"לא אמרת לי בדיוק מאיפה את", אמר הפסיכולוג אלי פלח כשהתיישבנו בסלון ביתו.
"אמרתי לך...", ניסיתי להזכיר.
"כן, כן. אני יודע שהצגת את עצמך, אבל... יש איזו דרך שאוכל לוודא את זהותך?".
תעודת זהות, כרטיס קופת-חולים ועיתון מאותו יום, שבו התפרסמה במקרה כתבה שהוכיחה את זהותי כעיתונאית, הניחו את דעתו של פלח. "את יודעת איך זה", התנצל אחר-כך. "מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין".
לפני כשבע שנים פורסמה כתבת תחקיר גדולה ב"ידיעות אחרונות" מאת מלי קמפנר ומרדכי גילת, שחשפה שיטות עבודה של אלי פלח, שכללו מגעים בעלי אופי אינטימי במטופלות. במסגרת התחקיר שלח העיתון לפלח נשים אחדות במסווה של מטופלות. אלו, מצוידות במכשירי ציתות וצילום, תיעדו את הפגישות עם פלח. בעקבות הכתבה, שעוררה בשעתה רעש גדול, הוגש כתב-אישום נגד הפסיכולוג. הוא הורשע בבית-משפט ונשלח לכלא.
חודשים אחדים אחרי שחרורו, היה לפלח מפגש נוסף עם העיתונות - ושוב בזהות בדויה. במקרה זה שלח אליו "מעריב" את הכתבת גיל זאבי, שהציגה את עצמה בשם בדוי והתעקשה להיות מטופלת שלו. פלח, לטענתו, חשד כי מדובר במתחזה כיוון שהיו לדבריו נסיונות קודמים להגיע אליו באמצעים מעין אלה. למרות זאת הסכים להיפגש עם זאבי, פגישה שהסתיימה, על אף שההתחזות נחשפה, בכתבה במוסף "סופשבוע".
"התחזות היא חוויה מזעזעת כי היא מערערת את המציאות", אומר פלח. "אדם בא ומציג את עצמו כאיקס ופתאום אתה מגלה שהיית במקום אחר לגמרי. ואתה אומר לעצמך, 'אני טיפש', 'אני תמים', 'איך עשיתי את זה'. זו חוויה שיוצרת זעזוע קשה מאוד וגורמת לאובדן הביטחון שלך ביכולת שלך לפעול".
מעטים האנשים שיצא להם להיות אובייקט, או אם לדייק, קורבן, של שתי כתבות עיתונאיות הכרוכות בהתחזות. אבל דווקא ההתנסות הכפולה של פלח מדגימה את העלייה בשכיחות השימוש בטכניקת ההתחזות כאחת מדרכי העבודה העיתונאית. טכניקה, שעל אף יעילותה בנסיבות שונות, מעלה שאלות אתיות נוקבות.
על אף שידועה הבעייתיות של התחזות כאמצעי בעבודה העיתונאית, לא התגבשה מדיניות ברורה ואחידה בסוגיה זו. מכל כלי התקשורת בארץ, כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מ-1994 מציגים את העמדה הברורה ביותר. "לא ישתמש בעל זיכיון לשם השגת מידע באמצעים כגון הקלטה נסתרת, התחזות או תחבולה", נאמר שם, "אלא אם כן קיים עניין ציבורי מובהק במידע, בהעדר דרך סבירה אחרת להשיגו, לאחר החלטה של העורך הראשי ובכפוף להוראות כל דין". דרך דומה - כלומר כזו המתירה התחזות רק במקרים נדירים ביותר - נקבעה גם על-ידי נציבות התלונות של העיתונות הבריטית: בכללי התנהגות לעיתונאים שם נקבע כי עיתונאי לא ישיג "בדרך כלל" מידע או תצלומים בדרכי הטעיה והתחזות או בתחבולות עורמה, וכן כי "תחבולה יכולה להיות מוצדקת רק לטובת הציבור ורק כאשר אין אפשרות להשיג את החומר בכל דרך אחרת".
לעומת ההנחיות הללו, מותיר דווקא תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, כפי שהתקבל בשנת 96', רושם מעורפל יחסית. סעיף 20 בתקנון דן באמצעים פסולים להשגת מידע ומונה אותם אחד לאחד: "אלימות, סחיטה, איום, פיתוי, חדירה שלא כדין לרשות הפרט, האזנת סתר שלא כדין וכל אמצעי אחר להשגת מידע העלול לפגוע באופן חמור באמון הציבור בעבודה העיתונאית". התחזות כשלעצמה אינה מוזכרת בו. יחד עם זאת, חדירה שלא כדין לרשות הפרט עשויה בהחלט להיות מרכיב בטכניקת ההתחזות. תקנון האתיקה גם מזכיר את השפעתן של שיטות עבודה שונות על דימויו של המקצוע בעיני הציבור, ואיזכור זה עשוי, אם לא לפסול את ההתחזות מבחינה אתית, לדחוק אותה לשימוש כאמצעי אחרון.
די בתקדימים אחדים מהארץ ומהעולם כדי להעיד שלפחות במקרים מסוימים עשויה התחזות לפגוע בדימויים של עיתונות ושל עיתונאים. בספרו "אתיקה עיתונאית" מביא משה רונן את הטענות שעלו בזמנו (ולא אומתו), ולפיהן שודרה רשימת הנפגעים באסון פיצוץ אוטובוס דן בדיזנגוף באוקטובר 94' בטלוויזיה כתוצאה של מעשה התחזות של עיתונאית שהציגה את עצמה כעובדת סוציאלית, וכך קיבלה את רשימת הנספים. רונן, שמקדיש בספרו פרק מאלף לסוגיית ההתחזות, קובע שזו התנהגות פסולה שאינה עומדת בקני-מידה עיתונאיים.
אבל ישנם מצבים אחרים, פחות חד-משמעיים. רונן עצמו לא רואה כל פסול, למשל, בתחקיר ששידרה התוכנית "פריים טיים לייב" של רשת איי.בי.סי בשנת 92' על איכות המזון ברשת מרכולים אמריקאית בשם "פוד ליון". שתי תחקירניות של התוכנית התקבלו לעבודה כמוכרות במעדנייה ובמחלקת הבשר בכמה סניפים של הרשת והנציחו, באמצעות מצלמה נסתרת, את עובדי הרשת אורזים מחדש מוצרי מזון שפג תוקפם, מסווים בשר מקולקל כבשר טרי ונוקטים אמצעים בלתי כשרים נוספים במיחזור המזון שיימכר אחר-כך לצרכנים תמימים.
לכאורה, לא רק עבודה עיתונאית מצוינת וגם יעילה (הקונים נטשו את רשת המרכולים בעקבות שידור הכתבה), אלא גם מקרה מובהק העונה להגדרה של שימוש באמצעי ההתחזות כשאין אמצעי אחר. שהרי לא ניתן היה להוכיח את השיטות הפסולות הנהוגות ברשת ללא תיעודן באמצעות המצלמות המוסוות שעל גופן של התחקירניות, שהתחזו לעובדות תמימות. ולמרות זאת, רשת "פוד ליון" הגישה תביעת פיצויים על הונאה וחדירה לפרטיות כנגד איי.בי.סי, וזכתה בפיצויים גדולים (5.5 מיליון דולר). מסתבר כי חבר המושבעים שוכנע שהכתבה הושגה באמצעות רמאות, הסגת גבול והפרת אמונים וביכר את תרמית רשת המרכולים על פני זו של רשת הטלוויזיה.
בסיפור הזה יש ודאי כדי ללמד על שיטת המושבעים וחסרונותיה, וכפי שמעיר משה נגבי, מרצה בכיר לדיני תקשורת ואתיקה באוניברסיטה העברית, הערעור, שיתקיים שלא בפני מושבעים, יהפוך מן הסתם את פסק-הדין על פיו. אבל א"מ רוזנטל, לשעבר עורכו הראשי של ה"ניו-יורק טיימס", פרסם בעקבות הפרשה מאמר מפתיע. רוזנטל, כמובן, אינו מצדיק את רשת "פוד ליון", וגם לא את פסק-הדין, אולם הוא טוען שנוהג ההתחזות (כולל השתלת מצלמות נסתרות, מכשירי ציתות וכו') "מבזה את העיתונות". "סיפורי התחקיר החשובים ביותר לא הושגו על-ידי כתבים שהתחפשו לקוראי שעונים או עובדי מחסן", כתב רוזנטל, "הם נכתבו בידי עיתונאים שהיה להם האומץ לאסוף די מידע כדי להדפיס את הסיפור". רוזנטל הוסיף כי מעולם לא נתקל בסיפור עיתונאי שפרסומו הצדיק התבזות מסוג של התחזות.
כמובן, מודה רוזנטל, סיפורים כאלה ייתכנו. צילום קורבנות של פשעי מלחמה, תיעוד טבח המונים, שחיתויות בממשל ונסיבות נוספות מצדיקות התחזות גם לדעתו. הוא טוען שסיפורים כאלה הובאו בעבר על-ידי עיתונאים בלתי מתחזים. לגבי רבים, ודאי צודק רוזנטל, אבל כל עיתונאי ישראלי, שסיקר את המתרחש בשטחים בשנות האינתיפאדה, יודע עד כמה שכיח וחיוני היה להתחזות ל"לא עיתונאי" כדי להגיע לסיפור האמיתי. וכפי שמזכיר משה רונן בספרו, גם כתבות בעלות אופי חברתי, כגון כתבתה של אורנה קדוש ב"חדשות" על תנאי העבודה במפעל טקסטיל בדימונה, לא היו יכולות להיכתב אלמלא נמנע העיתונאי מלהזדהות ככזה.
על הפרק עומדת אם כן השאלה עתיקת היומין, אם המטרה מקדשת את האמצעים. או כפי שמנסח זאת נגבי: "השאלה אם העניין הציבורי מצדיק שימוש באמצעי זה. כשלעצמי", הוא מוסיף, "אני גורס שהתחזות היא לגיטימית כל עוד לא נגרם נזק לאנשים, מלבד כמובן לעבריין עצמו, שאותו ההתחזות באה לחשוף. אבל אין פה פתרונות בית-ספר; עיתונאים שונים יציגו עמדות שונות".
כתב מוסף "סופשבוע" של "מעריב", משה זונדר, מודה כי הוא משתמש בטכניקה של התחזות "באופן די שגרתי". "בכל פעם שאני מרגיש שיש חומר שאני יכול להשיג בדרך הזו, ולא בדרכים קונבנציונליות, חומר שיש לאנשים אינטרס להסתיר, אני משתמש בהתחזות", הוא אומר. "זו לא אופציה ראשונה מבחינתי, אבל אני בהחלט לא מהסס להשתמש בה".
זונדר, שמרבה לערוך תחקירים, השתמש בהתחזות בכמה כתבות שזכו להד תקשורתי רב. פרשת הפסיכולוג גדעון לפיד, למשל, שנתן, תמורת תשלום, הערכות פסיכולוגיות שנועדו לסייע בהורדת פרופיל, וכן תחקיר גדול על סחר בכליות.
אבל גם זונדר גורס שלהתחזות קווים אדומים. "שאילת זהות של מישהו אחר, למשל, היא משהו שמעולם לא עשיתי", הוא אומר. "אני פשוט לא מזדהה כעיתונאי. אני לא מוכן להזדהות בשם אחר ולתת למישהו פתחון פה שהשגתי את החומר בדרכים לא כשרות".
הגישה שמציג זונדר, שלפיה דרך ההתחזות היא כשרה, כאמצעי קיצוני אמנם, כל עוד נשמרים כללי יסוד כגון הימנעות מהתחזות לא חוקית, משותפת גם לעיתונאים אחרים. ברמה הפלילית, כל עוד אין התחזות למישהו אחר או לבעל תפקיד כגון שוטר או חייל, אין זו עבירה על החוק. עיתונאים רבים שמים לעצמם סייג נוסף ונמנעים, כמו זונדר, גם משימוש בשמות בדויים. למשל, אילון פרת, כתב "כל העיר" ותוכנית הטלוויזיה המקומית "זמן ירושלים", התחזה לפני קרוב לשנתיים, במסגרת עבודתו כתחקירן בתוכנית "עובדה", לבחור המבקש להינשא לבחורה נוצרייה. פרת ושותפתו להתחזות הופיעו בפני רב שנודע להם כי הוא מגייר גיורי בזק תמורת תשלום שמן. בתוכנית ששודרה בראשית 97' נראה הרב מבטיח לזוג לגייר את הבחורה תמורת 15 אלף דולר.
אילון פרת אומר שלא היו לו התלבטויות בנוגע להתחזות. עם זאת הוא אומר, "היה לי חשוב להזדהות בשמי. בעיקרון אני לא מוכן אף פעם להציג את עצמי כמישהו שאני לא. הוא (הרב) לא ידע שאני עיתונאי ולא שאל".
ואם היה שואל?
לא הייתי אומר שאני עיתונאי. הייתי אומר שאני סטודנט.
ההיצמדות לאמת טכנית ולחצאי אמיתות (פרת הוא אכן סטודנט) היא הנתיב שבו צועדים עיתונאים רבים במהלך עבודה הכרוכה בהתחזות, מתוך רצון שלא לשקר ממש. משה רונן מציג בספרו אבחנות נוספות. למשל, בין התחזות של עיתונאי לאיש מרות, כגון עובדת סוציאלית או שוטר - התחזות שהוא מגדיר פסולה - לבין התחזות ל"אדם מן היישוב". משה רונן מזכיר גם את תחקירה של אורנה קדוש ואת התחקיר של "עובדה", ולגבי שני המקרים הוא מביע את דעתו כי מדובר בעבודה עיתונאית מצוינת שאין בה כדי לפגוע באתיקה העיתונאית.
אברהם ברזילי, עורך התוכנית "עובדה", אומר כי מבחינתו השימוש בהתחזות מוצדק רק כמפלט אחרון, ורק במקרים שבהם החשיבות הציבורית של התוצאה היא חד-משמעית. "אם הייתי יכול להימנע מהתחזות הייתי עושה זאת", הוא אומר, "משום שאני חושב שגם עיתונאי לא צריך לבצע עבירות במסגרת עבודתו. ואני חורג מהכלל הזה רק אחרי התלבטות קשה ביותר. לא הייתי משתמש בהתחזות כדי להראות שבחנות אחת קולה עולה שתי אגורות יותר מבחנות אחרת".
ברזילי מוסיף שבתחקיר על הגיורים תמורת תשלום באה ההתחזות רק כצעד משלים, לאחר שהיו בידי המערכת פרטים שאומתו ממקורות אחדים. ההתחזות, הוא אומר, באה כדי לספק עדות ניצחת, גם ברמה המשפטית, לנכונות המידע. "אם התוצאות לא היו מובהקות", הוא מוסיף, "הייתי גונז את התחקיר למרות שהשקעתי כסף. כי אני תמיד יודע שטבלתי כששרץ בידי, והשאלה היא מה גודל השרץ לעומת קופת השרצים של נושא הכתבה".
מול גישתו של ברזילי, הגורסת כי יש מקום להתחזות כשמדובר בנושאים בעלי חשיבות חברתית בולטת, ישנה גם תופעה של התחזות לשם כתיבת כתבות שיומרותיהן העיתונאיות אינן גבוהות כל-כך; כמעט הגרסה העיתונאית לבדיחות המצלמה הנסתרת של שנות השבעים. לפני חודשים ספורים פרסם הכתב אלון חילו מרשת "ידיעות תקשורת" כתבה, שבה תיאר את המתרחש בשני מטות הבחירות של המועמדים לראשות העיר תל-אביב, דורון רובין ורון חולדאי, שאליהם חדר במסווה של מתנדב. "זו היתה הפעם הראשונה שהתחזיתי ולא היתה לי התלבטות", הוא אומר. "זה קונצפט מוכר בעיתונות. אבל ברמה האישית, כיוון שזה היה דבר חדש, היו נקודות שעצרתי במהלך העבודה ושאלתי את עצמי אם זה נכון. למשל, אצל רון חולדאי, קודמתי די מהר ומצאתי את עצמי יושב על מאגרי המידע שלהם. ואז אמרתי לעצמי: "רגע, בוא נעצור כאן. לאן אני ממשיך מכאן?".
תחקירן תאב סקופים היה, כמובן, שש על ההזדמנות לבדוק אם יש משהו חשוד במאגר המידע של חולדאי; איזה תורם מפוקפק, למשל. אבל חילו לא נכנס למאגר המידע. "הסכמתי לקחת את המשימה הזו כי זה לא תחקיר אלא בסך-הכול דרך להביא רשימת צבע", הוא מסביר. "בתחקירים רציניים אני מאמין שקודם כל צריך לנסות דרכים אחרות, פחות בעייתיות מבחינה אתית".
ובגלל זה לא לחצת "אנטר" כשישבת על המחשב עם מאגר המידע?
עשיתי מה שעשיתי כי ככה הרגשתי אינטואיטיבית. פשוט קיבלתי רעד ביד. יכול להיות שזה היה משגה לנהוג כך. יכול להיות שאם אפשר להביא מידע באופן הזה אז הלחיצה על הכפתור היא הדבר הנכון, אבל אני הרגשתי שבשבילי זה לא הדבר הנכון.
חילו לא לחץ על הכפתור, כתבת הצבע שלו אכן היתה חביבה, ואפילו במטה חולדאי לא נורא כעסו. מה שמצביע על אבחנה נוספת בכל הקשור לבעייתיות בסוגיה. מסתבר שיותר משמדובר בדילמה אתית, רוב העיתונאים מוטרדים מהדילמה המוסרית הרחבה יותר - של פגיעה בבני-אדם, מעילה באמון. הגישה שחילו מציג, ולפיה לא ההתחזות היא הבעייתית אלא רק התוצאות האפשריות שלה (ולכן הוא לא מסוגל להתחזות לצורך סיפורים "רציניים"), היא ביטוי קיצוני לגישה הזו. אבל גם זונדר ופרת מעידים שההתחזות מציבה בפניהם קושי.
"הרבה פעמים יוצא לי, דווקא במסגרת התחזות, לפגוש בני משפחה של האנשים שאני כותב עליהם", מספר זונדר. "זה מאוד לא נעים לי. על זה יש לי נקיפות מצפון. לפעמים אני שואל את עצמי אם הסיפור שווה את זה. גם בתחקירים אחרים אתה פוגע באנשים, אבל בדרך-כלל אתה לא פוגש את בני המשפחה ולא מציעים לך כוס קפה. כנגד האנשים המושחתים אין לי בעיה - להם זה מגיע. אבל מה עם המשפחה?".
"אי נעימות מול מרואיין היא קושי לעיתונאים", אומר גם פרת. "הרבה פעמים אתה נמצא מול אדם סימפטי ונחמד ואתה יודע שתסב לו אי נעימות גדולה. מה שחשוב להגיד זה שאי הנעימות קיימת בכל מקרה - גם ללא התחזות. כאן נוסף היבט אחר: שעשיתי את הדבר בדרכי עורמה - וניצחתי. הצלחתי לעבוד עליו, כמו שאומרים. אני מאמין שזו היתה הדרך היחידה לעשות את זה".
הדרך היחידה, או שמא היה ניתן להשיג את החומר בדרכים אחרות? בנקודה זו מתפצלות דרכי התקשרות האלקטרונית והכתובה. לתקשורת האלקטרונית, הזקוקה לעדות מצולמת ומוקלטת, אין דרך להשיג את החומר הוויזואלי ללא השתלת ציוד הקלטה, ומכאן שהדרך אל ההתחזות מהירה הרבה יותר.
אמנם ברזילי טוען כי לחומר הוויזואלי המושג באופן זה תועלת שולית לצרכים העיתונאיים, ואולם כמעט שאין תוכנית תחקירים שלא משתמשת בהתחזות - מ"ששים דקות" היוקרתית ועד "עובדה". אגב, כיוון שהאזנות סתר אסורות על-פי החוק, נוצר תמריץ לנקוט התחזות, שמאפשרת שימוש במכשירי הקלטה על גוף המתחזה, כדי להשיג את המידע - אף שלמעשה יש בהתחזות משום הוספת חטא על פשע.
ומה בנוגע לתקשורת הכתובה? האם לא ניתן להשיג את אותו מידע עצמו בעבודת שטח מאומצת יותר, פגישה עם מקורות רבים יותר, שידול ושכנוע? "אני מאמין שזו קלות בלתי נסבלת של כוח העיתונות, וקיצור דרך לעבודה לא רצינית", אומר אלי פלח.
פלח גם טוען שעצם מעמד ההתחזות משפיע על המציאות. "כשאת באה, במסווה, לבדוק אם אני עגבן, נניח, את מכניסה להתנהגות שלך כל מיני רמזים מיניים שרוב האנשים יגיבו אליהם. מראש את יוצרת סיטואציה שמעבר להתחזות גרידא, ובכך את משנה את המציאות".
ולו במקום להתחזות למטופלת שלך, היו גיל זאבי או מוטי גילת מראיינים מטופלות ומוציאים מהן סיפור שכזה, זה היה בסדר?
זה היה בסדר לגמרי. גם הייתי מקבל את זה שהיו משדלים נשים להעיד נגדי. אבל להתחזות או לשלוח מתחזה, זה בעייתי.
זו גם תחושתו של ד"ר ישראל ברוק, גינקולוג שהפך שלא בטובתו לכוכב משני בתחקיר שהתפרסם ב"סופשבוע" של "מעריב" לפני כשנה וחצי, פרי עטם של בעז גאון, משה זונדר ואפרת מיכאלי. במסגרת התחקיר נשלחו בחורות למרפאותיהם של גינקולוגים שונים וביקשו לקבל תרומת זרע טרי - דבר שנאסר לפני כשנתיים בהוראת משרד הבריאות מחשש לאיידס. ברוק אמנם לא ביצע את הטיפול המבוקש, אבל תגובתו לבקשת המתחזה, כפי שהובאה בתחקיר, לא היתה חד-משמעית. בשלב השני של התחקיר, כשהציגו כתבי העיתון את עצמם בשמותיהם ובתפקידיהם העיתונאיים כדי לאסוף תגובות, טען ברוק כי אינו משתמש בזרע טרי.
כאמור היה ברוק רק גיבור משני בכתבה (רופא אחר התרים והשתמש בפועל בזרע טרי), ועובדה זו גרמה כנראה לנכונותו להתראיין לכתבה זו, בניגוד לעמיתיו שסירבו. התמונה שברוק מציג מעלה שאלות קשות. "באות נשים ומתחזות לכל מיני מסכנות, ללסביות שלא מוכנים לטפל בהן, אשה שבעלה יעזוב אותה אם לא תיכנס להריון - ומספרות לך שאתה תקוותן היחידה", הוא מספר. "הפנייה לרגש הרחמים שלך מאוד ברורה, עם דמעות בעיניים והכל, וכשפונים ככה לרגש האנושי, יש לרופא בעיה. אז אתה מנסה להתחמק בעדינות. להפנות לרופא אחר, לתת איזה זיק של תקווה. פשוט, במצב כזה, לא נעים להגיד לאשה: 'לכי לעזאזל'".
הצרה היא שכל תגובה שאינה בנוסח "לכי לעזאזל" יוצרת, כשהיא מופיעה שחור על גבי עיתון, רושם בעייתי. "כל העניין הזה הוא מאוד לא הוגן", אומר ד"ר ברוק. "בפירוש באים פה בניסיון להכשיל אדם, ומתבססים על מניפולציה רגשית על מנת לעשות זאת, ולא על עובדות".
התחושה שיש משהו בעייתי בעצם התחזות משותפת גם למי שלא סבלו נזק ממשי ממנה. יעל ביבי, יועצת התקשורת במטה חולדאי, אמרה, למשל, כי על אף שכתבתו של אלון חילו על המטה היתה "משעשעת בסך-הכל, יש בעצם ההתחזות משהו מפחיד".
ולמרות זאת, ההבדל בתגובה בין פלח (השרוי בטראומה מתמשכת, לפי עדותו) ומטה חולדאי ("בסך-הכל היינו משועשעים") מצביע על כך שגיבורי כתבות שנכתבו באמצעות התחזות, כמו העיתונאים המתחזים עצמם, עורכים פחות אבחנות אתיות, ומתייחסים בעיקר לתוצאה ולמידת הפגיעה בהם. על רקע זה, שאלות כגון "האם ישנן דרכים אחרות, גם אם מסובכות יותר, להגיע לחומר" או "האם מעמדה של העיתונות לא נשחק מעצם השימוש בהתחזות" - נשחקות במשהו.
"אני סבור שאי אפשר להחזיק את החבל בשני קצותיו", אומר משה נגבי. "מצד אחד לדרוש, כפי שדורש החוק הישראלי, הוכחות דרקוניות כדי למנוע תביעות דיבה, ומצד שני לא לאפשר לעיתונאי להביא את ההוכחות הטובות ביותר. כיוון שאין בהתחזות עבירה פלילית, זו נראית לי לא רק שיטה לגיטימית להביא את המידע לידיעת הציבור, אלא גם חובה עיתונאית".
אורנה לנדאו היא עיתונאית ב"הארץ"
גיליון 18, ינואר 1999