ד"ר אלכס אולשניצקי יכול להביט אחורה בסיפוק. בתחילת מאי הוא הציב לעצמו מטרה: להפוך ל"מר ויאגרה הישראלי". בסוף אותו החודש לא היה ספק שהמטרה הזאת אכן הושגה: הוא ושותפו למרפאות לטיפול באימפוטנציה, הרב ד"ר מרדכי הלפרין, רואיינו שוב ושוב בכלי התקשורת השונים, כשהתואר "מנהל קליניקה ויאגרה" או "נציג חברת 'ויאגרה'" מופיע במרחק של לא יותר מחמש מלים משמותיהם. סקירה שטחית של תיק הארכיון מעלה, בפרק זמן של שבועיים, אזכור אחד ב"הארץ", ארבעה אזכורים ב"ידיעות אחרונות" וארבעה ב"מעריב". בשיאו של אותו חודש מוצלח אף רואיין ד"ר אולשניצקי בנושא הוויאגרה לכתבה ב"יומן השבוע" של הערוץ הראשון. מה עוד צריך בן-אדם כדי לבשר לעולם שבכל הנוגע לגלולה המושיעה - הוא הכתובת?
תחילתו של מסע היחצ"נות שזכתה לו הוויאגרה בארץ במודעה בגודל בינוני שהתפרסמה במוסף "7 ימים" ב-15.5.98. זה היה לשון המודעה: "גלולה עכשיו! גלולת הזקפה האמריקנית החדשה עכשיו בישראל! טיפול באמצעות הגלולה האמריקנית החדשה באימפוטנציה ובתפקוד המיני לגבר, לאחר בדיקת רופא ובפיקוח רפואי. התאמת טיפולים, בדיקת אולטראסאונד ומרשמים. הגלולה כמו באמריקה בבית-המרקחת באישור משרד הבריאות (טופס 29)". מתחת לשורות אלה הופיע מספר הטלפון בתל-אביב ושם המקום: "קליניקה ויאגרה", בעברית ובאנגלית. נמסרו שתי כתובות, אחת בירושלים ואחת ברמת-גן.
השתלשלות עניינים שלומיאלית למדי הביאה לכך שהוויאגרה נפלה בארץ בין הכסאות. כולם קראו בעיתונים על "גלולת הפלא" האמריקאית וכולם ידעו שהיא אושרה על-ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי - חותמת הזהב של התרופות. "קהל היעד", כפי שמכנים אותו בזמן האחרון, הבין שכפי הנראה מדובר במהפכה של ממש, אבל איש לא ידע איך, לעזאזל, משיגים את התרופה בארץ.
היצרנית האמריקאית "פייזר" ניהלה משא ומתן ממושך מול חברת התרופות "פרומדיקו" המשווקת את שאר מוצריה בארץ. כל עוד לא הוכרע מי ישווק את הגלולה בישראל - פרומדיקו או נציגות ישירה של חברת "פייזר" - לא הוגשה אפילו בקשה למשרד הבריאות לאשר את התרופה. משרד הבריאות מצדו פועל רק על-פי נוהל קבוע: כל עוד לא מוגשת לו בקשה על-ידי חברת תרופות המעוניינת לשווק תרופה בארץ, הוא לא מתחיל בהליכי הבדיקה. בסופו של דבר החליטה "פייזר" לשווק את הגלולה בעצמה, והחלה בתהליך הממושך לפתיחת נציגות בארץ והגשת המסמכים למשרד הבריאות. כך או כך, בציבור נוצר ביקוש עצום לגלולה, גם מצד סקרנים וגם מצד גברים הזקוקים לה באמת, אבל לא נעשה שום הליך פורמלי כדי להביא לשיווקה המסודר על-ידי גורם מוסמך.
בינתיים נמצאה דרך עוקפת למי שרצה להשיג את הגלולה באופן חוקי באמצעות רופא, ולא בשוק השחור שהתפתח בעיקר בחנויות הסקס. הדרך העוקפת הסתמכה על סעיף בחוק, המאפשר לבתי-המרקחת להגיש למשרד הבריאות בקשה חתומה בידי רופא להביא לארץ תרופה מסוימת שעדיין לא מאושרת כאן, אבל אושרה ונמכרת בארצות אחרות. הרופא ממלא את הטופס, שנקרא 29 ג', החולה ניגש לבית-המרקחת, הרוקח שולח את הטופס אל אגף הרוקחות במשרד הבריאות, ובדרך-כלל נענה בחיוב. זהו אישור ספציפי שניתן לבית-המרקחת להזמין מחו"ל את התרופה בכמות שתספיק לאותו חולה, בדרך-כלל לשישה חודשים. חשוב לציין: במצב הנוכחי, כל רופא, מרופא כליות ועד רופא לב, יכול למלא טופס 29 ג' ולבקש ויאגרה עבור המטופל שפנה אליו.
כך יצא שעוד בטרם הגיעה הגלולה לארץ באופן רשמי, היא בעצם כבר היתה פה: מי שידע על אותו סעיף יכול היה להשיג אותה; כל השאר חיפשו עדיין דרך אל הוויאגרה. בחשיבה שיווקית מרחיקה ראות, הבין ד"ר אולשניצקי, כי האדם שיזוהה בציבור עם הגלולה יהיה הזוכה בפרס הגדול. הוא הרגיש שהעם מחפש כתובת. ד"ר אולשניצקי וד"ר הלפרין מחזיקים מרפאות פרטיות, ותיקות למדי, לטיפול באימפוטנציה, בירושלים וברמת-גן. המרפאה של הרב ד"ר הלפרין (העומד בראש מכון שלזינגר לענייני רפואה והלכה בבית-החולים שערי-צדק והוא גם גינקולוג) נקראת "המרכז לתפקוד מיני ופוריות". המרפאה של ד"ר אולשניצקי, רופא שעלה מברית-המועצות ב-84', ברמת-גן נקראה בעבר בשמות שונים, כולל "שיטת אולשניצקי", אבל היום מבקש הדוקטור להציג את עצמו כמנהל המרכז הרפואי לכלי דם. ד"ר אולשניצקי, אגב, רשום במשרד הבריאות כרופא כללי ואין לו באופן רשמי אף תחום התמחות. הוא עוסק שנים רבות בנושא האימפוטנציה, ובשנים האחרונות גם בבעיות כלי דם של חולי סוכרת, אך אינו מומחה רשמי לאף אחד מהתחומים הללו.
ד"ר אולשניצקי הוא שעמד מאחורי מודעת הפרסומת ב"7 ימים". לאחר הפרסום ביום שישי לא נותר לו אלא לשבת ליד הטלפון ולחכות. הוא חיכה ללקוחות הפוטנציאלים, ויותר מזה, הוא חיכה לעיתונות. והעיתונות אכן לא איחרה להתקשר.
כתבת הבריאות של "הארץ", איריס קראוז, היתה הראשונה שהבחינה במודעה. היא שוחחה עם ד"ר אולשניצקי וביום שלישי יצאה בידיעה בעמוד הראשון של "הארץ" תחת הכותרת "הוויאגרה הגיעה לישראל". הידיעה בישרה על הדרך החוקית שנמצאה לרכוש את הגלולה באמצעות טופס 29 ג'. זו אכן היתה חדשה משמעותית וחשובה למתעניינים, אלא שהידיעה נפתחה כך: "ברמת-גן ובירושלים נפתחו בשבוע שעבר שני סניפים חדשים של 'קליניקה ויאגרה', אשר בהם רושמים הרופאים את הגלולה לפונים אליהם לאחר בדיקה רפואית, העולה 150 שקל". בהמשך הכתבה אף מרואיין ד"ר אולשניצקי, בפעם הראשונה תחת תוארו הטרי "מנהל קליניקה ויאגרה", והוא מדבר בשבחי הגלולה ובתוצאות הנהדרות שיש לה על מטופליו. הפתיח שבו בחרו ב"הארץ" נתן לד"ר אולשניצקי ולשותפו בדיוק את הבמה שביקשו לעצמם. הידיעה הפכה אותם לכתובת האולטימטיבית בכל הנוגע לוויאגרה. קראוז היתה מודעת למניע המסחרי שעומד מאחורי השם הקיקיוני "קליניקה ויאגרה", ובכל זאת החליטה להתמסר. לדעתה, עצם נכונותו של ד"ר אולשניצקי לחלק מרשם לכל דורש ולהסביר בפומבי את האפשרות החוקית לקבל את הוויאגרה היא מספקת כדי לתת לו את הבמה. ובכל זאת, מי שקרא את הידיעה ב"הארץ" נותר ללא קטעי מידע משמעותיים: א. ל"קליניקה ויאגרה" אין שום קשר לתרופה או לחברה המייצרת אותה; ב."קליניקה ויאגרה" אינה מעניקה שום שירות ייחודי בנושא הוויאגרה; ג. כל רופא, ולא רק ב"קליניקה ויאגרה", יכול להגיש את הטופס המיוחד, ובהחלט ייתכן שהוא לא יגבה על כך 150 שקלים.
מכאן התגלגלו העניינים במהירות. למחרת התפרסמה ב"מעריב" ידיעה דומה, בחתימת "סופר מעריב" (רכז המערכת של "מעריב" לא נענה לבקשתי לבדוק מיהו הכתב האחראי על הידיעה), וגם בה רואיין ד"ר אולשניצקי. "לאניני הטעם כדאי לקחת את הגלולה עם כוסית יין", המליץ הרופא בפני הכתב.
הימים הבאים זימנו לד"ר אולשניצקי ולד"ר הלפרין ראיונות בשתי כתבות מורחבות שהתפרסמו ב"ידיעות אחרונות" (20.5.98) וב"מעריב" (26.5.98). ב"ידיעות אחרונות" שוב המליץ ד"ר אולשניצקי על השילוב האנין שבין הגלולה לכוס יין משובח, ולאבי פלד מ"מעריב" הוא נידב חולה בן 66 שאמר כי לאחר שבלע את הוויאגרה, "אשתי נתנה לי ציון טוב", וכי "אני מתכוון להשיג עכשיו גלולות נוספות ולא אכפת לי איך ואיפה". בכתבה ב"ידיעות אחרונות" אף שלחו את הכתב מתי קיי למרפאתו של ד"ר אולשניצקי כדי שיעבור על בשרו את תהליך קבלת המרשם וידווח לקוראים. ההליך, כך התגלה לקורא, הוא פשוט ומהיר למדי.
בכתבה ב"ידיעות אחרונות" הוצג ד"ר אולשניצקי כ"נציג 'ויאגרה' ובעל מרפאה לאימפוטנציה", וד"ר הלפרין כ"מנהל המרכז לאימפוטנציה ופוריות בירושלים ומזה כשבוע נציג 'ויאגרה' בירושלים". הכתבת שיר-לי גולן-מאירי אומרת כי היא מקפידה בסיום כל ראיון לשאול את המרואיין כיצד להציג אותו בכתבה, וכי כך הציג את עצמו ד"ר אולשניצקי. גם בידיעה שפרסם מאוחר יותר (25.5.98) הכתב גדעון שמרלינג מ"מעריב", הוא הציג את ד"ר הלפרין כ"נציגה של חברת 'ויאגרה' בירושלים". שמרלינג הגיע אל הרב ד"ר הלפרין דרך המודעה ב"7 ימים", וזה סיפק לו ידיעה על כך שהוויאגרה היא להיט במגזר החרדי. "הבנתי שהוא קשור איכשהו ל'ויאגרה', מייצג איכשהו את החברה, לא ברור לי איך", אומר שמרלינג.
בתגובה להצגתו כ"נציג חברת 'ויאגרה'" אומר ד"ר הלפרין כי מדובר בטעות של העיתונאים, וכי הוא ביקש להציגו כ"מנהל 'קליניקה ויאגרה'". "בשעתו לא ייחסתי משמעות להבדל הסמנטי, לא הבנתי מה ההבדל הגדול ממילא, אבל במציאות זה לא אותו דבר", הוא אומר. ד"ר אולשניצקי אומר בעניין זה: "לא, זה לא חברת 'ויאגרה', זה 'קליניקה ויאגרה'. זה פשוט מוטי (ד"ר מרדכי הלפרין; ע"ב) טעה או העיתונאים טעו".
כך או כך, השם המסחרי שאימצו לעצמם שני הרופאים פעל כה יפה, שכשהתקבלה הוראה ממשרד הבריאות להפסיק לתת מרשמים לגלולה, בעקבות מותם של שישה אנשים בארה"ב, פנו אליהם כתבי הבריאות כדי שימסרו תגובה בעניין. ב"ידיעות אחרונות" העריך ד"ר הלפרין כי "מדובר בעיכוב של ימים ספורים בלבד".
גם במערכת "יומן השבוע" של הערוץ הראשון נתקלו בידיעה שפרסמה איריס קראוז במהלך תחקיר שערכו לכתבה על הוויאגרה. משהו בידיעה ובשם שאימצו לעצמן שתי המרפאות נראה חשוד לתחקירנית, והיא ניסתה לברר פרטים נוספים עם קראוז. הכוונה במערכת "יומן השבוע" היתה, בתחילה, להכין כתבת תחקיר שתבדוק את הקשר בין שני הרופאים לבתי-המרקחת, אלא שאז אסר משרד הבריאות את מכירת הגלולה, המכירה בבתי-המרקחת נפסקה לכמה ימים, והבמאי מוקי הדר נאלץ להכין בסופו של דבר כתבה המתארת את המהפכה שהוויאגרה חוללה ועומדת לחולל בחייהם של אנשים הסובלים מאין-אונות. הדר גם ראיין מומחים הקשורים לתחום. וכן, כמובן, גם ד"ר אולשניצקי היה בין הדוברים. הוא סיפר למצלמה על התגובות החיוביות של המטופלים והסביר כי לרוב מדובר בבעיות אורגניות וכי כל הטיפולים הפסיכולוגיים בעניין זה הנם לשווא. הדר: "אין ספק שהוא ניכס לעצמו את העניין הזה של הוויאגרה. הוא דחף את עצמו לעיתוני הערב וכך זה התגלגל. ככה זה עובד - התחקירנים של הטלוויזיה מסתכלים בעיתונים ומחפשים את אותם האנשים".
בקרב רופאים העוסקים בטיפול באין-אונות בבתי-החולים עוררו הראיונות התכופים עם ד"ר אולשניצקי וד"ר הלפרין כעס גדול. גם אצלם במרפאות החלו לרשום את הוויאגרה דרך הטופס המיוחד, והיה ברור להם כי בזיהוי הבלעדי של שני הרופאים עם הגלולה יש משום הטעיה של הציבור. הד"ר אולשניצקי אינו מוכר על-ידי משרד הבריאות כמומחה לעניין, ובוודאי שאינו מקור בלעדי למרשמי הוויאגרה, הם טוענים. ד"ר יורם ורדי, רופא אורולוג ברמב"ם העוסק בתפקוד מיני, התקשר לאיריס קראוז לאחר פרסום הידיעה, משום שהיה נסער מהדרך שבה הציגה את הדברים בעמוד הראשון בעיתונה. "ברגע שצצה הוויאגרה", הוא אומר, "המכונים הפרטיים העוסקים באימפוטנציה הרגישו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם והם התחילו לעשות כל מיני גימיקים. העיתונאים, במיוחד ב'הארץ', השתמשו בזה ובכך הוסיפו נפח לסיפור. אפשר היה לדבר עם אנשים שעוסקים בנושא בצורה קצת יותר מדעית ופחות אינטרסנטית מבחינה כלכלית. מה קרה במקום זה? מישהו פרסם שהוא 'קליניקה ויאגרה', והפכו אותו למומחה הארצי לגלולה. אולשניצקי, שפרסם את המודעה, התקשר אלי יומיים לפני כן ושאל אותי שאלות לגבי הוויאגרה, השימוש בה ותופעות הלוואי. אני פותח את אחד העיתונים ופתאום אני רואה שהוא מתראיין בנושא וד"ר הלפרין מגיב כמי שמייבא את הגלולה לארץ".
גם ד"ר יוז'ה חן, מנהל המרפאה לתפקוד מיני באיכילוב, הופתע לראות את השכיחות שבה הופיעו שני הרופאים בעיתונות. "אין אדם בארץ שיש לו איזה ניסיון אמיתי עם הוויאגרה, וגם לד"ר אולשניצקי ולד"ר הלפרין אין מושג בזה. הפרסום בנושא התגלגל אחר-כך בצורה מאוד לא רפואית. כלי התקשורת ראיינו אנשים שאין להם ידע מספיק בנושא וכל הידע שלהם מתבסס על חומר שהורידו מהאינטרנט או אספו מפה ומשם".
"העיתונים נתנו לד"ר אולשניצקי ולד"ר הלפרין במה של פרסום עצמי שעוברת כל גבול הגיוני", אומר ד"ר צבי צוקרמן, מנהל יחידה לייעוץ מיני במרכז הרפואי רבין. "הם הוצגו כנציגי 'ויאגרה' בארץ. איזו מן שטות זו? זה כמו שאני אפתח מרפאה ואגיד שאני נציג 'אקמול' ואתחיל לתת מרשמים לאקמול".
ד"ר הלפרין ניסה להסביר לי את מהות התואר "מנהל קליניקה ויאגרה": "אני מנהל את המרכז לאימפוטנציה ופוריות בירושלים, זה התפקיד שלי. אני הבעלים והמנהל. בנוסף לכך, יש חברה שרשמה את השם "קליניקה ויאגרה". מטעמים שהיא בחרה, היא העניקה לי מינוי של מנהל קליניקה ויאגרה בירושלים. מטרת הקליניקה היא לספק את האינפורמציה העדכנית הרפואית בנושא".
מי הבעלים של החברה?
אני לא יודע. אני יכול להגיד לך שלאחד הבעלים קוראים ראובן וימר. הוא אחד הבעלים של החברה שרכשה את הזכויות על השם "קליניקה ויאגרה". קיבלתי מינוי שעליו חתום ראובן וימר.
מה משמעות המינוי הזה?
תשאלי את ראובן וימר.
ראובן וימר הוא איש פרסום מוכר וידוע. הוא מסביר כיצד התגלגל העניין: "אני איש עסקים. יש לי מרפאה לסוכרת ברגליים יחד עם ד"ר אולשניצקי. כשהופיעה הוויאגרה, התייעצו אתו בתור מומחה לעניין הזה. הוא עצמו קרא לקליניקה שלו "קליניקה ויאגרה".
האם הוא קשור איכשהו לתרופה עצמה?
ויאגרה הפך מיד לשם גנרי, כלומר שם שהפך לקונספט, כמו כספומט, כמו פריז'ידר. זה משהו שמופיע כקונספט חדש והופך לשם כללי של כל העניין. אז הוא קרא לקליניקה שלו "קליניקה ויאגרה" וכולם יודעים על מה מדובר.
זה הביא לכך שהרבו לראיין אותו בתקשורת בנושא.
הרעש בעיתונות הוא בגלל שהיה רעש בכל העולם. בישראל יש שיעור אימפוטנציה גבוה מאוד, בגלל המתיחות. בגלל זה זה קיבל הדים כאלה.
לאחר שהובלנו סחור סחור, הסתבר שהאיש שבאמת יכול לשפוך אור על מה שעומד מאחורי השם "קליניקה ויאגרה" הוא הוגה הרעיון עצמו, ד"ר אלכס אולשניצקי.
מה זה "קליניקה ויאגרה"?
זה היה גימיק עיתונאי יפה. למה את מתקשרת אלי? כי ראית "קליניקה ויאגרה". אני הבנתי שאפשר להוריד שבעים אחוז מהמטופלים מהזריקות בעזרת הוויאגרה. בגלל זה פרסמנו "קליניקה ויאגרה", כדי לעשות רעש עיתונאי ולזרז את הוויאגרה בישראל. רצינו לגמור עם השוק השחור. גימיק יפה, לא?
יפה מאוד. העיתונאים אכן נענו לזה.
נכון, העיתונאים הלכו אחרי זה והיה לחץ ציבורי על משרד הבריאות והוא אישר את זה.
אבל הפרסום שלכם לא הביא לאישור הגלולה. אתם רושמים אותה בעזרת סעיף שהיה קיים בחוק ממילא.
זה נכון, אבל אנחנו היינו צריכים גימיק עיתונאי ולכןה עשינו את זה. ואת רואה, אפילו את מתקשרת אלי. אני חושב שהגבר הישראלי צריך להגיד לי תודה שעשיתי את זה. זה ראש שיווקי לגמרי, זו היתה המטרה ואנחנו השגנו אותה. תוך שבוע גמרתי עם השוק השחור בישראל.
"קליניקה ויאגרה" אינה הגימיק המסחרי הראשון של ד"ר אולשניצקי. לפני חמש שנים פתח אולשניצקי "קו פתוח לאימפוטנציה" ופרסם מודעות המזמינות את הציבור להתקשר. המסר שהוא ביקש להעביר בקו הפתוח היה: רוב תופעות האימפוטנציה נובעות מבעיות אורגניות ולא מבעיות פסיכולוגיות. המסקנה המתבקשת מכך: עזבו את הסקסולוגים והפסיכולוגים, ובואו למרפאתו של ד"ר אולשניצקי לקבל זריקות לזקפה. שר הבריאות קבע אז כי ד"ר אולשניצקי פרסם את עצמו בניגוד להוראות פקודת הרופאים של משרד הבריאות והורה לשלול את רשיונו לתקופה של חודשיים.
סעיף 12 בפקודת הרופאים של משרד הבריאות קובע כי רופא מורשה "לא יפרסם במישרין או בעקיפין את עיסוקו כדי לרכוש חולים או להשיג לעצמו יתרון מקצועי". בתת-סעיף 4 נכתב עוד: "לא ינהל תעמולה לעצמו כדי להשיג חולים. לא יעסיק לשם כך סוכן או תועמלן, לא יעסוק עמם ולא יעבוד בשבילם".
ד"ר אולשניצקי מבין היטב כיצד פועלת העיתונות ומה היא מחפשת. יותר מכך - הוא חובב מושבע של עיתונות ואף מעיד זאת על עצמו. "אני מת על עיתונות. אני אספר לך על סקופ שהיה לי. ב-92' היתה אולימפיאדה ופרסמנו שלגברים אסור לקיים יחסי מין לפני התחרות ולנשים מותר. זה היה סקופ שלי, סקופ עולמי. זה מחקר שעשיתי עם ספורטאים. הייתי עם זה בסי.אן.אן, בבי.בי.סי, בכל העולם".
החיבה חסרת המעצורים של ד"ר אולשניצקי לעיתונות חושפת את החוליה החלשה שבסיקור תחום הבריאות בעיתונים. פעמים רבות מדי מתפתים כתבי הבריאות ללכת שבי אחר רופאים חובבי פרסום המשמשים מקור בלתי נדלה לאינפורמציה רפואית, לאו דווקא מדעית או מדויקת. ד"ר אולשניצקי הוא דוגמה למקור המספק את הכותרות המשעשעות והמפתיעות בדבר "מחקר חדש: אספירין פותר בעיות אימפוטנציה". כותרות השמורות בדרך-כלל לעמוד האחורי של העיתון היומי. הדוגמה הזו אינה המצאה, היא כותרת אמיתית שהתפרסמה ב"מעריב" במאי 94'. מתיק הארכיון של ד"ר אולשניצקי נשפכו עוד לא פחות מ-17 ידיעות בעלות כותרות דומות מהשנים האחרונות. מיני מחקרים שהעלו ממצאים מדהימים, וכולם נעשו על-ידי ד"ר אולשניצקי:
"האבטלה מגבירה את החשק המיני אצל נשים" (דצמבר 93').
"הגברים הגרושים פעילים מינית יותר מנשואים" (יולי 94').
"תגלית: גברים שמאליים סובלים פחות מאימפוטנציה" (יולי 95').
"תרופה לבעיות בזקפה - מצמיחה שיער על ראשם של קירחים" (ספטמבר 96').
"הסכם חברון גרם שיפור בתפקוד המיני" (ינואר 97').
"זרע אנושי טרי יכול לסייע לריפוי פצעים" (מאי 97').
כתבי הבריאות אינם יכולים לבדוק אם המחקר שמציג בפניהם רופא עומד בקריטריונים מדעיים מקובלים, אבל הם יכולים לבטח את עצמם בעזרת בדיקות פשוטות יותר, למשל, לשאול את הרופא באיזה כתב-עת מדעי התפרסמו תוצאות המחקר שלו, או לברר עם רופאים אחרים, אם אותו רופא הוא אכן חוקר בתחום שאותו הוא מציג לפניהם. הבעיה היא שפעמים רבות כתבים המקבלים לידיהם ידיעה כזו כלל אינם מעוניינים לבצע סוג זה של בדיקה. הם יודעים כי מדובר בפרסום בלתי מבוסס, פעמים רבות גם ברור להם מהו האינטרס המסחרי העומד מאחורי פרסום ה"תגלית", ובכל זאת, החומר שמספק להם בעל העניין הוא עבורם נושא טוב מכדי שהם יהרסו אותו בחיפוש חטטני אחר האמת. הנטייה היא להתייחס בשעשוע מסוים לידיעות המתפרסמות בתחום הרפואי, על אחת כמה וכמה כשהן נוגעות לתחום המיני. הכתבים יודעים, הרופאים המזינים אותם במידע יודעים, הידיעות אולי אינן לגמרי נכונות מבחינה מדעית, אבל כולם קוראים אותן. ומה עם האמת? הם מניחים שהקורא מניח אותה בצד לרגע ומתייחס לידיעה כאל מוצר בידורי.
מי שמשתעשע פחות מהידיעות האלו הם עמיתים למקצוע. ד"ר חן: "כל המחקרים שד"ר אולשניצקי עשה, הוא כתב עליהם לצורך קידום ענייניו האישיים, הוא לא פרסם תוצאות שלהם בשום עיתון מדעי. חיפשתי ב'מד ליין' (מאגר האינטרנט המקיף ביותר לענייני רפואה; ע"ב) עבודות שפרסם בנושא אימפוטנציה ואין שם זכר לדברים שהציג בעיתון. זה לא הופיע בשום כנס או עיתון מדעי, מלבד ב'מעריב' וב'ידיעות אחרונות'. זה עיוות של שיתוף הפעולה בין רופא לבין העיתון, כשמתפרסמות תוצאות של מחקר שלא ידוע באיזו צורה נעשה, אם עבר אישור של ועדת הלסינקי שמאשרת ניסויים בבני-אדם ואם זה פורסם באופן מדעי בעיתון או בכנס שעוסק באורולוגיה או סקסולוגיה".
ד"ר צוקרמן: "מחקר לא עושים ביום ולא ביומיים, מחקר צריך להיעשות בצורה יסודית, ובידיעות שפרסם ד"ר אולשניצקי מדובר בהתרשמויות. 'תרופה לבעיות בזקפה מצמיחה שיער' - זו לא עבודה רצינית. מכל המחקרים שהוא פרסם ב'ג'ורנל אוף ידיעות אחרונות', מה פורסם בעיתון מדעי רפואי? כלום. פשוט שום דבר".
ד"ר חן: "אם אני הייתי מפרסם בעיתונות המדעית 17 מחקרים כאלו, הייתי מקבל מיד משרת מרצה בכיר בכל אוניברסיטה מכובדת. גם ד"ר אולשניצקי היה מקבל משרת מרצה בכיר אם היה אכן מפרסם אתכל המחקרים הללו".
בתגובה לטענות אלה אמר ד"ר אולשניצקי כי מדובר בקנאה של רופאים בעבודתו. "אני לא רץ לפרסם בכנסים, ואני לא רץ לפרופסורה. אני עושה את הכסף. מי שיודע כל מיני סודות לא רץ לכתוב מאמר, הוא שומר את זה בסוד. יש המון קליניקות בעולם שיודעות לרפא מחלות והן לא מפרסמות את זה במאמר. ממאמר לא רצים למכולת ולא מפרנסים משפחה".
נציג חברת "פייזר" בארץ, ד"ר מירון לבנה, סירב בתוקף להגיב על הנושא כרגע.
ד"ר הלפרין ביקש להגיב על הטענה כי השימוש בשם "קליניקה ויאגרה" נבע ממניעים מסחריים: "בעקבות הפרסום, מאות ואולי אפילו אלפי אנשים נחשפו לאינפורמציה רפואית בעלת חשיבות רבה לחייהם האישיים, אינפורמציה שכללה הן חלק פוזיטיבי על האפשרויות הגלומות בפיתוח החדש, והן אינפורמציה נגטיבית על הסיכונים הקיימים בשימוש לא מבוקר בתרופה. לדעתי, היתה חשיבות בהעברת המידע הרפואי לציבור בישראל".
תחום הבריאות איננו תחום פשוט לסיקור. הוא דורש מהכתב דיוק בעניינים שהם מדעיים ומורכבים, ובוחן את יכולתו להציג אותם בצורה פשוטה ובהירה לקורא. מעבר לכך, הכתב נדרש להתמצא בנבכי קהילת הרופאים, להבין מה משמעות כל תואר ותפקיד, מי מומחה באמת, ומי ידוע כאחד שיהיה מוכן לעשות כל דבר כדי לזכות בכותרת בעיתון. הבחירה במרואיינים בנושא רפואי צריכה להתחשב בגורמים הללו. הכיסוי שקיבלה הוויאגרה הוא דוגמה טובה לאופן שבו כתבים לענייני בריאות התמסרו למסע יחצ"נות שמניעיו, כך נראה, מסחריים גרידא.
ענת באלינט היא סטודנטית לפסיכולוגיה ולתולדות האמנות ועיתונאית
גיליון 15, יולי 1998