קראתי את תגובתו של אייל הראובני לראיון שנתנה אילנה דיין ל"הארץ", שבמסגרתה התייחס לכתבת "עובדה" מלפני עשרה חודשים שעסקה בין השאר בארגון בצלם בנימה ביקורתית, באופן תקדימי בתקשורת הישראלית. הראובני עובד או עבד בארגון בצלם, כך שתרעומתו על התקדים הזה, לאחר שהתרגל במשך שנים רבות לטיפול תקשורתי מלטף ואוהד, שלא לומר לשיתוף פעולה של ממש, ברורה.

את משכורתו מושך (או משך) הראובני בין השאר מכספי ממשלות אירופיות לא כדי לשמור על רמתה המקצועית של התקשורת הישראלית, אלא כדי להיות מגויס לחלוטין למאבק התעמולה הבינלאומי נגד ישראל, שבמסגרתו היא מוצגת תמיד ככובשת, כאויבת זכויות האדם וכו'. לכן לא היה זה מפתיע לגלות כי תגובתו עשויה רובה ככולה מאותו מלל המוכר לכל מי שעוקב אחר פרסומי התעמולה הללו. כיבוש, נישול, קולוניאליזם (מונח היסטורי שספק אם הראובני יודע להגדיר, אף שהמחקר קבע לו קריטריונים די ברורים. אף אחד מהם לא חל על המקרה של מדינת ישראל), אלימות, אפליה, גזענות (כמובן), "שטאזי", "עוולות הכיבוש" ו"דיכוי יומיומי אלים וביורוקרטי".

תמהני איך ניתן לחשוב כי אסופת הסיסמאות הקלושות הללו מהוות "תגובה" על עבודה עיתונאית של מאן דהו. באופן אירוני מזכירה התגובה את תגובתו ההיסטרית של ראש הממשלה נתניהו לתחקיר אחר של אותה עיתונאית, אילנה דיין. במקום התייחסות ריאלית ומדודה לעובדות שמעלה התחקיר העיתונאי אנו זוכים להרצאה אידיאולוגית מעייפת ומעט פרנואידית שעיקרה הטפת מוסר וזעקות "גוועלד".

נתניהו, למצער, סובל בכל זאת מעשרים שנות סיקור תקשורתי חד-צדדי ומתלהם לעתים של כל ערוצי התקשורת הישראלית; תחקירן בצלם הגיע לאותם טונים גבוהים של פרנויה לאחר תחקיר אחד בלבד של תוכנית אחת בלבד שרק חלקו הראשון שודר ולשאר חלקיו אנו מצפים עד היום.

קשה להתייחס אפוא לטקסט הנ"ל כאל ביקורת עיתונות, מאחר ועיקרו התלהמות מוסרנית שכמוה אנו מוצאים בטוקבקים ברשת, וכאמור – לאחרונה גם בתגובות רשמיות של לשכת ראש הממשלה. מדוע לא התייחסה אילנה דיין לנושא ההוא, ומדוע לא כתבה על נושא אחר. מדוע אינה "מתעמקת במגוון השיטות שישראל נוקטת על מנת לנשל את הפלשתינים מאדמותיהם", ומדוע היא אינה "מוטרדת מהשלכות כתבתה על אותם פעילים של ארגוני זכויות האדם" – שוב, דמיון מצמרר לתגובתו הזכורה היטב של ראש הממשלה נתניהו לשאלה ששאלה אותו אותה אילנה דיין (במפגש של נתניהו עם עיתונאי ערוץ 2): "למה את לא עושה תחקיר כמה מעריכים אותי בחו"ל?".

אין תמה שהראובני נצמד לגינוי מוסרי של דיין ("משרטטת תפיסת עולם א-מוסרית בכל הנוגע לסיפור הישראלי הגדול של חמישים השנים האחרונות", כלשונו) ובורח מהתייחסות לפרטי המציאות. אלה נוטים שלא להסתדר עם הנרטיב המנוסח היטב של בצלם ודומיו.

הראובני וחבריו האירופיים צריכים להיות אסירי תודה לאילנה דיין על כך שעבודתה העיתונאית "הותירה אותה חפה מכל תובנה על מאבקם הממושך והיומיומי של תושבי הכפר הפלשתיני סוסיא שבדרום הר חברון להיאחז באדמותיהם". לו היתה דיין מנסה לגבש תובנה כזו, אולי היתה נאלצת לחקור את הנושא באמת ולדווח לאזרחי ישראל כי פלשתינים מסוסיא אינם אלא גנבי קרקעות מהסוג הפשוט ביותר.

בני חמולת נווג'עה מהכפר יטא, שפלשו בעשור האחרון לאדמות האתר הארכיאולוגי הוותיק בסוסיא, מעולם לא הצליחו להביא ולו בדל עדות לטענת בעלותם על הקרקע, טענות שממשל הכיבוש הישראלי המדכא והאכזרי הזמין ביוזמתו מכל טוען פוטנציאלי במסמך רשמי כבר ב-1986. צו ביניים נגד כל פעולה של ערביי יטא הנ"ל בקרקע הוצא על-ידי בג"ץ כבר ב-2012 (בג"ץ 1556/12), ולאחר שהופר בגסות הוצאו צווי הריסה למבנים הבלתי חוקיים, צווים הנידונים שוב בבג"ץ בימים אלו.

איני נמנה עם מעריציה של אילנה דיין, ועבודתה העיתונאית זוכה בברנז'ת התקשורת המקומית לציון גבוה בהרבה מזה המגיע לה בעיני, אך גם עבודתה החלקית והמקוטעת עולה כמובן עשרות מונים על המלל הדמוני, הפסאודו-אידיאולוגי, הנמלץ והמוסרני שמנפיקים היחצנים של בצלם, לשכת ראש הממשלה או כל ארגון אחר החרד מביקורת ושוטם את הדמוקרטיה והעיתונות החופשית.