מושחת אמיתי

עיתון "הארץ" הוא היחיד הבוקר שכותרתו הראשית מוקדשת לחקירת ראש הממשלה, בנימין נתניהו. "ארנון מילצ'ן מסר עדות מפורטת על מימון אורח החיים של נתניהו", נכתב בה, מעל דיווח מאת גידי וייץ ויניב קובוביץ.

לפי דיווחם, מילצ'ן, כמו גם בעלי הון אחרים, העביר לאורך השנים מתנות יקרות ערך לבני הזוג נתניהו. "לא פעם, לפי החשד, הועבר המימון לבקשתו המפורשת של נתניהו, או לחלופין של רעייתו שרה", הם כותבים. "מקורב לאחד מאותם אנשים סיפר על דפוס קבוע – בעל ההון התבקש לעתים קרובות לרכוש לנתניהו מתנות יקרות ערך, בעיקר קופסאות סיגרים בעלות של אלפי שקלים כל אחת ושמפניה".

בעיתונים האחרים, "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", מתפרסמות ידיעות על ההתפתחויות האחרונות בפרשה על סמך פרסומי חדשות ערוץ 2 אמש. לפי ערוץ 2, כל סיגר שקיבל נתניהו ממילצ'ן עלה בין 100 ל-200 שקל. שרה נתניהו קיבלה ממנו בקבוקי משקה המכונים "שמפניה ורודה" בעלות של בין מאות לאלפי שקלים לבקבוק (ב"ידיעות אחרונות", עבור מוגבלי הדמיון האנושי, נוספה אילוסטרציה של בקבוק "שמפניה ורודה"). ב"מקור ראשון", לעומת זאת, לא מדווח כלל על החקירה האחרונה של ראש הממשלה.

בנימין נתניהו וארנון מילצ'ן, 2005 (צילום: פלאש 90)

ב"מעריב" אפשר למצוא מידע על הפרשה גם בטור של בן כספית. "על-פי מידע שהגיע למשטרה", כותב כספית על הסיגרים והאלכוהול, "חלק מהאספקה הזו נעשתה לפי דרישה. כך, למשל, כשהיתה מתקשרת מזכירה או מרכזנית למילצ'ן להזמינו לקפוץ לראש הממשלה בקיסריה או בבלפור, מדי פעם היתה גם נמסרת הודעה לפיה 'הקוואנטרו נגמר' או 'השמפניה אזלה'".

ב"ידיעות אחרונות" מדמה סימה קדמון את ראש הממשלה נתניהו לזונה יפה שמקבלת מתנות משוגר דדי, כמו התפקיד שגילמה ג'וליה רוברטס בסרט "אשה יפה", שבמקרה הופק על-ידי מילצ'ן.

ב"ישראל היום", וגם בעיתונים אחרים, מזכירים את טענות "מקורביו" של נתניהו כפי שנמסרו לחדשות ערוץ 2: "העובדה שנתניהו תמך בסגירת ערוץ 10 – שמילצ'ן הוא בעל מניות בו – היא הוכחה לכך שאין מדובר בטובות הנאה". כספית מבקש לערער על הקביעה הזו. לפי כספית, בידי המשטרה סימנים לכך שמילצ'ן "קיבל תמורה מנתניהו. [...] אחד מהם קשור לדיון שהתקיים בכנסת, בזמנו, בענייני ערוץ 10".

בכל העיתונים מדווח בקצרה ובערפול גם על הפרשה השנייה, המשמעותית יותר, המכונה "תיק 2000", שעליה ככל הנראה נחקר נתניהו אמש לראשונה. מלבד רמזים כלליים ("בפרשה המרכזית מעורב אדם נוסף ששמו מוכר לציבור, ועל-פי מקורות שנחשפו לפרטיה, בכוחה להרעיד את אמות הספים", כתבו וייץ וקובוביץ ב"הארץ"), קשה לדלות עליה מידע. דווקא עיתונאי "ישראל היום" דן מרגלית מספק עוד קצה חוט לגבי הפרשה השנייה. בעומק הטור שלו כותב מרגלית כי פרשה זו "מקורה אמריקני-בינלאומי, וענף צדדי שלה זולג לכאורה לעבר לשכת ראש הממשלה".

כמובן שהמידע הזה קבור עמוק בטור של מרגלית בלי שום הבלטה. לא בכותרת, לא בכותרת המשנה, לא בכותרות הביניים, לא בתצלומים ובכיתוביהם, לא בלידים. אולי זו המדיניות הרגילה של עורכי המוסף והעורך הראשי עמוס רגב, להעלים כל זכר בולט לנתניהו מכפולת העמודים של מרגלית. אולי הפרשן הבכיר של "ישראל היום" נוהג כמו עמיתו מ"מעריב" בן כספית, שמעדיף לקבור את המידע המשמעותי שיש לו על נתניהו בעומק הטור שלו פשוט משום שהוא "אוהב טקסטים".

לעומת מרגלית, שסובל זה חודשים ארוכים מתסמונת הצנעת נתניהו בטורים, עמיתו לעיתון מרדכי גילת מצליח הבוקר לפרסם טור על נתניהו הכולל את שמו המפורש של ראש הממשלה בפתח כותרת המשנה, תצלום בולט של ראש הממשלה, ובעיקר כיתוב מתחת לתצלום הקורא: "מבדיקה לחקירה". מידע חדש על הפרשות של נתניהו, לעומת זאת, אין בטור של גילת הבוקר.

ב"הארץ" מסביר הפרשן הפוליטי יוסי ורטר כי נתניהו תוקף את התקשורת וטוען לרדיפה בהסתמך על הזיכרון הקצר של הציבור, "ששכח כבר מה עוללה התקשורת לאולמרט ולשרון וכיצד חשפה את הפרשיות הפליליות שלהם, בשיטתיות, בהתמדה, בחריצות, ללא רחם, ללא מורא ומשוא פנים".

"בעקבות חקירת נתניהו היו שהשוו בין מצבו היום לבין זה של אהוד אולמרט", כותב מתי טוכפלד ב"ישראל היום". "האמת היא שההשוואה אינה במקומה. אולמרט זכה להגנה כמעט טוטאלית בתקשורת. אף שהיה מדובר במושחת אמיתי, עם תחקירים שפורסמו נגדו בעיקר בכלי תקשורת אחד (באתר האינטרנט של העיתונאי יואב יצחק‭,(‬ איש כמעט לא עסק בסיפורים אלה, לא חזר עליהם ובוודאי לא פימפם אותם כפי שקורה כעת עם שלל הסיפורים המומצאים על נתניהו. כלומר, בעוד אצל אולמרט נחשפו פרשות שבמכוון לא סוקרו בכלי התקשורת, אצל נתניהו המצב הפוך: כל תחקיר מצוץ מהאצבע זוכה מיד לסיקור נרחב תחת כל עץ רענן".

כך, בהינף מקלדת, מעלים טוכפלד את העבודה העיתונאית של גידי וייץ מ"הארץ" ועמיתו לעיתון מרדכי גילת, ותוך כדי כך קובע סטנדרט חדש לשיקולי העריכה – להבליט רק ידיעות על חקירות של מי שהוא "מושחת אמיתי". בעיני עורכי "ישראל היום", לא מיותר לציין, נתניהו רחוק מלהיות "מושחת אמיתי", והם מעניקים לו יחס סניגוריאלי מובהק, כפי שהדגים אתמול אביב הורביץ ב-mako.

מה קרה לנו, עם ישראל?

הכותרות הראשיות של יתר העיתונים מוקדשות להשלכות הרשעתו של החייל אלאור אזריה בהריגת המחבל הפלסטיני עבד אל-פתאח א-שריף. ב"מעריב" מבליטים סקר שנערך על-ידי מכון פאנלס-פוליטיקס ("על מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת במדינת ישראל") ולפיו 75% מהציבור בעד הענקת חנינה לחייל. נתונים דומים עלו בשני סקרי דעת קהל שנערכו בקרב כלל האוכלוסייה, יהודים וערבים, עבור חדשות ערוץ 2 ומהדורת "מבט" של ערוץ 1. גם ב"ישראל היום" פרסמו אתמול ממצא דומה, אף כי זה עלה מסקר שנערך בקרב יהודים בלבד.

לצד ממצאי הסקר הרשמי של "מעריב" מתפרסמים בעיתון גם תוצאות "סקר שוק" לא מדעי שערך העיתונאי משה כהן בשוק רמלה, עיר מגוריו של אזריה. "ברמלה אלאור אזריה זכאי", לשון הכותרת לידיעה, ובכותרת המשנה נכתב: "יש כמה שמסתייגים מהירי במחבל, אבל בשוק המפורסם בעיר שוררת תמימות דעים: צריך לשחרר את החייל מיד". ועוד יודעת לבשר כותרת המשנה כי "הדו-קיום ברמלה לא נפגע בעקבות המחלוקת שמפלגת את העם. 'חוץ מהאליטות, כל העם עם אלאור'".

מגוף הידיעה עולה כי הסקר של כהן בשוק של רמלה היה סלקטיבי למדי. הטענה כי "הדו-קיום ברמלה לא נפגע" מתבססת על "ערבי שעבד בדוכן ירקות", אשר מצוטט כאומר "העיקר הפרנסה, לא מדבר על פוליטיקה". אדם נוסף שמוזכר בהקשר זה, אדיר עבדי העובד בדוכן הבורקס בשוק, אומר: "אנחנו לטובת החייל ולטובת המדינה". עמיתו לדוכן הבורקס מעיר: "המדינה זבל. אלאור צריך להיות בבית".

ב"ידיעות אחרונות", שהדפיס בשער אתמול בין מרכאות ציטוט שלא ממש נכלל בהכרעת הדין של אזריה, בוחרים הבוקר להשיק קמפיין למען אחדות העם. בכותרת הראשית מובלט ציטוט מפי גיבור ישראל זיו שילון. לפי שילון, בעקבות הקריאות שנשמעו לרצוח את הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, "בכיתי על הידיים שהשארתי בעזה ושאלתי את עצמי אולי בפעם הראשונה בחיי: האם היה שווה להילחם על עם ששונא את עצמו?". הכותרת הראשית מובילה לכפולה הפותחת, שם מתפרסם טור מאת שילון תחת הכותרת "מה קרה לנו, עם ישראל?".

"במוצ"ש הקרוב בשעה 20:00", מכריז שילון בסוף טורו, "אני אשב, גם אם זה לבדי, בכיכר רבין עם שלט ענק שקורא לסולידריות ואהבה הדדית ולהחזרת מרכז הכוח שלנו שהולך ומתפורר – האחדות שלנו". הסרן במיל' פונה לקוראי "ידיעות אחרונות" בבקשה: "בואו עזרו לי לכתוב את השלט, בואו חבקו את המדינה שלנו – היא מדממת!".

ב"ישראל היום", שהדפיס אתמול במרכז השער את הממצא המרכזי שעלה מהסקר שערכו בקרב יהודים בלבד, פועלים הבוקר למיתון הרוחות. "המשטרה תחקור את המסיתים נגד הרמטכ"ל", נכתב בכותרת הראשית של העיתון המופץ הבוקר ללא תשלום במספר עלום של עותקים (בדרך כלל מספר העותקים מצוין בראש עמוד השער, הבוקר לא), וזאת בסיומו של שבוע שבו התנודה במספר העמודים של הגליונות ביום חול הפכה קבועה, ומספר העמודים בגיליון ירד מ-48 ל-40.

"אזריה נהג בפזיזות, אולי 'הגדיל ראש' וביקש לסיים את האירוע באופן שהמחבל לא ייצא ממנו חי, אולי חשב שהמחבל עתיד למות בכל מקרה, ולכן ביקש 'להשתתף' אף הוא, בלי שקיבל פקודה. זה לא בסדר, אבל לא סוף העולם", כותב דרור אידר במוסף "השבוע" של "ישראל היום". לדעתו, הבעיה לא היתה דווקא המעשה של אזריה, הרג מחבל חסר ישע, "הבעיה היתה העברת הטיפול בפרשה מהיחידה לבית-המשפט", שכן "בכך נכנענו לארגוני זכויות האדם שמכירים בזכויות לכל בני האדם, חוץ מזכות היהודים להילחם על ארצם ולהגן על חייהם". לדבריו, הפתרון הראוי היה להודיע כי צה"ל "בודק את האירוע", "ולאחר יומיים לסגור את הפרשה בדין משמעתי בפנים היחידה".

עמיתו לעיתון, דן מרגלית, מביע עמדה דומה לזו של סרן שילון ("מה קרה לנו, עם ישראל?") ונחרד מהשינוי שעבר על החברה הישראלית בשישים השנים האחרונות. אחרי טבח כפר קאסם, כותב מרגלית, "התאחדה ישראל מאחורי פסק הדין ששלח את היורים לכלא; והעיתונות תמכה בבית-המשפט ובשמירת החוק". האומנם? בספר "כפר קאסם – אירועים ומיתוס" (עורך: רוביק רוזנטל) נכלל מאמרה של מרב מימון-שניצר על "ההיסטוגרפיה של טבח כפר קאסם בעיתונות הישראלית", וממנו עולה תמונה שונה בתכלית.

סולחה המונית שנערכה בכפר קאסם, נובמבר 1957 (צילום: לע"מ)

בין היתר נסמכת מימון-שניצר על מחקרו של רון ליננברג, "פרשת כפר קאסם בראי העיתונות הישראלית", שפורסם בשנת 1972 וסקר את הדיווחים על הפרשה מיום הטבח ועד לפרסום גזר הדין. העיתונים, כך עולה מבדיקתו, נחלקו בתגובותיהם לטבח ולמשפט לפי שיוכם המפלגתי. הקו המרכזי של "דבר", לדוגמה, היה "התפלמסות עם אלה שראו בפרשת כפר קאסם פשיטת רגל מוסרית של החברה הישראלית". לאחר פרסום גזר הדין פרסם העיתון הממסדי והנפוץ ביותר באותה תקופה מאמרי מערכת שהיו "אוהדים כלפי הנאשמים".

בעיתון המסחרי הנפוץ ביותר באותה תקופה, "מעריב", מוסיפה מימון-שניצר, עיקר העיסוק "בפרשה ובמשפט התמצה בדיווחים אוהדים למדי כלפי הנאשמים". "ידיעות אחרונות", כמו "מעריב", פרסם לאורך המשפט "דיווחים מועטים, שבסופו של דבר אינם מגנים את הנאשמים ברצח".

"להוציא שניים-שלושה יוצאי דופן", מצטטת מימון-שניצר את בועז עברון, "קשרה העיתונות קשר של שתיקה וציעוף הדברים של הפשע. במקום לדבר על רוצחים דיברה על נידונים, במקום לדבר על הרצח והפשע בכפר קאסם דיברה על 'אסון', על 'חטא', על 'המקרה המעציב'. וכשדיברו על האסון כבר לא היה ברור אם הכוונה לנרצחים או לרוצחים".

"מה היתה התגובה לפסק הדין, מחוץ לאולם בית-המשפט, בציבור הישראלי?", שואלת מימון-שניצר, ומשיבה: "על-פי ליננברג, קוראים רבים ב'הארץ' אהדו את הנאשמים. ב'מעריב וב'ידיעות אחרונות' היתה לנושא התייחסות מועטה ואף היא אוהדת לנאשמים. בהכללה ניתן לומר כי אנשים נטו לתמוך בנאשמים והתנגדו לפסק הדין. עם השמעת גזר הדין זרמו למערכת 'הארץ' מכתבי תגובה רבים. בימים שבין ה-21 לאוקטובר ועד ה-30 באוקטובר 1958, אין יום שלא פורסם בו מכתב בנושא. בראשון בנובמבר פורסם על עמוד שלם דף תגובות, שכותרתו 'קוראי 'הארץ' מגיבים על משפט כפר קאסם'. התגובות מגוונות, אם כי ברובן צוינה התקוממות על פסק הדין של הלוי. יש הרואים את האשם במג"ד שמואל מלינקי בלבד, יש היוצאים נגד המחשבה כי בזמן מלחמה חייל פשוט יכול להבחין בין פקודה שיש לקיימה ובין זו שאסור, ויש המזועזעים מהאהדה לנאשמים".

"פרשת אזריה איננה פרשת כפר קאסם, שבמהלכה הוצאו להורג בפקודה 43 אזרחים תמימים", כותב נחום ברנע בפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "הנסיבות שונות; סדר הגודל שונה; הדרג שונה".

כשהשופט בנימין הלוי קרא את פסק דינו המכונן בפרשת כפר קאסם, כך על-פי דיווח ב"ידיעות אחרונות" כשלושים שנה לאחר המעשה, "קמה מהומה באולם, אחדים מהנוכחים קרעו את תעודות הזהות שלהם. היו שכילו זעמם בפנקסי המילואים".

הבוקר ברנע מתאר את התגובות בבית-המשפט להקראת פסק דינה של השופטת מאיה הלר: "בני המשפחה ישבו בשתיקה מתוחה, מחכים כמו קפיץ דרוך לשורה התחתונה. כשהשורה הזאת באה – הרשעה בהריגה פלוס התנהגות שאינה הולמת – קמה אחת מצעירות המשפחה ממקומה, ובדרכה לדלת סיננה 'שמאלנים מגעילים'. השופטים נהגו כאילו לא שמעו. ואולי באמת לא שמעו.

"ההורים המתינו בסבלנות עד ליציאת השופטים. 'משפט מכור', זעקה האם; היא צעקה ובכתה – לרגע נדמה היה שהיא נכנסת לטראנס, שעוד מעט תתעלף. האיש הרגוע ביותר בצד שמאל של האולם היה אלאור אזריה. חברתו, שישבה מימינו, לחשה מפעם לפעם על אוזנו; הוא הקשיב וחייך. את החיוך מחק רק כאשר הצלמים הוכנסו פנימה. כפי שהוכיח בעדות שנתן בבית-המשפט, כפי שהוכיח גם בסרטון שצולם בחברון בשעת מעשה, הוא יודע לשלוט בעצמו".

בתעתוע

במדור "מאמרים ומכתבים" שבירכתי קונטרס החדשות של "הארץ" (מדור שעוצב לאחרונה מחדש כך שייבדל ממדור הדעות שבפתח העיתון) מתפרסם הבוקר מאמר מאת עו"ד אביגדור פלדמן. כרגיל, ללקק את האצבעות. הנה שתי הפסקאות הראשונות:

עורכי הדין של אלאור אזריה, אילן כץ ואייל בסרגליק, הם קוסמים. ברוח הירידים הגדולים של המאה ה-19 הם מגיעים לכפר עם ארון עץ גדול, שרוט וחבוט מאינסוף נסיעות ומופעים. הם לובשים מעילי כנפות שחורים מרובבים בשומן, ומביאים עמם אשה לבושה בבגדי בלרינה. האשה, מטפחת שחורה עוטפת את עיניה, נכנסת לארון, רגליה מבצבצות מצד אחד וראשה ושפעת תלתליה הבלונדיניים – מהצד האחר. הדלת נסגרת וננעלת במנעול תיאטרלי. בסרגליק מוציא מסור ארוך ומבריק משק קטיפה, כץ נוטל את המסור ומנסר במרכז הקופסה, הרגליים המבצבצות של הבלרינה מתנועעות במהירות, הקהל נאנק מהתרגשות, הראש משמיע צרחה נוקבת, דממה יורדת על הקהל הכפרי. הם יודעים מה יקרה הלאה, הם ראו את המופע הזה מאות פעמים, אך בכל פעם הלב נלפת והנשימה נעצרת.

בסרגליק וכץ פותחים את דלת הארון, הקהל מצפה לראות את הבלרינה מדלגת החוצה, זר פרחי פלסטיק בידה ומפריחה נשיקות לכל עבר, אבל אבוי, מפל של דם נשפך החוצה, אברים פנימיים, לב, כליות ומעיים גודשים את הארון. זוועה, גועל נפש. הקוסמים בורחים מן הבמה, נשים מתעלפות, ילדים בוכים. התעתוע לא עבד, ובלשונו של מורה הזן דוגאן: 'ישנם אלה אשר בעודם בתעתוע הולכים ושוקעים בתוכו אף יותר' (תרגום בכתובים, איתן בולוקן)".

"עורך-דין הוא לא קוסם", אומר אילן כץ, סניגורו של אזריה, בראיון לנבו זיו המתפרסם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "עורך-דין", הוא מוסיף, "פועל לפי בקשת הלקוח".

"טענתם שהמחבל היה מת לפני שנורה בידי אלאור, וגם שהמחבל הזיז את ידיו ואז באה הירייה. זה לא סותר?", שואל זיו. "יש טענה משפטית ויש טענה פתולוגית", מסביר בסרגליק. "אלאור ראה את המחבל זז. רואים את התזוזה בסרטון. פרופ' היס אמר שהוא לא יכול לקבוע בצורה חד-משמעית שהירי של אלאור הוא זה שהרג את המחבל. היו חמישה-שישה כדורים לפני כן. יכול להיות שהוא ירה בגופה".

"אם המחבל כבר היה מת, למה לירות בגופה?", שואל זיו. "כי הגופה זזה", משיב כץ. "זו היתה טענתכם שהופרכה", מקשה זיו. "הטענה היתה תזוזה של המחבל, בין אם היה מת ובין אם היה חי". בהמשך מסביר כץ כי כמו שאדם מת יכול לזוז משום ש"חיברו לו לתחת" משאבת אוויר והפעילו, כך גם אדם מת יכול לזוז "בגלל תהליכים אלקטרוכימיים במוח".

עושים לביתם

א. במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתעלים על המקובל בתחום הפרסום הסמוי בעיתונות המודפסת והופכים את הגילוי הנאות שאמור להבהיר לקוראים כי את הכתבה שקרא מימנה חברה מסחרית בעלת אינטרס ברור, למודעה בפני עצמה.

כך, בסיום כתבה מאת אודליה יקיר, המוקדשת לתיעוד חוויותיה מספארי באוגנדה, מתפרסם הגילוי הנאות כי "הכתבת היתה אורחת 'כרמל תיירות'". אולם הגילוי הנאות לא מסתיים בכך. מיד בהמשך נכתב כך: "שתוציא בחופשת הפסח, באוגוסט ובחגי תשרי טיולי ספארי בני שמונה ימים לאוגנדה, בטיסות ישירות. המחיר – החל מ־2,995 דולר לאדם, כולל לינה, העברות ופנסיון מלא".

ב. במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מקבלת בתו של שר החינוך לשעבר שי פירון, שרכש תוכן דמוי מערכתי בעיתון במיליוני שקלים, קידום מכירות נאה למיזם מסחרי שלה. מראיינת: סמדר שיר.

אין כמו "ידיעות אחרונות"

הנחיות חדשות של המכון הלאומי לבריאות של ארצות-הברית, שלפיהן יש לחשוף תינוקות למזונות המכילים בוטנים כבר בשנה הראשונה לחייהם, הפכו ב"הארץ" לידיעה המתפרסמת בראש עמוד 20, מתורגמת מסוכנות הידיעות AP. בסיום הפסקה השנייה של הכתבה נכתב כי "מומלץ להגיש חטיפים כמו במבה או חמאת בוטנים מדוללת".

ב"ישראל היום" נוטלים את המידע ועושים ממנו מודעה לחטיף במבה. תחת הכותרת "מאמי, דאדי, במבה" מדווחים ארז לין וסוכנויות הידיעות על "אפקט הבמבה" שמגיע לחו"ל. על-פי הידיעה, ילדים ישראלים סובלים פחות מאלרגיה לבוטנים בשל הפופולריות של חטיף הבוטנים.

ב"מעריב" מדווח תומר קרן על ההמלצות תחת הכותרת "אכילת במבה מפחיתה את הסיכוי לפתח אלרגיה לבוטנים".

"ידיעות אחרונות", 6.1.2017

ב"ידיעות אחרונות" לוקחים את השירות לחברת אוסם, יצרנית במבה ושותפה קבועה של העיתון במיזמים פרסומיים, צעד קדימה. לא רק שכותרת הידיעה על ההמלצות כתובה בגופן שמזוהה עם שם החטיף, תוכנה הוא סיסמת פרסום חדשה, הלוקה בהגזמה: "התרופה: במבה".

מהנעשה בחונטה

סגן עורך "גלובס", אלי ציפורי, שוב מקדיש חלק מטורו הפותח את גליון סוף השבוע של העיתון למסע ההתנערות שלו מבעל השליטה לשעבר אליעזר פישמן. על רקע קביעת עו"ד יוסי בנקל, המנהל המיוחד לנכסי פישמן, כי ילדיו של בעל השליטה ורעייתו מחזיקים בנכסים בשווי שעשוי להגיע ל-200 מיליון שקל, מזכיר ציפורי את הדרישה שהפנה לא אחת לבטל את ההפרדה המזויפת בין נכסי איש העסקים לאלה שצברו בני משפחתו.

חלק אחר מטורו של ציפורי מוקדש לשר לשעבר אבי גבאי, שהתראיין לאחרונה ל"עובדה" ומתח ביקורת על קשרי ההון-שלטון שקובעים את גורלנו. ציפורי מעניק לגבאי את "פרס יחסי-הציבור, אחיזת העיניים וגניבת הדעת של השנה". לדבריו, "אבי גבאי לא ישר, לא ערכי ורחוק מאוד מלהיות אמיץ. והוא בטח לא הצדיק היחיד בסדום". לדבריו, "לגבאי יש תיאבון אדיר לתשומת לב ציבורית ותקשורתית ויש לו רק דרך אחת להשביע אותו: על-ידי התחנפות לחונטה התקשורתית ולכת הטהרנים שלה במיוחד, שכצפוי גמלה לו בראיונות מחמיאים ובמאמרים נוטפי דבש ובלי שום שאלות מטרידות על התנהלותו".

ציפורי מזכיר כי גבאי היה מנכ"ל בזק, ואף הרוויח באותן השנים 50–60 מיליון שקל בעלויות שכר. בנוסף מדגים כיצד החברה נהנית מ"מכונת מזומנים מונופוליסטית" שנקראת הפעילות הנייחת של בזק, המזרימה לחברה יותר מ-2 מיליארד שקל ומרוויחה יותר מ-1.3 מיליארד שקל בשנה. "הרווחיות שלה היא ממש לא בזכותו של גבאי או בזכות יכולת הניהול הפנומנלית שלו", כותב ציפורי, "אלא בזכות היכולת המונופוליסטית של בזק, בתוספת תהליכי ייעול שהנהיג גבאי עם ועד מאוד נוח. פוליטיקה, הרי, היא הצד החזק שלו".

אולם בזמן אמת, כשגבאי היה מנכ"ל בזק, ציפורי החזיק בדעה שונה. במאי 2009 פרסם ציפורי טור תחת הכותרת "חופש הפרגון" ובו החמיא בין היתר לשלמה רודב, ידידו הטוב של אליעזר פישמן ומי שהיה יו"ר בזק בין השנים 2007-2010, אותן השנים שבהן גבאי שימש כמנכ"ל. כשכתב בזמן אמת על ידידו של בעל השליטה לשעבר, טען ציפורי כי רודב, יחד עם גבאי ומנהלים אחרים, עשה בבזק "עבודה שקטה וטובה", שהובילה ל"מעט תקשורת, והרבה יצירת ערך". כמה ערך? "החברה הרוויחה 1.5 מיליארד שקל בשנת 2008", ציין ציפורי, "וצפויה להרוויח קרוב ל-2 מיליארד השנה". אף מילה על "יכולת מונופוליסטית" לא היתה בטור על היו"ר רודב. זו כנראה יכולת שהיתה שמורה למנכ"ל גבאי בלבד.

הבנת הנקרא

אביב הורביץ כתב אתמול ב-mako על הבלבול שעלה מנוסח כותרת ידיעה במדור הברנז'ה של אתר "וואלה", לפיה "אחרי 25 שנים: מערכת מוסף 'ספרים' של 'הארץ' תיסגר". רבים, כך הסתבר, בהם דווקא חובבי ספר, הבינו בטעות כי המוסף נסגר ולא כי המערכת שהיתה אחראית להפקת המוסף השבועי נסגרת ומעבירה את המלאכה לעובדים אחרים בעיתון. הבוקר מתברר כי גם ליאור דיין, בעל טור במוסף "מעריב", הבין בטעות כי מוסף "ספרים" של "הארץ" ייסגר, ואף הסיק מכך כי הספרות מתה. היום, מכל מקום, מצורף עדיין "ספרים" של המערכת הקיימת, בעריכת בני מר ותרצה פלור, שדווקא עשו עבודה יפה במוסף בשנים האחרונות.

במוסף "7 לילות" מראיין יוני ליבנה את מנחם פרי. "לפני שנים ניבאת שנראה ב־2013 את קריסת הספרות כאן", אומר לו ליבנה. "כל תחזית פסימית שלי התגשמה", משיב פרי, "הכל קורס".

ענייני תקשורת

במוסף "כלכליסט" חלו כמה שינויים, ובהם תוספת של מדור מאת יובל בן-עמי ("בתנועה") המתעד את מסעותיו במרחב. גם בגליון יום שישי של "דה-מרקר" חל שינוי: הכפולה הפותחת מוקדשת למאמרים בעד ונגד נושא אקטואלי.

בשער "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת דוד גדג', על סיפור ילדים שהופיע ב"הארץ שלנו" בשנת 1955, ותיאר את השוק השחור לאימוץ תינוקות. "הסיפור", נכתב בכותרת המשנה למאמר, "המסתיים בכך שהאם מסרבת למכור את תינוקה, נושא משום מה את הכותרת 'אם אכזרייה'".

במוסף "מעריב" מתפרסמת כתבה רחבת היקף של שרה ליבוביץ'-דר על רדיו רמאללה. "איך קרה שגם 50 שנה אחרי השידור האחרון שלו, רדיו רמאללה עודנו מותג מיתולוגי בתרבות הישראלית", תוהה כותרת המשנה של הכתבה.

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערך יהודה נוריאל עם אורי לוי. "לא האמנתי שיגיע אחד בינואר ועדיין נהיה כאן", אומר לוי על רשות השידור, "אבל אני לא חושב שניתן לעצור את הקמת התאגיד. בינתיים אנחנו עדיין משדרים, בעוצמה וברלבנטיות. מתוך מין גאוות יחידה. להראות שאנחנו על הרגליים".

במדור המכתבים למערכת של "מוסף הארץ" קורא תמיר חמו לעיתון לתרגם כתבות מהעיתונות הפלסטינית.