במהלך המלחמה בלבנון חצתה התקשורת את כל הקווים האדומים ונהגה בחוסר אחריות הגובל בהפקרות. כמו להוסיף חטא על פשע, גילו אנשי תקשורת רבים שביעות רצון וחלקו מחמאות איש לרעהו. המלחמה האחרונה שרטטה קו שבר ברור בין הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר לבין הדרג הלוחם. באופן מצער, התקשורת אינה נמצאת בצד הנכון.

הכעס ותחושת הנתק שחשים אנשי המילואים בשטח גדול ממה שניתן לשער. אם בעבר היו תחושות אלה נחלתם של גורמים בימין הקיצוני וקומץ מתנחלים סהרוריים, הרי שכיום הן נחלת הרוב. אם חלומו הרטוב של קיבוצניק בן 25 מיחידתי הוא לנפץ מצלמת טלוויזיה, הרי שהשנאה והנתק גדולים משסברנו. "למה?" שאלתי נדהם, "הם מסכנים את החיים שלנו. החזבאללה זה תפקידו, אבל זה שהתקשורת מסכנת אותנו, אנחנו לא מוכנים לסבול", ניסה להסביר.

דוגמה: במהלך המלחמה התאמנו במתאר מסוים. בזמן שאנשים פרקו את ציוד הלחימה מהאוטובוס, שודר בחדשות: "בימים הקרובים תפעל יחידת מילואים מובחרת בפשיטות עומק מוסקות באזור הליטני". אוזני מצטלצלות. אני חש למ"פ ולמג"ד והשניים מביטים בי ומתקשים להאמין. הדברים שנשמרו בחשאיות גדולה משודרים בריש גלי ממש בזמן שהלוחמים יורדים לבצע מודל. מיותר לציין שהתוכנית בוטלה. אין זו התוכנית המבצעית היחידה שבוטלה משום שהודלפה.

אין זה המקרה היחיד. לאורך כל המלחמה היו בתקשורת דיווחים כמו: "ברגעים אלו ממש עומד כוח צה"ל לתקוף באזור X”, או "יחידה מיוחדת כזו או אחרת תפשוט בקרוב במקום Y”.

ניתן להפנות אצבע מאשימה לאלופי המדליפים, לדובר צה"ל ולצנזורה – ובצדק. אולם התקשורת אינה יכולה להתנער מאחריות. העיתונאים והעורכים עברו את גיל 18 ולמיטב ידיעתנו, אחראים למעשיהם. סברנו לתומנו כי גם עיתונאים הם קודם לכל אזרחי המדינה. הדבר נכון בכל עת, קל וחומר בזמן מלחמה. התקשורת אינה מהאו"ם.

נושא נוסף של הפקרות תקשורתית היה הדיווח המדויק בזמן אמת על מקום נפילתן של הקטיושות, כמו לדוגמה במקרה הקשה של כפר־גלעדי.

כדאי שנדע שלחזבאללה עשרות דוברי עברית המאזינים לתקשורת המשודרת בישראל ומתרגמים את החומר בזמן אמת. איש לא העלה בדעתו שעיתונאים ישראלים ישמשו קט"קים (קציני טיווח קדמיים) של החזבאללה. גם לאווילות צריך שיהיה גבול. קצין מודיעין של החזבאללה לא יתקשה להכין קלסר עב כרס על כל אחת מהיחידות המיוחדות בצה"ל ותיק תפוח על כל מפקד בכיר – והכל באדיבות התקשורת הישראלית.

קשה לי הביקורת כי התקשורת היא בשר מבשרי ולמעלה מעשרים שנה הייתי חלק ממנה. לצערי, התקשורת יצרה את תרבות הלא־כלום, והרייטינג הפך לחזות הכל. המג"ד שלחם ונפצע בלבנון הוא גיבור תרבות בדיוק כמו הדוגמנית עם הסיליקון. שניהם יהיו בשבוע הבא תמהיל טוב בתוכנית אירוח כלשהי. תרבות הרייטינג מקדשת הכל.

לסיום, אם בעבר נטען כי התקשורת היא ראי של החברה הישראלית, הרי היום ברור כי היא משפיעה על חיינו וכך גם על שדה הקרב הרבה יותר מחטיבת חי"ר או חטיבת טנקים. בגלל האנטגוניזם שהצליחה התקשורת לעורר בכל רובדי החברה כדאי שגם היא תביט פעם במראה, גם אם לא תאהב את מה שתראה. ברוח הימים הללו, כדאי שגם היא תערוך חשבון נפש.

יוסי לוי, בעבר ראש סניף "מעריב" בירושלים, הוא כיום יועץ התקשורת של השר אופיר פז־פינס

גיליון 64, ספטמבר 2006