1.
"אולי בעונה הבאה כבר יתעסקו יותר בכדורסל שלו ולא רק במסביב" (רון קופמן, "הארץ", 8.6.04)
"הוא הרי בפוקס נהיה ראש ממשלה" (מוטי קירשנבאום, ערוץ 10, 23.5.04)
העיתונות הכתובה, ובעיקר האלקטרונית, מקיימת דיאלוג מסוכסך משהו עם שפת הדיבור. הטלוויזיה והרדיו הם סוכני שפת דיבור טבעיים. הם מביאים טקסטים לא מתווכים של דוברים במסגרת כתבות וראיונות, פאנלים ושיחות מאזינים. הם חושפים את שפתם האמיתית של אנשי הציבור, הם חושפים ביטויי דיבור טבעיים. השיח הלא פורמלי של השדרים, הן עם הכתבים או המרואיינים והן ביניהם כזוג משוחחים, הופך להיות דיבורי יותר ויותר. הטורים האישיים, המופיעים היום בכל חלקי העיתון, מכילים ביטויי דיבור רבים.
על הטקסט החדשותי, בעיקר בתחומים מרכזיים כמו ביטחון, מדיניות וחדשות חוץ, חלים עדיין כללים של לשון הדיווח הפורמלי. בכתבות מגזיניות השפה תהיה בדרך–כלל תקנית, ושפת הדיבור תהיה בדרך–כלל מצוטטת. המעבר משפה תקנית לשפת הדיבור נעשה אם כך על הגשר הסמוי שבין הדיווח לבין העמדה האישית, בין "ניוז" ל"ויוז".
התקשורת לערוציה מתאמצת להיות סוכן לשוני של שפת הדיבור ומשגיח הכשרות שלה בעת ובעונה אחת: להיות מנהיגת שפה, להטות אוזן ללשון הדיבור, אבל גם להציג כנגדה שפה תקינה. האיזון העדין והשביר הזה נשמר, בינתיים.
2.
"מדובר בפעולה נקייה" (רוני דניאל בעקבות פעולת צה"ל בערי הפלסטינים, ערוץ 2, מרץ 2002)
"זו בהחלט תוצאה לא טובה" (רוני דניאל בעקבות הרג אזרחים בפעולת צה"ל ברצועת עזה, ערוץ 2, אפריל 2004)
ממסדים, קבוצות עילית וקבוצות מקצועיות יוצרים לשונות. מערכת לשונית היא אוצר מלים, הקשרים ותחביר. הצבא יוצר שפה אינסטרומנטלית, משימתית ועם זאת משוכללת, עם סימנים גלויים של מכבסת שפה. המשטרה מדברת בשפת דיווח פורמלית שנועדה לצרכים משפטיים ומקצועיים. הכלכלנים מדברים בשפה הנשמעת כמו שלוחה של המתמטיקה, אנשי ההיי–טק בשפת–על גלובלית, רבנים בשפת פסקים ודוברי השלטון בשפת הסוואה משמימה ומטייחת.
כתבים צבאיים ממהרים להשתמש בניסוחים של דוברי הצבא, והתופעה התעצמה בשנים האחרונות, כולל הנוהג המגונה של דוברי הצבא לדבר בלשון ההווה. כתבים מדיניים נראים לעתים חנוטים בשפה המדינית, עקב חוסר מידע או עצלות לשונית. לא כל כתבי הכלכלה לוקחים על עצמם את המשימה להעביר את הכלכלה בגשר מן המתמטיקה אל החיים. התופעה הזו פוחתת כאשר הכתבים עובדים במרחב פתוח יותר וניזונים ממקורות שונים, כמו תחום המפלגות, הפלילים והבריאות.
כדי למלא את תפקידה חייבת התקשורת להשתדל לא רק לגלות את העובדות או ההנחות שמאחורי השפות השונות, אלא גם לפצח את שפת הממסדים, להשתדל להשתמש בה במשורה אם אין ברירה, ועדיף לצאת נגדה ולהחליף אותה.
3.
התקשורת אמורה לייצג את "המשלב הבינוני" או המרכזי, שיש בו תערובת של לשון תקנית עם יסודות מתונים של לשון דיבור. עיון בלשון התקשורת על כל ערוציה מגלה שהיא מכילה שורה ארוכה של ביטויים וצירופים המיוחדים רק לה, ולא יישמעו כמעט בשום משלב אחר, לא בשפת הדיבור ולא בטקסטים אקדמיים.
להלן מקבץ: אדמה חרוכה, אויב מושבע, אופטימיות זהירה, מאותות הזמן, אי של יציבות, רשויות אכיפת החוק, מצא את מותו, יצא מכלל שליטה, נאנח אנחת רווחה, אפקט הדומינו, מאזן אימה, הגיעו לעמק השווה, בדידות מזהרת, בין הפטיש והסדן, בלחיצת כפתור, תפוח–אדמה לוהט, שם המשחק, דגי רקק, האיש החזק, הדובדבן שבקצפת, הפור נפל, הוציא את השד מהבקבוק.
אין רע בביטויים האלה לעצמם, אבל התקשורת נוטה להפוך אותן לקלישאות, ולוותר בכך על ניסוח מקורי ומדויק יותר. השימוש בקלישאות הוא הכרח בל יגונה במינון נמוך, בעיקר בקצב העבודה המהיר של העיתונאים, ואסון לשוני במינון גבוה.
4.
"בפעם הבאה שחקירת חבר כנסת, שר או ראש ממשלה תגיע לשלב ההכרעה, ייתכן שהיועץ המשפטי לממשלה לא יידרש להכריע בשאלה אם להגיש נגדו כתב–אישום או לסגור את התיק; תפוח–האדמה הלוהט הזה יועבר לידיו של שופט חוקר, פונקציה שאינה קיימת היום במשפט הישראלי" ("הארץ", 11.6.04)
נוהגים לספר שכאשר נכנס דב יודקובסקי לערוך את "ידיעות אחרונות", הוא הורה שלא יופיע בעיתון משפט העולה על שבע מלים. כאשר קבע את הפורמט החדש של "מעריב", העביר את ההוראה גם לשם עם הפורמט כולו. "הארץ", לעומת זאת, מתאפיין במשפטים ארוכים, ודווקא בעמודי החדשות. לעתים הם נראים כגרסה עברית של המשפט הגרמני הידוע לשמצה.
אין קשר בין אורך המשפט לבין איכותו, רצינותו או "צהובותו". עברית של משפטים קצרים יכולה להיות מדויקת ובהירה וגם להביע רעיונות מורכבים. לא תיגרע נימה מיוקרתו של "הארץ" אם ינתקו עורכיו את שושלת המשפט הגרמני, שכבר זלגה ממילא בחשאי מחלקים שונים של העיתון.
5.
"ממוצע של שלושה דרינקים פר ראש ושני שלוקים לכוס" ("העיר", 8.4.04)
בתחומים שונים התקשורת אינה רק משתמשת בשפה הנוצרת בשדה הפתוח אלא מגבשת ואפילו יוצרת אותה. התהליך מתרחש בתחומים שבהם החוויה האישית היא מוקד ההתרחשות. השפה בתחומים כמו סצינת הלילה, מסעדות, אופנה וכדומה נוצרת בעיקר על–ידי המשתתפים בה. בתחום הלילה, הבידור, המועדונים והמוסיקה, שהיום מוקדשים לו מדורים בכל העיתונים והמקומונים, העיתונאי המדווח הוא חלק מן המתרחש, וכדי לדווח הוא נדרש לחוות מה שחווים המשתתפים האחרים. הטקסטים המופיעים בעיתון מגבשים את שפת התחום, מנציחים מלים וביטויים ואלה חוזרים לשטח.
פורצת הדרך בקבוצות השפה–תקשורת האלה היא עיתונות הספורט. עיתונאי הספורט, כמו עיתונאי הלילה, ובניגוד לעיתונאי הפוליטי או הכלכלי, אינו יכול שלא להיות מעורב באירוע. הוא משתתף בחוויה שהוא מדווח עליה, ומתבקש למצוא דרכי דיווח מקוריות בלי לפגוע באמינות הדיווח. הממשיך החשוב ההולך ומתפתח של תופעת השפה הזו הם המדורים העוסקים באינטרנט.
6.
"מה יש לכם מבריטני?! מה היא עשתה לכם??!! היא פצצה חבל על הזמן ואם ערן אוהב (או יותר נכון מעריץ) אותה אז בסבבה לו!! מה קרה.... איי איי איי מי שישמע!! +*+*+ בנחמין 4 ever - עד הקבר+*+*!!!!! אין פשוט חולה על היצור הכי יפה הכי מהמם בעולם–בנחמין רוחאס (צעקה!!!!!!!!) בנחה....איך בן אדם יכול להיות כזה מושלם???? *סאב והצל בנשמה!!* ** כי לא נולד הבן–זונה שיעצור את ישראל**" (מתוך פורום בריטני ספירס ב"תפוז")
מן הראוי לא לזלזל בחשיבותה ובהיקפה של השפה הנוצרת במדיה החדשה: האינטרנט, ובעיקר שפת הצ’טים, הפורומים והטוקבקים בעיתונים המקוונים. השפה הזו כבר פרצה כמה מיתוסים לשוניים ותקשורתיים, וביניהם ההפרדה בין שפת הדיבור לשפת הכתיבה, וההפרדה בין תקשורת "המונית" לתקשורת "בין אישית". פיסת צ’ט פרטית באינטרנט עשויה להיות נחלת המוני הגולשים. המצ’וטטים כותבים כפי שהם מדברים, משתדלים לעתים באופן מופגן לכתוב בסלנג מובהק, ויצרו כידוע שפת סימנים, קודים, קיצורים ומלות אינטרנט מיוחדות. שפת הצ’ט אמורה להשפיע על שפת הדיבור ועל שפת התקשורת, ישירות ובעקיפין. נוסחי צ’ט לקוניים ורוויי סלנג יופיעו תחילה בעיתוני נוער, במדורים המיועדים לקהל צעיר, ומשם יזלגו לעיתונות על ערוציה, ויקצרו אותה. יהיו פחות ניואנסים. שפת הדורות הבאים תהיה מצומצמת יותר ויותר.
רוביק רוזנטל הוא חתן פרס סוקולוב לשנת 2004
גיליון 51, יולי 2004