"המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" מאבחן השיר של אמן המחאה גיל סקוט-הרון, ואף שהאמירה הזאת הפכה בינתיים לקלישאה חבוטה, היא מסכמת היטב את הבעייתיות העקרונית הגלומה במדיום. לא צריכה להתרחש מהפכה של ממש כדי להיווכח בכך: גם בהעדרה אנו רואים מדי יום כיצד תכנים שנויים במחלוקת, שאינם מתיישבים עם דעת הקונצנזוס, מודרים מהטלוויזיה המסחרית – בין אם מהתוצרת העיתונאית ובין אם מהתוצרת הבדיונית – כדי לא "ללכלך" את הדימוי הסטרילי של חיינו הנשקף מהמסך.

הדימוי הזה התעצב, וממשיך להתעצב, כתוצאה ממכלול גורמים הפועלים על הטלוויזיה, ובראשם השאיפה למכור כמה שיותר פרסומות בכמה שיותר כסף, בד בבד עם ההקפדה שלא לפגוע בעסקים של בעליה. נוסף להם מעצבים את הדימוי גם פרמטרים נוספים, עדינים וחמקמקים יותר. ואולם, בסופו של יום, השורה התחתונה היא אחת: המהפכה לא תשודר בטלוויזיה. ובתרגום למושגים מקומיים – המחיר האנושי והמוסרי שהכיבוש גובה בשטחים איננו נראה בטלוויזיה; המאבק על שאלת הגז איננו מתנהל בטלוויזיה. בטח שלא באופן המסייע לליבון הדיון הציבורי בסוגיות הללו (ולא, סדרת כתבות בסוף המהדורה לאחר שהסוגיה כבר כמעט שהוכרעה איננה נחשבת לליבונה). שתי אלה הן, כמובן, רק דוגמאות מייצגות. מטונימיות, אם תרצו.

עד כאן ברור וידוע. החידוש טמון בעובדה שלאחר שנות דור שבהן הטלוויזיה היתה המדיום הדומיננטי ביותר, ובפער משמעותי, היא הולכת ומפנה את הבכורה לטובת האינטרנט, וביתר ספציפיות, לרשתות החברתיות. כיוון שכך, ניתנת לנו האפשרות להשוות את הדימוי שהטלוויזיה מציעה לנו על חיינו לזה שמציע מדיום מתחרה. מה ההשוואה בין השניים עשויה ללמד? האם ברשתות החברתיות הכיבוש והגז נוכחים? באופן נקודתי התשובה היא "כן", אבל כמובן שהדברים מעט יותר מורכבים מזה.

הרשתות החברתיות נתפסות מיום היווסדן כמדיום דמוקרטי שאיננו מוֹנֶע מהרחשים המטרידים את המשתמשים בו לבעבע, אלא להפך – הוא ניזון מהם. בניגוד לטלוויזיה, שמכתיבה דימוי הנרקח באולפניה, מגבוה, Top-down, ובהתאם, זהו דימוי הומוגני, אחיד ושטוח; במדיה החברתית הדימוי מתקבל בשיטה ההפוכה, של Bottom-up, ובהתאם הוא רב-פנים, מתעתע ולעתים אף סהרורי. ניתן אולי לדמותו לנשורת או למשקע שמשאיר אחריו השטף (ובמקרה הזה, הלהג) העצום. או כך לפחות גורסת הדעה המקובלת.

בין אם בשל אותה חתירה ליצירת תיבות תהודה ובין אם בשל סיבות נוספות התגבשה במדיה החברתית דינמיקה מתסכלת משלה, שגם היא מסרסת למפרע כמעט כל אפשרות לשינוי ממשי

האם היא אכן משקפת את המציאות? התשובה ההולכת ומתבהרת בשנים האחרונות היא שלילית, שכן אט-אט נחשפים גם המנגנונים המעצבים את דימוי המציאות העולה מהמדיה החברתית: האלגוריתמים שנכתבים במשרדי תאגידים טרנס-לאומיים שכל עניינם בהגדלת שורת הרווח, על שלל ההטיות שהם יוצרים; למידת-המכונה (Machine learning) המתוכנתת להביא לפתחנו את המוּכָּר והנוח, מה שיוצר את אותן "תיבות תהודה" או "מערות הדהוד" שבתוכן אנחנו הולכים ונלכדים; עוצמתן וריכוזיותן של החברות המפעילות את אותה המדיה בכלכלה הממשית; ועוד. האפקט של המנגנונים הפוך כמעט לחלוטין מדמוקרטיזציה, ופעולתם לא פחות מונוליתית מפעולת המנגנונים של הטלוויזיה. ועם זאת, ראו זה פלא, הכיבוש והגז כן נידונים ברשת החברתית, וכמעט שלא נידונים בטלוויזיה.

בעיניים ביקורתיות, לא בטוח שיש בכך בשורה גדולה. בין אם בשל אותה חתירה ליצירת תיבות תהודה ובין אם בשל סיבות נוספות התגבשה במדיה החברתית דינמיקה מתסכלת בפני עצמה, שגם היא מסרסת כמעט כל אפשרות של שינוי ממשי. הדינמיקה הזאת מזכירה צמצום שברים: כמות המלל האדירה, שמתפוצצת בכל-כך הרבה כיוונים, מאיינת את עצמה בדרך לקבלת התוצאה שהיתה ידועה מראש עוד בתחילת הדיון; ואולם, אף על-פי שבדומה לטלוויזיה המסחרית פוטנציאל השינוי שהמדיום טומן בחובו מוגבל ביותר גם כאן, ההשוואה בין האין-דיון של הטלוויזיה לבין הדיון-בין-קבוצת-הדומים במדיה החברתית בכל זאת חושפת נקודת חולשה מהותית של הטלוויזיה, המציבה אותה בנחיתות ביחס למדיה החברתית.

הסתרה, והסתרת ההסתרה

בישראל, המודל המסחרי של הטלוויזיה אמור לממן עשייה עיתונאית קלאסית, מהסוג שלא נמצא במדיה החברתית – לפחות לא בתצורתה המסורתית (ודוק: זו התצורה היחידה שביכולתה להתמודד עם תביעות ענק מצד גופים חזקים, ולכן היא גם היחידה שיכולה לשנות משהו). אלא שהעבודה העיתונאית שנעשית בטלוויזיה מסורסת, ולראיה, הדרת צמד הנושאים שהבאתי כדוגמה.

הדרה זו קריטית משום שהיא חושפת עוול כפול: הטלוויזיה המסחרית גם מעלימה סוגיות עקרוניות לחיינו כאן, וגם מייצרת בה בעת מצג של עיסוק בהן (יצוין שלעוול הזה, הנעשה ברמה העיתונאית, ישנן מקבילות לא פחות מזיקות גם בשאר הז'אנרים – למשל בדרמה או בקומדיה. תמונת העולם תמיד תיוותר מרוככת וסטרילית, תוך העלמת סוגיות המפתח והעלמת ההעלמה).

חשוב להתעכב לרגע על הכפילות הזאת – הסתרה, ובה בעת הסתרת ההסתרה. ההבדל העקרוני בין דימוי המציאות שמעצבת המדיה החברתית לזה שמעצבת הטלוויזיה מונח, כך נדמה, ממש בתוכה.

לכאורה, הטענה הזאת עשויה להישמע אבסורדית: הרי הסיבה שהטלוויזיה מלכתחילה מעלימה את סוגיות המפתח היא משום שלעם אין כוח לשמוע עליהן; אז כיצד אפשר לבוא ולטעון כעת שהעובדה שהוא לא שומע עליהן בטלוויזיה שוחקת את האמון שלו בה?

אמנם התוצאה של הדיון הפוליטי במדיה החברתית זהה כמעט לגמרי לזו של הדיון הפוליטי שמתנהל בטלוויזיה, וגם הצורה של שניהם די דומה – בליל צעקני והיסטרי. אולם התוכן המרכיב כל אחד מהשניים שונה: כאן יש המון כיבוש וגז, וכאן כמעט שאין. ואף שלכאורה אין בכך כל חשיבות – התוצאה הלא היא אותה התוצאה – הדרך המובילה אליה מספרת סיפור חשוב.

בתמצית, היא מותירה את הנמען של כל אחת מהמדיות עם תחושה שונה באופן יסודי. לאחר הגלישה ברשתות החברתיות אותו נמען היפותטי חש שהמידע עוּבַּד והסוגיות לובנו; לאחר הצפייה בטלוויזיה הוא חש שתמונת המציאות חסרה, שפרטים מסוימים הועלמו ממנה. זה אפוא המצע של תחושת הרמייה שטמונה בבסיס חוויית הצפייה בטלוויזיה זה שנים, ושייתכן שכעת מאיימת אף על עצם קיומה.

לכאורה, הטענה הזאת עשויה להישמע אבסורדית: הרי הסיבה שהטלוויזיה מלכתחילה מעלימה את סוגיות המפתח היא משום שלאנשים אין כוח לשמוע עליהן; אז כיצד אפשר לבוא ולטעון כעת שהעובדה שהם לא שומעים עליהן בטלוויזיה שוחקת את האמון שלהם בה? במלים אחרות: ה"אלגוריתם" המבְנה את הטלוויזיה מתוכנת לנכש כליל את הנושאים הללו דווקא מתוך התחשבות באנשים שלא מעוניינים לשמוע עוד מלה אחת על הכיבוש. הוא, הלא, עוצב במיוחד עבורם.

אלא שבטענה הזאת מובלעת הנחת יסוד שגויה, שהטלוויזיה ניסתה לכפות כל השנים בשל צרכיה שלה: זו הגורסת שהציבור מעוניין בניכוש טוטלי של סוגיות המפתח. ראשית, כלל לא ברור מיהו אותו "ציבור". שנית, ובהנחה שאכן יש ישות כזאת, אחידה ומונוליתית, היא ממילא לא נשאלה על כך מעולם. ושלישית, נדמה לפרקים שהישות הזאת, או מוטב חלקים ממנה, דווקא בהחלט כן מעוניינים בשיחה על סוגיות המפתח, אולם כזאת שתתנהל מבעד לפריזמה שהם מזדהים עמה ובאמצעות מונחים הקרובים לעולמם.

טלוויזיה המסתירה את העוול הקיצוני שנעשה לפלסטינים לאורך עשרות שנים מעניקה סיבה טובה לחשוד – גם אם באופן תת-ספי או תת-הכרתי – שהיא מסתירה עוולות נוספים

ניקח לצורך ההמחשה את שאלת הכיבוש בשטחים. נכון, חלקים גדולים בציבור היהודי בישראל אינם מכירים בעת הזאת במחיר הבלתי נסבל שהוא גובה מהפלסטינים בשטחים, אבל מכאן ועד הקביעה שהציבור כולו, ללא יוצא מן הכלל, אינו מעוניין לדבר עליו, בשום הקשר, קיים מרחק רב. כך למשל, חלק מאותו ציבור דווקא מכיר היטב במחיר הכיבוש, אך תופס אותו כמוצדק וכעדיף בהרבה על האלטרנטיבה (שבפני עצמה לא מיוצגת כמעט בתקשורת המיינסטרים) והיה שמח לדבר על כך. חלק אחר מאותו ציבור סבור שהמלה כיבוש עצמה היא שם קוד להצדקת הסטת השיחה מהסוגיות הקרובות ללבו ולכיסו, והוא בהחלט מעוניין בהנכחת הטענה הזאת. אנו פוגשים באלה וגם באלה מדי יום ברשתות החברתיות. איזה פתרון סיפקה עבורם הטלוויזיה כל השנים האלה?

יתר על כן, וייתכן שזה הדבר החשוב, העלמתו כליל של מרכיב כה מרכזי במציאות החיים כאן עשויה להיתפס אפילו בעיני ציבור התומך בהמשך הכיבוש כפרקטיקה בעייתית, ולו בשל ההבנה (הלא-מודעת לעתים) שהיא עלולה לפגוע גם בו בתחומים אחרים. טלוויזיה המסתירה עוול כה קיצוני כמו זה שנעשה לפלסטינים לאורך עשרות שנים מעניקה סיבה טובה לחשוד – גם אם באופן תת-ספי – שהיא מסתירה עוולות נוספים. העובדה שקמנו בבוקר יום אחד עם מחאה אתיופית ללא שום הבנה של סיבותיה ושל השלבים השונים בהתגבשותה היא דוגמה טובה לכך.

מאליו מובן שהמדיה החברתית והטלוויזיה שונות מהותית זו מזו. הראשונה מאפשרת לכלל משתמשיה לנהל שיחה בינם לבין עצמם, ולכל אחד מהם בנפרד להרכיב "עיתון" משל עצמו – הפיד. כתוצאה מכך מתאפשרת בה הכלת תכנים שונים, לעתים באופן רדיקלי. הטלוויזיה, לעומתה, מוגבלת על-ידי מאפייניה הפנימיים: היא צריכה לשדר לכולם, ובאותו הזמן. אולם כוחה של ההשוואה בין שני המדיומים הוא ביכולתה להאיר בדיעבד את אותה הנחה שגויה שכפתה הטלוויזיה כל השנים על השיח הציבורי, זו שייתכן שהיא בין הגורמים שעשויים כעת להחיש את היעלמותה. אם וכאשר זה יקרה, על המהפכה התקשורתית שבמסגרת תיפח את נשמתה נשמע כנראה ברשתות החברתיות.

*   *   *

המאמר מתפרסם במסגרת פרויקט משותף של "העין השביעית" ועמותת "הצלחה", תחת הכותרת "שוק הטלוויזיה בישראל בעידן של שינויים טקטוניים", במימון מפעל הפיס. הכתבות והמאמרים במסגרת הפרויקט יתמקדו בתפקיד ובאופי של הטלוויזיה ובסוגיות של חופש הביטוי והיצירה, על רקע השינויים במבנה וברגולציה של שוק התקשורת בישראל והשינויים העולמיים בצריכת המדיה