אחת התופעות המוזכרות כגורם מרכזי למינויו של דונלד טראמפ למנהיג "העולם החופשי" – להפתעתה של התקשורת האמריקאית – היא התמכרותה של אותה תקשורת לרייטינג שהניב סיקור דמותו הצבעונית. אמצעי התקשורת המרכזיים בארצות-הברית הרעיפו על טראמפ סיקור חינמי, בהיקפים חסרי תקדים בהיסטוריה של הפריימריז האמריקאים, שהיה משמעותי עוד יותר בשל זמן השידור המועט שטראמפ רכש בכסף.
לא רק בפוקס-ניוז אלא גם ברשתות שמזוהות עם הצד הדמוקרטי זכה טראמפ לזמן מסך יקר. הרייטינג, כך היה נראה, הכריע אפילו את הלויאליות הפוליטית. ואולי בעצם לא היה כאן ניגוד עניינים אמיתי בין החשיפה העצומה שניתנה למועמד ה"צבעוני" לבין האוריינטציה המפלגתית של כלי תקשורת רבים? מסמך פנימי של המפלגה הדמוקרטית חושף סיבה אפשרית מפתיעה להתנהלות התקשורתית הזו.
רבות נכתב על קשרי ה"שלטון-עיתון" בארה"ב בעקבות הדלפות המיילים של המפלגה הדמוקרטית ופרסומם ב"ויקיליקס". "Clinton News Network", כינוי הגנאי ל-CNN, הפך ביטוי שגור לרוחב הספקטרום הפוליטי משמאל ומימין ותמצת את הביקורת כלפי תקשורת הזרם המרכזי האמריקאית בסיקור הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית: יחס אוהד להילרי קלינטון, וביקורתיות (במקרה הטוב) או התעלמות (במקרה הרע) כלפי המועמדים האחרים, ובעיקר כלפי ברני סנדרס. ביקורת דומה הועלתה במהלך הבחירות עצמן ביחס למתמודדים העצמאיים.
"ההתחככות" המקובלת בין אנשי תקשורת לפוליטיקאים צריכה להיות בפני עצמה נושא לביקורת נרחבת. לרוע המזל, התרגלנו כבר לטשטוש הגבולות בין המסקר לבין המסוקר, ובעוונותינו אף קיבלנו זאת כרע הכרחי. אולם התמונה שמצטיירת מהמסמך המודלף חורגת מפלירטוטים והחלפת טובות מזדמנת בין נציגי הממסד התקשורתי לזה הפוליטי.
מסמך פנימי של המפלגה הדמוקרטית על סיוע תקשורתי לדונלד טראמפ
מסמך של הוועדה הדמוקרטית הלאומית (The Democratic National Committee), שנשלח באימייל פנימי של המפלגה ממש לפני תחילת הפריימריז ופורסם בחודש אוקטובר האחרון במסגרת הדלפות ג'ון פודסטה של "ויקיליקס", מכיל קווי מתאר של אסטרטגיה עבור הקמפיין של הילרי קלינטון (הוועדה הלאומית הדמוקרטית לוקחת כאן כמובן מאליו שקלינטון, ולא סנדרס, תנצח בפריימריז, הלך רוח שבא לידי ביטוי גם בהדלפות נוספות). אחת הנקודות העיקריות במסמך מדגישה את הצורך לפנות לתקשורת לקראת הפריימריז במפלגה היריבה כדי להעלות את קרנם של שלושה מועמדים רפובליקאים שלפי הערכת כותבי המסמך יהיו מועמדים "קשים לעיכול" עבור רוב הבוחרים הרפובליקאים:
זוהי תקוותנו שהמטרה של קמפיין פוטנציאלי של הילרי קלינטון תהיה אחת: לגרום לכל מי שימונה על-ידי הרפובליקאים להיות קשה לעיכול עבור חלק גדול מהאלקטורט [...] איננו רוצים לדחוק לשוליים את המועמדים הקיצוניים יותר, אלא להפוך אותם למועמדים מסוג 'החלילן מהמלין' שבעצם מייצגים את הזרם המרכזי במפלגה הרפובליקאית. מועמדי 'החלילן מהמלין' כוללים, אך אינם מוגבלים למועמדים הבאים: טד קרוז; דונלד טראמפ; בן קרסון. עלינו לחזק את מועמדי 'החלילן מהמלין' כך שיהיו למנהיגי הלהקה ולומר לתקשורת [לקחת] אותם ברצינות".
כמו בסיפור "החלילן מהמלין", אנשי השוליים מקרב המועמדים הרפובליקאים ימשכו אחריהם את קהל הבוחרים המפלגתי ויאלצו את המועמדים המרכזיים להקצין את עמדותיהם, מה שיגרום להיחלשותם בקרב המיינסטרים הרפובליקאי. כך, חשבו האסטרטגים של המפלגה הדמוקרטית, המועמדים הרפובליקאים הקיצוניים שהתקשורת תקדם יחלישו את סיכוייהם של המועמדים המרכזיים יותר, שעלולים להיות יריבים רציניים לקלינטון במערכת הבחירות המרכזית.
ג'ון פודסטה, מנהל הקמפיין של הילארי קלינטון, בראיון לאחר שתיבת האימייל שלו נפרצה והודלפה לויקיליקס (צילום מסך)
אנשי הוועדה הדמוקרטית הלאומית יצרו כמה הזדמנויות חגיגיות כדי "לומר לתקשורת" כיצד להתייחס למועמדים הרפובליקאים: בהדלפות "ויקיליקס" קודמות נחשפו פגישות שהתקיימו בין כ-20 עיתונאים ומגישי חדשות מהשורה הראשונה ברשתות המרכזיות בארה"ב לבין ג'ון פודסטה, מנהל הקמפיין של קלינטון. הפגישה התרחשה בביתו של פודסטה יומיים לאחר שליחת מסמך האסטרטגיה. למחרת נערכה פגישה דומה עם יואל בננסון, האסטרטג הראשי של קלינטון. יומיים לאחר הפגישה עם בננסון הכריזה קלינטון על מועמדותה לנשיאות ארה"ב. לפי כמה דיווחים, כחודש וחצי לאחר מכן התקשר ביל קלינטון לטראמפ ועודד אותו לרוץ לנשיאות כנציג המפלגה הרפובליקאית. פחות מחודש לאחר מכן הכריז טראמפ על מועמדותו שלו. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
האם ועד כמה השפיעו המאמצים הדמוקרטיים לטובת טראמפ, אלו שנחשפו ואלו שלא, על התוצאה הסופית של הבחירות ההיסטוריות הללו? יש שישיבו שלאור השפל באמון שרוחש הציבור האמריקאי לאמצעי התקשורת שלו (שפל מוצדק, כפי שמצביעות החשיפות הרבות בגנותה של התקשורת, כולל אלו שמוזכרות כאן) ועלייתן של הרשתות החברתיות כאמצעי תקשורת בעל דימוי אמין יותר, לכל סיקור בתקשורת הממוסדת היתה יכולה להיות השפעה מועטה בלבד.
מצד שני ניתן לטעון שדווקא השילוב בין החשיפה הגבוהה, והלא חיובית בחלקה הגדול, של טראמפ והתפיסה השלילית של אמצעי התקשורת בציבור – הזין את האהדה כלפיו במעין "הפוך על הפוך".
מה שכן ברור בעקבות ההצצות הללו לאחורי הקלעים של מערכת הבחירות האמריקאית, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, הוא השימוש השיטתי שעושה הממסד הפוליטי בארה"ב באמצעי התקשורת לצרכיו. ונראה שתקשורת הזרם המרכזי, מצדה, נענית ברצון, משתפת פעולה וממלאת את התפקיד שהוטל עליה.
ולסיום, אם כי הנסיבות שונות מאוד כמובן, בכל זאת מפתה להשוות את התהליך המתואר כאן לבחירות האחרונות בישראל, שבהן כלי תקשורת מרכזי נקט עמדה פוליטית מובהקת, מהלך שתרם, ככל הנראה, לתוצאה שהיתה הפוכה מכוונת המכוון.
גדי ניסנהולץ הוא מתכנת במקצועו, פעיל במאבק נגד מתווה הגז