תיק 2000

לפי אמיר אורן, ניצב יואב סגלוביץ' הוא מי שהנהיג את שיטת המספרים לתיוג תיקי משטרה, במקום השמות בעלי התוכן שהיו נהוגים בעבר ועוררו ספקולציות. כך יוצא שאת הפרשה המהדהדת ביותר שקשורה לעולם התקשורת בעשור האחרון, אולי אפילו בעשורים האחרונים, מסקרת התקשורת תחת השם האנמי "תיק 2000". יש בכך מן הצדק הפואטי: על הזוהמה הזו לא ידווחו מתחת לכיסוי של איזה משחק מלים דלוח.

והתקשורת מדווחת – "הארץ", "מעריב", "גלובס" – וגם "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", גיבורי הפרשה. כצפוי, הסיקור ב"ישראל היום" הוא העלוב והפתטי ביותר. כצפוי, ב"ידיעות אחרונות" לא מכים על חטא אלא מתזמרים ספינים שקופים יותר או פחות כדי לכסות על ערוותם הצמוקה (ושואבים כותרת ראשית מחדשות 10 ו-2). כצפוי, ב"מעריב" וב"גלובס" מכתיבים את הטון שני פובליציסטים דומיננטיים, שמתפקדים כל אחד כשלוחה דעתנית של עיתוני הפרשה: בן כספית משמש שגריר של נוני מוזס, אלי ציפורי שליח של רצון טוב מטעם בנימין נתניהו.

כצפוי, ב"הארץ", היחיד מבין עיתוני הדפוס שמספק גם כיסוי עיתונאי פעיל של הפרשה, מבליטים את החדשות האחרונות. כצפוי, ב"דה-מרקר" חוגגים "אמרנו לכם" רחב וארוך.

"ידיעות אחרונות"

שלמה ארצי מקדיש את טורו ב"7 ימים" למאורעות השבוע, אבל אפילו האופי הרופף של טורו לא איפשר למצוא מקום לאזכור מפורש של פרשת ביבי-נוני (למעט שם הקוד "חקירות ראש הממשלה"). מתוך הבוץ העכור של זרם התודעה של הזמר אפשר לאמץ ביחס לפרשה הנוכחית את המשפטים הבאים: "אז ישבתי מכווץ בסלון. הבטתי בכלום וחיפשתי את הטוב בעולם. ומצאת? בדיוק כשהיה נדמה לי שכן, בא לי זבוב כלומניק מעצבן בעיניים והרס לי את האשליה".

גם חנוך דאום ובעלי הטור האחרים במוסף מצליחים להתייחס לאירועי השבוע מבלי להתייחס לפיל שבחדר בעודם יושבים עליו, אבל במוסף האחר, "המוסף לשבת", מצטופפים בעלי טורים שדווקא כן מתייחסים באופן ישיר לפרשה בכיכוב עיתונם. נחום ברנע, סימה קדמון, בן-דרור ימיני, יגאל סרנה, מאיר שלו, יועז הנדל והכתב עמיחי אתאלי (אליו נחזור בהמשך).

בעלי הטורים מצהירים, בגרסאות שונות, שנוני מעולם לא אמר להם מה לכתוב. זה הספין התורן של העיתון: להתרכז בפובליציסטים. להתרכז בכך שנוני לא טילפן. האמת היא שההטיה היתה בדפי החדשות. במגזין. פחות בפובליציסטיקה. לא שהיה חסר גם שם. כי האמת היא שעיתונאי מאולף לא צריך שירימו לו טלפון, בדיוק כמו שעיתונאי עצמאי לא יציית גם אם יקבל צלצול.

בפתח המוסף ברנע מגיש עוד מאותו מטעם שהטעים אותנו בו באמצע השבוע, לוקח צעד אחורה: בטור הקודם שיבח את העבודה העיתונאית של "הארץ" וערוצי הטלוויזיה: "אני יכול רק לשבח את העבודה של עמיתינו: במקצוע הזה אין טובות ואין הנחות. כך צריך להיות".

היום הוא "מגלה בטיפול" של "הארץ" את "אותו צימאון לדם, אותה התלהמות, אותו קוצר רוח, אותה קולקטיביות רעיונית" כמו "שנעשו בעבר ב'ידיעות'"; וצעד אחד קדימה: בטור הקודם אי-אפשר היה להעלות על הדעת הטיה עיתונאית ב"ידיעות אחרונות", היום זה "אני לא נחשפתי אף פעם ללחץ זה, אבל עורכים וכתבים נחשפו לו. מה שעבר איכשהו לפני שנים, לא יכול לעבור היום".

ברנע מיתמם. הוא עצמו הכיר היטב את השחיתות העיתונאית של "ידיעות אחרונות" וכתב עליה יפה בסגנונו המושחז. היא לא הפריעה לו לעבור לעבוד ב"ידיעות אחרונות" ולהגן עליו בלהט בכל פעם שהביוב עלה על גדותיו. ברנע, שכבר זרע וקצר, ששייך לקבוצה מצומצמת של עיתונאים שרכשו מעמד כוכבות, היה יכול לנצל את הרגע הדרמטי הזה ולהוביל את ניקוי האורוות של העיתונות הישראלית. במקום זה הוא מעדיף לרדת על הברכיים, להריח את הגוש המצטבר על קרשי האורווה, למשמש בו, לטעום ממנו, ואז להודיע כמה התמזל מזלו שלא דרך בו.

"ישראל היום"

ב"ישראל היום" כמו ב"ישראל היום", אין ספינים מתוחכמים או התפתלויות, רק עוד תעמולה קהה המוזרקת בפטיש אל תוך הווריד. השער מוקדש ברובו לתמונה של מאיר בנאי (תועמלנים יודעים להשתמש באמנים גם כשהם מתים) ולכותרת נגד אפשרות של ועידת שלום ("ועידת פאריס, ועידת קישוט" הוא מכתם גן הילדים שנבחר לכותרת הראשית, לטור של המומחה לקישוט בועז ביסמוט).

בתחתית השער נדפסת כותרת שניר חפץ לא היה יכול לנסח טוב יותר (אולי בגלל שהוא מי שניסח אותה): "השר לוין וח"כ כבל העידו: לא היו פניות לשת"פ בחוק נגד 'ישראל היום'" (משום מה, הדברים מוקפים במרכאות), וההמשך: "כך דווח בערוץ 10" (כי ב"ישראל היום" לא יודעים לעשות עבודה עיתונאית עצמאית, גם אם שרה תעמוד מעליהם ותכה בקודקודם בבקבוק ריק של שמפניה ורודה) ו"העדויות חיזקו את גרסת רה"מ כי אחרי הפגישה עם נוני מוזס – הסיכום לא מומש" (שוב במרכאות, כי ב"ישראל היום" פוחדים להתחייב לעובדות, מקסימום לדימויים), ולבסוף: "שרה נתניהו העידה בעניין המתנות ממילצ'ן: 'היו חילופי מתנות לגיטימיים בין המשפחות". ומי אם לא האנשים ב"ישראל היום" יודעים להבחין בחילופי מתנות לגיטימיים כשאלו מזדמנים להם תחת הידיים.

ועידת הקישוט בפריז כל-כך חשובה, שב"ישראל היום" מקדישים לה את ארבעת העמודים הראשונים. פרשת ביבי-נוני מגיעה בעמוד 5, עם אותה כותרת כמו בעמוד השער. בעמוד 7 עוד ידיעה ומאמר מאת חיים שיין.

חיים שיין לא קיים. אני מוכן לשים על זה כסף. הקצף על השפתיים של דרור אידר, הציניות הקרה של בועז ביסמוט, הנאמנות הכלבית של איציק סבן – אני קונה את כל אלו. אבל חיים שיין לא יכול להיות אמיתי. קראו את הטקסט, הוא הרי היה יכול להתפרסם בעמוד האחורי של "הארץ" כפארודיה מודעת לעצמה עד להתפקע. בכל זאת נותרת השאלה – אם חיים שיין לא קיים, מי הוא חיים שיין? אישית, הייתי מהמר על בני ציפר.

הידיעה התחתונה בעמוד 5 מביאה את גרסת שרה לפינוקים שהעתיר איל ההון ארנון מילצ'ן עליה ועל משפחתה. הספין התורן (באדיבות עו"ד יוסי כהן): מדובר בחילופי מתנות לגיטימיים וכלל לא היו חילופי מתנות, ובכלל מנסים לגלגל על משפחת נתניהו את חשבון המשקאות של מילצ'ן עצמו (כהן עדיין לא טוען כי כלל אין אדם כזה בשם מילצ'ן, אולי גם זה יגיע).

הידיעה העליונה מוקדשת ל"תיק 2000" וכוללת את הצירוף "שיקר את מוזס" (לתיאור של גרסת נתניהו ולפיה כל הסיפור היה בעצם טריק חמודי שהוא ביצע כדי להפיל בפח את הסחטן נוני) והיפוך דברים מהמם שבמסגרתו מובא התצהיר של נאמנו של נתניהו, שלמה פילבר, ולפיו אין קשר בין ראש הממשלה לבין "ישראל היום", כהוכחה לכך שהמציאות המוקלטת, שלפיה יש קשר כזה, אינה נכונה.

על שתי הידיעות חתום הכתב המיוחד של "ישראל היום" לסיקור הפרשה: "כתב 'ישראל היום'". אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר ששמו הקודם מתחרז עם "עמוס רגב".

"מעריב"

ב"מעריב" הכותרת הראשית היא "מצעד העדים" הסתמי. עם תמונות של המשפחה המלכותית ושל מוזס. הסיקור מעורב. אפשר להגיד שהוא פרו-נתניהו. אפשר להגיד שהוא אנטי. אפשר להגיד שהוא מאוזן. אפשר גם להגיד שהוא דל. אי-אפשר להגיד את כל הדברים האלו על הטור של בן כספית, המקדיש לפרשה ולמה שסביבה יותר מלים מכלל הסיקור החדשותי שלה בעמודי החדשות (שבהם מודפס גם טורו שלו).

הנרטיב של כספית ברור: נתניהו הוא טינופת, נוני הוא הרע במיעוטו. נתניהו החריב את המדינה וצריך לעוף (על הדרך שייקח איתו גם את מנדלבליט, ש"הפך לאחד מהחבר'ה" בלשכת נתניהו), נוני פועל תחת מגבלות ועדיף 20 כמוהו על "ישראל היום" אחד.

"ישראל היום" משמש את כספית כדי ללטף את "ידיעות אחרונות" בכוחה של ההשוואה היחסית. לעומת "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" הם חלק מ"עיתונות ראויה, הגונה, אמינה, מקצועית ואחראית" שעוד נותרה בישראל (אפשר לשער שכספית כולל גם את עצמו ברשימה הזו).

בהמשך הטור אמנם דואג כספית לבדל את עצמו מ"ידיעות אחרונות" ולהוקיע את שיטת הרשימות וכו' וכו', אבל בשורה התחתונה הוא מספק כתב הגנה על העיתון, ואף מונה שמות של כתבים ועורכים – ממש כאילו הוא מקבל את המשכורת מהמוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", ולא מ"מעריב" של אלי עזור.

"גלובס"

גליון "גלובס" נכבש על-ידי סגן העורך, הפובליציסט הראשי ואל הנקמות אלי ציפורי – כבכל יום שישי. כבכל יום שישי, גם הפעם הטור שלו, שמתמתח הפעם הלאה והלאה אל תוך הגיליון עצמו, הוא כתב אישום אחד ארוך של ציפורי נגד נפשו המסוכסכת שלו עצמו. די למנות את מספר הפעמים שהשם "רולניק" מופיע בגיליון הזה של "גלובס" (העוסק בפרשה שלרולניק ול"דה-מרקר" אין שום נגיעה אליה) כדי להתפעל מהעוצמה שבה נטבעה דמותו של מייסד העיתון המתחרה בעומק התודעה של ציפורי.

כלל לא בטוח שהתמודדות עם טור של ציפורי היא עניין לביקורת התקשורת. סביר לשער שהיה מתאים כאן יותר פסיכולוג או תסריטאי של סרטים מצוירים. גם הכותרת שנותן ציפורי לפרויקט שלו נקראת ככותרת לכתבת תחקיר על "גלובס" בעריכתו של ציפורי: "שיטת הליטוף והזימבור, שבה כל מי שאיתך מלוטף ומי שלא איתך מזומבר – פוליטיקאים, רגולטורים וגם חוקרי משטרה ופרקליטים. זו שיטה שבה עיתונאים, שחוששים למקום עבודתם, הפכו כלי שחמט ופיונים לטובת גחמותיהם של המו"לים שיכורי הכוח ושל אנשי אמונם שטועים לחשוב שהם מנהלים את המדינה". אין ספק, ציפורי יודע על מה הוא מדבר. רק לא ברור למה הוא בוחר להתוודות על-ידי סובלימציה.

ובכל זאת, הערה עובדתית אחת קטנה, כי כבר מאוחר: ציפורי מזכיר את ההלוואה העתיקה של "ידיעות אחרונות" ל"הארץ", אי אז בשנות התשעים, ומבסס עליה תיאוריה בדבר תלות דמיונית של עיתונאי "הארץ" ו"דה-מרקר" ב"ידיעות אחרונות". מילא שהדברים מופרכים מעיקרם ("דה-מרקר" התקיף את "ידיעות אחרונות" יותר מכל עיתון אחר מאז "מעריב" של פרשת האזנות הסתר), אלא שההלוואה עצמה כבר הוחזרה מזמן, כפי שפורסם בעבר, ואם בזה לא די – הרי שהקריאה להחזיר את ההלוואה התפרסמה מעל דפי "הארץ" עצמו.

הנה כך כותב היום רולניק על ההלוואה הזו בטורו: "'ידיעות אחרונות' העניקה לפני שלושה עשורים הלוואה למעסיקה שלי – קבוצת 'הארץ'. ב-2002 פירסמתי כאן טור שבו קראתי לממונה על ההגבלים העסקיים לחקור את החיבור התת-קרקעי בין 'ידיעות אחרונות' ל'הארץ' – שאותו הגדרתי כסכנה לדמוקרטיה. חופש לכתוב טור כזה, נגד האינטרסים הישירים של המו"ל, קיים לדעתי רק בעיתון 'הארץ'. זה נדיר לא רק בישראל, אלא ברוב העולם. למרות ההלוואה שקיבלה קבוצת 'הארץ', היה לי חופש מוחלט לכתוב כאן הכל על מוזס ושיטותיו, כמו על חבריו הטייקונים" (אגב, נראה שרולניק לא כתב על ההלוואה פעם אחת אלא פעמיים, ולא ב-2002 אלא כבר בסוף 2001, כפי שתועד בזמנו ב"העין השביעית").

לצד ציפורי, כותב שי ניב דברים נכוחים. מעניין איך הוא וחבריו יסבירו בשנים הבאות לעמיתיהם, ובהמשך לילדים שלהם, כיצד עבדו שכם אל שכם עם ציפורי ופרסמו את הטקסטים שלהם לצד התרעלה המשתפכת שהוא מנפק מדי שבוע. איך כותב ניב? "'אלי הוא מעולם לא צלצל' – זה אותו תירוץ עלוב שמשמיעים כל אותם 'חברים של בוכריס' למיניהם, בבואם לטעון: 'מעולם לא ראינו אותו מטריד'. להיות מנותק מהמקום שבו אתה עובד לא הופך אותך נקי יותר, רק נפוח יותר".

"הארץ"

"מנדלבליט מאיץ את חקירת נתניהו: קברניטי התקשורת יזומנו להעיד", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ".

"דה-מרקר"

"בעשור האחרון פירסמנו ב-TheMarker עשרות כתבות על השיטה המשחיתה של מוזס ועיתונאיו. אבל מעולם לא היה לנו אקדח מעשן. ובהיעדר אקדח מעשן לא יכולתי, לצערי, להשתמש עד היום בשפה ובסגנון שבהם כתוב הטור הזה. ולא שלא ניסינו, אבל זה היה בלתי אפשרי. הפחד ממוזס, מהעורכים ומהכתבים הבכירים שלו היה מצמית: פוליטיקאים, רגולטורים, עיתונאים ואנשי עסקים, גם העשירים ביותר, נתקפו אלם כאשר שמו עלה. עד כאן. עליו לא מדברים.

"[...] אנחנו נמצאים ברגע מכונן בדברי ימי הדמוקרטיה הישראלית. רוב הכוחות החזקים של הממסד יעשו הכל כדי שהאירוע הזה יישכח ויתפוגג. 'ידיעות אחרונות' הוא חלק קריטי מהסטטוס-קוו הישראלי. באופן מדהים לא רק שנתניהו יעשה הכל כדי שלא תהיה כאן חקירה עמוקה או כתבי אישום, אלא גם כל אלה שרוצים להחליף את נתניהו. לפיד, ליברמן, סער, בנט, לבני – כמעט כל מי שרואה עצמו כמתמודד על ראשות הממשלה נמצא בברית כלשהי עם 'ידיעות אחרונות' ומקווה שהחקירה הזאת תמות בלי הד ציבורי והסקת מסקנות.

"זה רגע האמת שבו יש לגבש קואליציה חדשה, שלא קיימת בדרך כלל, לא מפלגתית, לא של שמאל, לא ימין, לא שמרנים ולא ליברלים. קואליציה של אנשים מכל שדרות העם שמאמינים בחופש ושמבינים שאין ולא יהיה שום חופש אמיתי במקום שבו מעט אנשים שולטים לא רק בכל הכסף והמשאבים – אלא בכל המידע, הידע, הרעיונות ובעיקר תמונת המציאות" (רולניק, הטור הפותח).

כיצד עבדה השיטה

אז כיצד עבדה השיטה?

לא כל דבר היה קשור לשיטה. ואולי כן. קשה לדעת כשמדובר ב"ידיעות אחרונות". חוץ ממיקי רוזנטל, זהבה גלאון היתה הח"כית היחידה שהעזה לצאת בפומבי ולחשוף כיצד נפלה קורבן לשיטה: "חודשים לפני ההצבעה על 'חוק ישראל היום' התחלתי לקבל טלפונים מלוביסטים, יחצ"נים ואפילו מכרים. המסר היה פשוט: אם לא אתמוך בחוק, 'ידיעות' ימחקו אותי. באלה המלים. 'לא תופיעי שוב בידיעות'. הבטיחו וקיימו. אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שהופעתי מאז בעיתון של מוזס. עיתונאים שעבדו ב'ידיעות' סיפרו לי שכתבות עלי נעלמות פתאום בעריכה ושסיפורים שמזכירים אותי מקוצצים. נכנסתי לרשימה השחורה".

מנגד, כותב בעיתון עמיחי אתאלי, כתב הכנסת של "ידיעות אחרונות" מסוף 2015, שמאז ההצבעה על חוק "ישראל היום" ועד עכשיו הוזכרה גלאון בעיתון 220 פעם, פעמים רבות בהקשרים חיוביים ומפרגנים.

"אני הוא זה שאחראי על הסיקור שלך, זהבה גלאון, ושל שאר חברי-הכנסת, ובמסגרת העבודה שלי אני לא יכול לחלום על מצב שאביא למשל סיפור חיובי של מיקי רוזנטל (ח"כ שלא מפסיק להשמיץ את 'ידיעות') והוא לא ייכנס. לא מאמינה? צלצלי אליו ותשאלי אם לפני שלושה שבועות הטור שלי ב'מוסף לשבת' לא הוקדש במלואו להצעת חוק שלו, אירוע שרבים מהח"כים מייחלים לו. ולא, להצעת החוק לא היה שום קשר לנתניהו, אם חששת. אני לא יודע לומר דבר על ההתנהלות של נוני מוזס, אבל אני כן יודע חד-משמעית על הגזרה שלי במשמרת שלי, וכאן כל מי שיביא סיפור ראוי, חדש, חשוב ומעניין – יקבל חשיפה.

"מאידך, אני גם לא יכול לדמיין מצב שבו לא יפורסם סיפור שעושה לא-טוב למישהו שכביכול נחשב למקורב למערכת. רוצה דוגמה? שלשום שוחחתי במזנון עם ח"כית ממרצ על הפוסט שלך. אמרה לי, 'תן דוגמה למשהו לא טוב שכתבת על לפיד'. אמרתי, 'לא מזמן נתנו כמעט חצי עמוד על הקנס שהוא קיבל מוועדת האתיקה על ההיעדרויות שלו מהכנסת'. אמרה, 'אין מצב, וגם אם כן בטוח שלא הייתה תמונה'.

"אז בדקתי. וואלה, היה אייטם והיתה גם תמונה. אותה ח"כית נאמנה רטנה עוד, 'למה בבג"ץ הרב קרים לא הזכרתם אותנו? זה אנחנו הגשנו את הבג"ץ, אם זה היה לפיד הוא בטוח היה מוזכר'. אמרתי 'אוי, אולי באמת רודפים את זהבה'. אבל גם פה הארכיון העמיד את הדברים על דיוקם והוכיח שבהחלט הוזכרת".

אתאלי צודק בעובדות (לגבי גלאון. הוא לא מדבר על איציק שמולי, או נפתלי בנט ועוד ועוד). אני יודע, כי בשנה שעברה שמעתי את הטענות לגבי הסיקור של גלאון, בדקתי אותן ומצאתי את הממצאים שאתאלי מדווח עליהם. אגב – גם הטענות העובדתיות של גלאון על הפעמים שלא הוזכרה – נכונות. בהחלט היו דיווחים בעיתון שנגעו לגלאון ושמה נשמט מהם באופן מוזר. אבל ברור שגלאון מסלפת את המציאות כשהיא קובעת ש"אפשר לספור ביד אחת את הפעמים שהופעתי מאז בעיתון של מוזס".

אז זהבה יוצאת פיתה, אבל מה שחשוב יותר הוא מה שאתאלי לא מתייחס אליו. מה שאתאלי לא יכול להכחיש כי אין לו מושג. מה שאי-אפשר למצוא בארכיון: העובדה ששליחים מטעם "ידיעות אחרונות" משתמשים בשוט הסיקור כדי לאיים על חברי-כנסת לפעול בצורה כזו או אחרת. האם גלאון המציאה גם את התיאור הזה? אני מהמר שלא. אני מהמר גם שבעתיד הקרוב נשמע עוד תיאורים כאלה, מדמויות שיאזרו אומץ ויספרו על החוויה.

כך או כך, ברור שהשיטה, שיטת "ידיעות אחרונות", שיטת מוזס, היא שיטה מורכבת הרבה יותר מזו של "ישראל היום". הנה כך מתאר זאת רולניק: "האיש הזה [מוזס] נמצא מאחורי הקלעים: לא מתראיין, לא מדבר, לא מופיע, לא כותב. עבור מאות אלפי קוראי 'ידיעות אחרונות' ו-ynet ורוב אזרחי ישראל הוא לא קיים. אין להם מושג מיהו, מהם ערכיו, רעיונותיו, חבריו, תוכניותיו ופעולותיו. לא קיים. את הקשר היחיד הוא מקיים עם קומץ העורכים הבכירים וכמה עיתונאים ומשרתים. פעם הוא היה קורא לחדרו את משה ורדי, עורך 'ידיעות אחרונות', מסביר לו, וזה האחרון היה יוצא לבצע. בשנים האחרונות הוא קרא לחיים רוזנברג, 'מנהל המשק' בעיתון, אומר לו כמה מלים – וזה היה יוצא לדרכו. העורכים של 'ידיעות אחרונות', ynet ו'כלכליסט' עודכנו מהר מאוד במה שנדרש לעשות או לא לעשות.

"בחמש השנים האחרונות, ככל שהמצב הכלכלי של הממלכה שלו הידרדר והאיום על כוחו גבר, מוזס כבר לא היה מתאפק, ופונה ישירות לעורכים. תכניס, תוציא, תעלה, תוריד. בלי הסברים. אין צורך בהם. 'ידיעות אחרונות' אינו 'ישראל היום': הכל נעשה בתפירה עילית, סמויה, יפה. לצד הפעילות הכוחנית והמניפולטיבית, שנועדה לקדם חברים ולחסל אויבים, שרובה סמויה מהעין – תמיד היתה גם עיתונות רצינית ואיכותית. [...] עשרות, אולי מאות, עיתונאים שעבדו ב'ידיעות אחרונות' במשך השנים עשו עבודה מעולה ולא לקחו חלק במה שנעשה סביבם. חלקם הבינו ושתקו, רובם לא הבינו. מטריצת ההון-שלטון-עיתון מורכבת, האינטרסים הכלכליים מתחלפים, צריך לעבוד במשרה מלאה כדי להבין מה בדיוק קורה שם".

בקיצור, כזכור, הטריק הגדול של השטן היה לשכנע את כולם שהוא אינו קיים. אבל טריק הוא רק טריק.

אסקפיזם

עידו הרטוגזון כותב במוסף "ספרים" של "הארץ" על "דלתות התודעה" של אלדוס האקסלי, שתורגם כעת לעברית ועוסק בערכן של חווייות פסיכדליות. בימים כאלו, שבהם החדשות נשמעות כמו הזיה, ההמלצה לצרוך סמי הזיה באופן קבוע נראית מופרכת פחות.

"חומרים כדוגמתו של המסקלין, הוא האמין, יכולים לסייע בכינונה של דתיות חדשה, אותנטית ובריאה יותר מזו של הנצרות המודרנית, ולסייע בטיפוחם של חיים עשירים ומלאים יותר", כותב הרטוגזון, "[...] הרעיון שהאנושות תוותר אי פעם על 'גני העדן המלאכותיים' שמציעים משני התודעה נראה לו מופרך. לא רק שהשימוש בחומרים אלו איפיין את כל החברות האנושיות משחר ההיסטוריה, אלא ש'חייהם של רוב הגברים והנשים הם כה אומללים במקרה הגרוע וכה משעממים, עניים ומוגבלים במקרה הכי טוב, שהדחף לברוח, הכמיהה להתעלות מעצמם למקומות נישאים יותר, ולו רק לרגעים ספורים, הנה והיתה תמיד אחד הדברים הבסיסיים שהנשמה מתאווה אליהם'.

"לא בכדי, טוען האקסלי, מוציאים האמריקאים יותר על שתייה ועישון מאשר על חינוך. 'הדחף להימלט מעצמנו ומהסביבה מצוי כמעט בכל אחד, רוב הזמן'. הפתרון הסביר ביותר לחברה, טען, יהיה להחליף את הסמים הפופולריים והקטלניים מסוגם של האלכוהול והטבק בחומרים אחרים ושפירים יותר שלא יהיו ממכרים, רעילים, מזיקים לבריאות או מובילים לאלימות ושיציעו לאדם חוויות שיש בהן ערך אמיתי ולא סתם הרגעה או שחרור עכבות. מסקלין עדיין אינו החומר האידיאלי, טען האקסלי, אבל הוא האמין שהוא קרוב מספיק, ושעליו להיות אות ומודל לחיפוש מדעי שיטתי של חומרים משני תודעה שיהיו בעלי בעלי נזק מינימלי וערך אמיתי לאנושות".

שואו ביזנס, מאנקי ביזנס, מוזס ביזנס

השבוע נסובה תשומת הלב הציבורית לאופן שבו "ידיעות אחרונות" משמש כמכשיר לרומם ולהפיל שחקנים במשחק הפוליטי. אבל לא פחות, ואולי אפילו הרבה יותר, "ידיעות אחרונות" הוא בימה למניפולציות הקשורות לעולם הבידור.

בסיקור עולם הבידור יש גם קישור עסקי ישיר וגלוי למשפחת מוזס: בתו של מו"ל העיתון, הדס מוזס, ובעלה ירון ליכטנשטיין, הם בעליה של סוכנות הייצוג ובית ההפקה ADD. המיוצגים וההפקות של הסוכנות זוכים דרך קבע לקידום מסיבי מעל דפי העיתון – לטובת חשבון הבנק המשפחתי ועל חשבון שאר הפועלים בתחום וחשבונם של הקוראים, שנאלצים לקבל סיקור מוטה ומעוות.

למעשה, אחת הדוגמאות היותר הזויות לשיטת מוזס שנחשפו כאן ב"עין השביעית" במהלך השנים, באה מעולמות הבידור: ב-2012, רון ירון, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", התייצב מאחורי הגרפיקאית והורה לשנות את כתבת השער של מוסף "7 לילות" – דירוג של זמרים שנבחרו על-ידי אנשי מוסף "7 לילות" ומומחים שונים מתחום המוזיקה. שלמה ארצי הוקפץ מהמקום ה-11 – לשלישי. גם היום כתבת השער של מוסף "7 לילות" מוקדשת לדירוג מעולם המוזיקה ("מצעד שופטי הריאליטי"), שנבחר, לטענת אנשי המוסף, על-ידי קוראי העיתון וכתבי התרבות של קבוצת "ידיעות אחרונות".

השער עצמו מוקדש כולו לזוכה: אחד אביב גפן. קוראים קבועים של העיתון ודאי ירגישו שהם נתקלים במכר ותיק: גפן הוא אורח קבוע ב" 7 לילות" וזוכה להבליח גם בספוטים הקבועים המוקדשים לקידום מכירות בעמודי החדשות של העיתון. גפן קשור לגופי התקשורת המשודרת שהיו שייכים בעבר למוזס והתפנקו אצלו בעיתון – הוא מככב בסדרת ריאליטי של רשת ומצלם סדרה בהוט – האם זו הסיבה שב"ידיעות אחרונות" נוטים חיבה עזה לזמר? אלוהים יודע. ונוני מוזס. ורון ירון. ורביב גולן (עורך "7 לילות"). ורז שכניק כמובן (הזרוע הביצועית של מוזס בעולם הבידור). ובמלים אחרות: עזבו אתכם מתיק 2000. עסקים כרגיל.

סימנייה

נטע אחיטוב מראיינת ב"גלריה" את פרופ' ירום ורדימון.

ענייני תקשורת

אתיקה רפואית. "הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' חושף: ההודעה של דודו טופז לפני שהתאבד והדו"חות המטלטלים של קורבנות הריאליטי", נכתב בתחתית שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (ראיון עם סמדר שיר לצורכי קידום מכירות של ספר חדש). "אם מוסדות האתיקה של ההסתדרות הרפואית עדיין בחיים הם צריכים להתכנס עוד היום ולהעיף לאילן רבינוביץ' לכל הרוחות. כתם למקצוע", מצייץ ובצדק חיים ריבלין, והדברים נכונים גם למוסדות האתיקה של מקצוע העיתונות.

תמונה אחת שווה. אלון עידן מגיש היום ב"מוסף הארץ" עוד טור אופייני ל"הארץ" של השנים האחרונות, שהפובליציסטים שלו מתחרים ביניהם בהגשת הפרובוקציה התורנית משמאל (יוצא דופן היה בני ציפר, שהעז להתגרות מימין – ונבעט). נתניהו, כך עידן, "שונא את הישראלים" (זו הכותרת), "שונא את ישראל" ו"הוריד את המפעל הציוני על ברכיו". אם לפי רוגל אלפר מגיש תוכנית בוקר הוא היטלר, אז נתניהו יצא ממש בזול.

כך או כך, במדור "פוטוסינתזה" המופיע באותו עמוד, קרולינה לנדסמן מצליחה להעביר מסר נוקב לא פחות, באופן חודר ומשכנע הרבה יותר, וללא שום התלהמות – רק על-ידי הלחמה של טקסט ותמונה: "ברגע האמת, מעטים האנשים שיהיו מוכנים להקריב את חייהם למען הגנה על משהו שהם יודעים שאינו צודק; הם לא ירצו שזה יהיה המעשה האחרון שלהם בעולם", היא מצטטת את תורו על רקע צילום מעולה של אוליבייה פיטוסי, המראה קבוצת אנשי צבא וביטחון באוהל אפל, מקיפים את נתניהו וליברמן (שר הביטחון שלכם) מעל לשולחן כלי נשק.

אגב, המזל של "הארץ" הוא שעדיין מבליטים שם את העיתונאים המקצועיים שמועסקים בעיתון יותר מאת הפרובוקטורים המקצועיים (באתר של העיתון נראה שהמגמה היא דווקא לכיוון ההפוך). "אתוס הלוחם נשחק: ירידה תלולה בנכונות של נוער ממשפחות מבוססות לשרת בקרבי", נכתב בכותרת לידיעה של עמוס הראל על שער העיתון.

צנזורה. סייד קשוע מסביר ב"מוסף הארץ" מדוע לא ייצא נגד דרישתה של עיריית אום אל-פחם להחרים את הסרט "לא פה, לא שם", "המביא את סיפורן של שלוש נשים פלסטיניות שמורדות בחברה פטריארכלית ומחפשות חופש". לפי קשוע, הסיבה היא "דמותו של ארוסה [של אחת הגיבורות], ויסאם (הנרי אנדראוס), תושב אום אל-פחם ואיש התנועה האסלאמית. [...] איש הדת הפחמאווי הוא גבר אלים, שתוקף את נור באכזריות, אונס אותה ומשאיר אותה מדממת.

"אין שום הצדקה תסריטאית לכך שאיש הדת יהיה האנס, אין שום הצדקה שבן המשולש (ולצערי אין מנוס מלהתייחס לחלוקה מופרכת לסטטוסים בחברה שמפולגת בין גליל, משולש ונגב, ומה לעשות שיוצרת הסרט היא ילידת הכפר דיר-חנא שבגליל) יהיה הגבר האלים. אין ספק שאלו סטריאוטיפים על אנשי דת שתואמים את ההשקפה הישראלית והמערבית. לעובדה כי האנס הוא מאום אל-פחם יש משמעות בחברה שבה הכפר שבו נולדים משמש כמגדיר זהות מרכזי. לצורך העניין, דמיינו סרט על דיכוי נשים בפריז שבו האנס האלים הוא יהודי".

דמיינתי סרט על דיכוי נשים בפריז שבו האנס האלים הוא יהודי. ואז דמיינתי בלי שום קושי את המאמרים המהללים ב"הארץ".

אודה למיזוגן. עורך מוסף "הארץ" מורן שריר בוחר לפתוח את הפרויקט המיוחד שלו מוקדש המוסף, "גיליון למזכרת" לקראת השבעתו לנשיאות של המיזוגן, השוביניסט והמטרידן דונלד טראמפ, בשיר מאת יצחק לאור.