דו"ח ועדת וינוגרד מטפל בסוגיה איזונית קשה, בקשר לפרסומים מחקירות משטרה וגופי חקירה אחרים: איזון בין הזכות לכבוד ולפרטיות, בין חופש הביטוי לזכות הציבור לדעת. הוועדה היתה ערה לקושי הגלום בשאלה שעימה התמודדה, והדו"ח שלה ניחן בחוסר יומרנות ובצניעות. על כך יש לשבח אותה.
לזכותה של ועדת וינוגרד יש לזקוף בעיקר שני דברים אלה: היא משמרת את ההבחנה היסודית בין אישי ציבור חשודים ובין חשודים שאינם אישי ציבור. בעוד שלגבי הראשונים ההכרעה היא לטובת פרסום כבר בשלב של קיום חשד לביצוע עבירה, ההכרעה היא הפוכה, ככלל, כשמדובר באזרחים מן השורה. בניגוד אולי לכוונת השרים שמינו את הוועדה, היא מגינה דווקא על זכויותיו של האזרח הרגיל ולא על אישי ציבור. קיים צורך אמיתי להדגיש את זכותו של הפרט (שאיננו איש ציבור) לשם טוב ולפרטיות ולהבטיח לו הגנה יעילה, שכן הנטייה המובנית של התקשורת היא לייחס לאלה משקל נמוך מדי ולהכריע בקלות רבה מדי לטובת פרסום. בצדק רב מדגישה הוועדה את יתרונם של אישי הציבור על אחרים מבחינת נגישותם הרבה יותר לכלי התקשורת, ויכולתם, עקב כך, להגן על שמם הטוב; לעומת זאת נותנת הוועדה את דעתה לנזק החמור שנגרם לשמו הטוב של אזרח מן השורה בסביבתו הקרובה כתוצאה מפרסום היותו חשוד, בניגוד לגישה המאדירה דווקא את זכותם לשם טוב של אישי ציבור, גישה שנקט היועץ המשפטי לממשלה בפרשת בר-און.
גישתה זו של הוועדה עולה בקנה אחד עם תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, האומר שלא יפורסמו פרטים מזהים על חשוד בעבירה בטרם יובא לפני בית-משפט, אלא אם הסכים לכך, או שקיים אינטרס ציבורי בפרסום. החשש שמא גישת הוועדה תאפשר לגופי החקירה להעלים אדם שאיננו איש ציבור איננו חשש ממשי. ברור כי כאשר מתקיים חשש כזה במקרה קונקרטי, הופכת החקירה לבעלת משמעות ציבורית מובהקת המצדיקה פרסום.
איור: מיכל בוננו
ההיבט השני הוא הגישה המציאותית והעקרונית של הוועדה (רוב חבריה) כלפי אכיפת נורמות באמצעות המשפט הפלילי. הוועדה ערה למגבלות החוק הפלילי, שהוא אמצעי גס ובלתי גמיש. עמדתה הנכונה של הוועדה, שאיננה דווקא העמדה המקובלת במקומותינו, היא שיש להיזקק למשפט הפלילי רק כאמצעי אחרון, בייחוד כשמדובר בנורמה שאין מאחוריה תודעה מוסרית חד-משמעית. הכיוון שבחרה הוועדה, של אכיפה באמצעים מינהליים ומשמעתיים, הוא כיוון ראוי, שיש לחזקו גם בהקשרים אחרים כהתייחסות נורמטיבית העדיפה על פני חקיקה פלילית. כיוון זה מציב אתגר של ממש בפני הגופים המעורבים בעניין: המשטרה וגופים חוקרים אחרים, התביעה הכללית, לשכת עורכי-הדין ומועצת העיתונות. יפה עשתה הוועדה שהמליצה על מעקב אחר דרכי האכיפה שהוצעו על-ידיה. גישה מציאותית לסוגיה אינה יכולה להתעלם מחוסר הוודאות לגבי יעילות האכיפה שהוצעה. בהקשר זה, חבל שהוועדה לא התייחסה מפורשות לצורך להיזקק לפוליגרף, חרף בעייתיותו, כאמצעי שאין בלתו לאיתור מדליפים בפועל ולהרתעת מדליפים בכוח.
ביתר זהירות יש להתייחס להמלצות אחרות של הוועדה: אשר לפרסום של חומר חקירה במהלך החקירה – הוועדה קבעה בעניין זה כי יש לאסור גילוי חומר חקירה בטרם הוגש כראיה לבית-המשפט. הוועדה לא בדקה את המקובל בנושא זה במדינות אחרות. היה מקום לבדיקה כזו, שכן לא ברור שיש הצדקה או טעם להטיל אצלנו מגבלות שאינן מקובלות במדינות מתוקנות אחרות.
הסמכת בית-המשפט, לפי הצעת הוועדה, לאסור פרסום, "כאשר עולה העניין שבמניעת פרסום על מנת למנוע גרימת נזק לחשוד על העניין הציבורי שבפרסום המידע", איננה פתרון פשוט. מדובר בסמכות פוגענית במיוחד בחופש הביטוי, שכן היא סמכות מניעתית-צנזוריאלית. העילה למניעת הפרסום עמומה ביותר ומותירה שיקול דעת רחב ביותר לבית-המשפט.
התוצאה ההכרחית תהיה שבמשך תקופה ארוכה (עד להתגבשות הלכה פסוקה) ידבר המשפט בנושא זה בשפות שונות, או יותר נכון, זו תהיה שפת השופטים השונים ולא שפת המשפט. אין כלל ביטחון שהרטוריקה הגבוהה של בתי-המשפט בדבר חשיבותו של חופש הביטוי תזכה גם ליישום משקף בפרקטיקה. לא ברור גם שסוג החיכוך שייווצר בין שופטים לבין אמצעי התקשורת במסגרת הפעלת סמכות זו הוא חיובי. לא הייתי שולל על הסף גם את הסכנה שהסמכות תופעל באופן בלתי שוויוני וכי ייהנו ממנה יותר יחסנים למיניהם.
גם המלצתה של הוועדה, שלפיה אין למנוע את פרסום עיקרי ההמלצות של הגוף החוקר, איננה מובנת מאליה. לא ברור כלל שעצם גיבושן של המלצות כאלה הוא בתחום סמכותו של הגוף החוקר, וכי ראוי שהגוף החוקר יסכם את חקירתו בהמלצה. קיים כאן חשש ממשי להטיה מובנית של ההמלצה בכיוון העמדה לדין. שהרי באופן זה מגדיר הגוף החוקר את עבודתו כהצלחה, ומי מוכן ורוצה להודות בכישלון? מכאן גם החשש לפרסום שיש בו פגיעה בלתי מוצדקת בכבודם של בני-אדם.
הוועדה מעלה מאוב את סעיף 117 לחוק העונשין, שעניינו מסירת מידע על-ידי עובד ציבור שאיננו מוסמך לכך, ורואה בו אמצעי הולם להתמודד עם הדלפות בלתי חוקיות. כבר הוטלו בעבר ספקות כבדים לגבי הצדקת הקיום של הוראה זו כאיסור עונשי (למשל, על-ידי ועדת אוסטרובסקי-כהן), ועד שיבוטל ראוי להחזירו אל האוב.
בסוגיות אלה ראוי שייערכו בדיקה וליבון יסודיים לפני שמאמצים את המלצות הוועדה.
מרדכי קרמניצר הוא פרופסור באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 26, מאי 2000