הממשל והמיקרופון

"בחג הסוכות הזה נראה שהתחושה הרווחת, כפי שהיא באה לידי ביטוי כמעט בכל מקום, היא השלמה עם מה שיש. אולי אפילו – במודע או שלא – תבוסה. הסתובבות בחברה הישראלית בימים אלה של תשרי מעלה ריח חריף של תבוסה. לא תבוסה צבאית, אלא תבוסה מהותית יותר: תבוסה מבחינת היכולת לשאוף למשהו אחר", כותב יאיר אסולין בטורו הקבוע ב"הארץ".

"זה לא קשור לימין ושמאל", הוא גורס. "כבר קשה לדמיין ריבים סוערים מעל שולחן החג סביב עניינים פוליטיים. קשה לשמוע ממישהו על איזה חלום, או שאיפה, או תפילה שלמה וכנה בנוגע למקום הזה. כבר נדיר לשמוע שיח אמיתי, נוקב, תובעני, לא פופוליסטי, לא שטוח. ונראה שכבר לא משנה מה יקרה, הכל יעמוד במקום. זו כמובן אשליה. היא אופיינית לרגעים כאלה. קוראים לזה ניוון".

מוטיב ניוון החושים צץ גם בטור סוף השבוע של בן כספית, שנפתח בהתייחסות לנסיונות הבלתי פוסקים של סביבת ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, למשטר את התקשורת ולרסק גופי עיתונות שהוא מזהה כמסוכנים לצרכיו.

"נצטרך מתישהו לשאול את עצמנו איך יכול להיות שכל-כך הרבה אנשים לא הבינו את המתרחש סביבם", כותב כספית. "איך הצפרדע לא הרגישה ששולקים אותה. מדוע שומרי הסף לא התקוממו. למה קומץ המנהיגים הפוליטיים שנשאו את כליה של משפחת המלוכה לא הרימו ראש והודיעו שלא ייתנו ידם למעשים הללו. מדוע אף אחד לא שרטט קו אדום".

כספית, עיתונאי שיזעק "סכנה" גם אם נתניהו עצמו יושיט לו יד כדי למשות אותו מנהר שוצף, לא מתיימר לתת תשובה לשאלות הרטוריות שהוא מציג. הוא מפנה אותן לפוליטיקאים שאינם בנימין נתניהו: "איפה משה כחלון? איפה נפתלי בנט? איפה אביגדור ליברמן? ויאיר לפיד?".

ב"ידיעות אחרונות" חוזר על התהייה הזאת רז שכניק, במאמר המתפרסם בעמודי החדשות. "מדוע לא נשמעת התנגדות מכיוון השרים כחלון, בנט או ליברמן? ומדוע יאיר לפיד הסתפק בפוסט בפייסבוק ש'יש-עתיד תעשה ככל שביכולתה למנוע את סגירת התאגיד'? האם הם אינם מבינים שטלוויזיה ורדיו ממלכתיים, אוהדי נתניהו, יבואו על חשבונם?", הוא כותב.

גישתו של שכניק צינית, אפילו פוסט-מוסרית: הפוליטיקאים צריכים להתנגד ליוזמה לא משום שהיא פסולה ומסוכנת לדמוקרטיה הישראלית, אלא משום שהיא תבוא "על חשבונם". לפי ההיגיון הזה, אם בגלל חישוב תועלתני כלשהו היו ראשי הסיעות מסיקים כי שליטה פוליטית בתאגיד השידור דווקא תועיל להם – ולא לנתניהו – היה עליהם לתמוך בקיצוץ כנפיו של השידור הציבורי.

בתור פונקציונר מרכזי בעיתון שרק לא מזמן התגייס כולו לקמפיין הבחירות של המחנה-הציוני, שבמשך שנים קיבל כסף עבור פרסום כתבות חיוביות על יוזמות ממשלתיות, הגישה של שכניק לא מפתיעה. היא אפילו מתבקשת.

ילדים משחקים עם גמל שעל דבשתו הורכבה סוכה. נאות-קדומים, שלשום (צילום: גרשון אלינסון)

הפיתול העכשווי בקורות חייו הקצרים של תאגיד השידור הציבורי מבוסס על יוזמת החקיקה של חבר-הכנסת דוד ביטן מהליכוד, יו"ר הקואליציה, המבקש לסגור את התאגיד ולהקים לתחייה את רשות השידור בגרסת זומבי: פחות עובדים, פחות נכסים, פחות תקציבים ויותר שליטה ממשלתית. על-פי תוכנית אחרת, שהוצגה בכתבה שפרסם השבוע ב"הארץ" יוסי ורטר, יוקם גוף חדש שיכרוך יחד את שאריות רשות השידור עם גלי-צה"ל והטלוויזיה החינוכית.

אתמול הציג ביטן תחשיב שלפיו היוזמה שלו עשויה לחסוך יותר שני מיליארד שקל מתקציב המדינה, וזכה לתגובות מגחכות מגורמים במשרד האוצר, מגלעד ארדן, שהוביל את רפורמת הקמת התאגיד, ומעיתונאים וחוקרי תקשורת שהתעמקו בנתונים (מומלץ לקרוא את הניתוח של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר). נתניהו שותק לפי שעה – אף שבתקשורת מייחסים לו ולסביבתו הקרובה מעורבות אינטנסיבית בקידום היוזמה העכשווית.

ב"ישראל היום", שופרו של נתניהו, מהדהדים את הצד של ביטן. "ח"כ ביטן: 'סגירת תאגיד השידור תחסוך מיליארדים'", מוסרת הכותרת. שלושת הכתבים החתומים על הידיעה הבינונית באורכה – מתי טוכפלד, ערן סויסה וזאב קליין – מדגישים כי כיסי ההתנגדות להצעה נמצאים באופוזיציה, שאליה "הצטרף איש הליכוד, השר גלעד ארדן" (ביטן עצמו התראיין הבוקר בקול ניחר לגלי-צה"ל וחזר על המסר המסמן את ארדן כמעין שמאלן).

כתבי "ישראל היום" נזהרים לא להתייחס לשתיקתו של נתניהו בעניין, ואינם מספקים לקוראיהם הערכות על מידת מעורבותו במהלך. שמו של נתניהו – שר התקשורת שחבר-כנסת מהקואליציה מנסה לעצור רפורמה שקידם משרדו – כלל אינו מוזכר בדיווח.

מרדכי גילת, בטורו השבועי, כותב על "כמה נפוחי אגו" שגייסו "כמה מקורבים לנתניהו", אך נזהר שלא לטעון במישרין שלראש הממשלה עשויה להיות יד ורגל ביוזמה. "נתניהו כמובן לא ידע...", הוא מרמז. דן מרגלית, הסבור כי "ביבי מתעתע בעמיתיו", כלל לא נדרש לסוגיה.

בשאר העיתונים בחרו אחרת. "עד שתאגיד השידור לא יחוסל, נתניהו לא יידע מנוח", קובעת כותרת המשנה לטורו של יוסי ורטר ב"הארץ". העיתון מרחוב שוקן הוא היחיד שמקצה את כותרתו הראשית לפולמוס השידור הציבורי. זהו גם העיתון היחיד שמסקר היום את הנושא הבוער בקונטקסט רחב, החורג מגבולות הספינים, התככים ודפי המסרים.

"השנה החדשה עומדת להיות 'שנת התקשורת'", כותב נתי טוקר, כתב התקשורת של "דה-מרקר" (העורך סמי פרץ מקדיש גם הוא טור להתפתחויות). "אחרי 20 שנה שבהן ראש הממשלה בנימין נתניהו רק דיבר, תקף ('הם מפחדים') ויזם רפורמות על הנייר, בשנה הקרובה גמור ומנוי עמו להתחיל ליישם", הוא גורס.

"בשורת התדרוכים שערך נתניהו עם מערכות התקשורת בשבועות האחרונים התבררה אט-אט עמדתו כלפי העיתונות הישראלית – ובעיקר הזעם שמנחה את דרכו. המטרה העומדת לנגד עיניו היא לנקום בתקשורת המרכזית בישראל, שלפי ראות עיניו מסקרת אותו באופן מוטה לרעה, ולאפשר הקמת כלי תקשורת שיביעו כלפיו יותר אהדה, ממש כמו שופרו, 'ישראל היום'".

דבריו של טוקר מתפרסמים כהקדמה לפרויקט עיתונאי קצר הסוקר כמה אופנים שבהם מנסה ראש הממשלה לשלוט בגופים המסקרים אותו: מערעור מעמדו של תאגיד השידור הציבורי, דרך הקמת "ברית המועצות" – איחוד הגופים המפקחים על שידורי הטלוויזיה והרדיו המסחריים ושידורי הכבלים והלוויין והכפפתם למשרד התקשורת – ועד הניסיון לפצל את ערוץ 2.

"התרגלנו לאובססיה של ראש הממשלה לענייני תקשורת. עד שהוא לא ישיג את מטרתו, שהיא השמדת התאגיד שמאיים להיות גוף שידור עצמאי, איכותי, משוחרר מהשפעה ולחצים פוליטיים, הוא לא ינוח ולא ישקוט על משמרתו. הצו העליון מבחינתו הוא שהתאגיד לא יקום ולא יהיה", כותב ורטר בטורו. "מקורות יודעי דבר במערכת הפוליטית מספרים שנתניהו משגע את כחלון, מטרטר אותו, מנדנד וקודח לו. עושה לו תעלת בלאומילך מחוץ לחלון. 'זה מאוד-מאוד חשוב לו', התוודה שר האוצר בשיחה פרטית לפני זמן מה".

שר האוצר משה כחלון (צילום: יונתן זינדל)

במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" הצליחה נחמה דואק להוציא מכחלון התייחסות און-רקורד. "אני בעד התאגיד", אומר לה שר האוצר. על חישובי החיסכון של ח"כ ביטן משיב השר בלגלוג: "אם הוא יוכיח לי שכל העניים נהיו עשירים וכל הנכים הפכו לבריאים, אשקול את עמדתי שנית". לדעת ורטר, לא צריך לסמוך על שר האוצר. "רשמית, עמדת כחלון וכולנו נותרה כשהיתה: תמיכה בתאגיד, כמות שהוא", הוא כותב. "בפועל, נראה שמערכות ההגנה שלו נחלשו, הביצורים התרופפו קמעה, הנחרצות התחלפה ברוח פרגמטית החותרת למציאת נוסחה חלופית".

גם ב"גלובס" עוסקים בתאגיד השידור הציבורי. "ההחלטה לסגור את רשות השידור ולפתוח במקביל תאגיד שידור חדש היתה ועודנה צעד אלים ובריוני שנועד בין היתר לחתוך את רמות השכר של העובדים – חלום רטוב של לא מעט מעסיקים", כותב שי ניב ביומון הערב הכלכלי. "אבל גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, באמצעות כמה חברי-כנסת חנפנים, עבדים נרצעים של אדוניהם, הוא אלים ובריון בעצמו. הניסיון שלו לסגור כעת את התאגיד החדש יאפשר לפוליטיקאים להמשיך לשלוט ברשות השידור ולהנציח אותה כגוף נכה וצולע, עם עיתונאים שאמורים לקום כל בוקר ולהודות לקישים ולביטנים שהצילו אותם מסגירה".

בהמשך הגיליון מציג כתב התקשורת יונתן כיתאין נתונים על התקדמות גיוס העובדים לתאגיד, בהתבסס על מסמך ("ככל הנראה בן יותר מחודש ימים") שהגיע לידי "גלובס" בדרך שאינה מפורטת. השורה התחתונה: ב"כאן" מתקשים לאייש חלק גדול מהמשרות הבכירות, כולל אלו של מגישי מהדורת החדשות המרכזית, עורכיה וראשי הדסק הבכירים.

"זריעת אי-ודאות. זו ככל הנראה התכונה שבה נתניהו מצטיין יותר מכל עד כה בקדנציה שלו כשר תקשורת", כותב כיתאין בטור פרשנות נלווה. "איזה אדם בכיר ועתיר ניסיון בתעשייה יהמר ויקפוץ על עגלה שחברי-כנסת ממפלגתו של ראש הממשלה ושר התקשורת אינם מפסיקים להציב מכשולים בדרכה?", הוא תוהה.

ב"הארץ" הביאו אתמול דברים שאמר אדם שזוהה כ"גורם בכיר בתאגיד השידור הציבורי". "כרגע אין תאגיד, אנחנו בעלטה מוחלטת", מסר הגורם לכתב "גלריה" איתי שטרן. "אנחנו לוקחים לקטורים ומזמינים אנשים שיציגו פרזנטציות לסדרות דרמה ולסרטים תיעודיים, אבל אנחנו לא יכולים לחתום על חוזים כי נכון לעכשיו אין תאגיד". כאן, באתר "העין השביעית", כתב על כך הבוקר עוזי בנזימן.

עיתונאות פרסונלית

ב"מעריב" מקדיש קלמן ליבסקינד עוד טור לעמיתו בן כספית ולסוג הכתיבה העיתונאית שאימץ לעצמו. כספית, מזכיר ליבסקינד, הוא זה שפרסם את המסמך של תנועת אם-תרצו על ארגוני השמאל הישראליים שמסרו מידע לוועדת גולדסטון, שעסקה בבדיקת השתלשלות מבצע "עופרת יצוקה".

המסמך ההוא היה אחד הרגעים המכוננים בשינוי יחסה של התקשורת הישראלית לארגוני זכויות האדם ולהפיכתם ממקורות לגיטימיים של עיתונאים רבים למושאי ניגוח ולעתים גם הסתה. כספית היה הדמות העיתונאית שנתנה לטענות ולגישה של אם-תרצו את אחת הגושפנקות הציבוריות הראשונות שלה.

ליבסקינד לא היה נדרש לתזכורת הזאת אלמלא מאמר שפרסם כספית לפני כמה ימים (ביום ראשון, ולא ביום שישי כפי שנכתב בטור), ובו יצא להגנת ארגון בצלם – אחד הארגונים המרכזיים שהושמו על הכוונת של תנועת הימין המקארתיסטית. "גם במאמץ גדול מאוד לא תצליחו למצוא קו מקשר בין כספית שכתב על בצלם אחרי דו"ח גולדסטון לכספית שכתב על בצלם עכשיו", כותב ליבסקינד.

"אני מכיר את בן הרבה שנים", הוא מוסיף. "מדובר באיש הכי ציוני, הכי ישראלי, הכי פרו-צה"לי, הכי בלתי סבלני לכל מיני גופים ישראליים שרצים אל העולם כדי ללכלך עלינו. אז מה ההבדל בין מה שהוא כתב אז למה שהוא כותב היום? למה הריצה אל העולם, שהיתה אז אסורה, הופכת עכשיו ללגיטימית וראויה? ובכן, התשובה כוללת שתי מלים. בנימין נתניהו.

"כספית לא לבד בסיפור הזה. עבור רוב רובה של העיתונות הישראלית המיינסטרימית, ועבור רוב רובם של העיתונאים הישראלים הכותבים בעיתונות המיינסטרימית, יש נקודה אחת שהעולם סובב סביבה. נקודה אחת שהיא הקובעת מה תהיה עמדתם בכל נושא ובכל עניין. נקודת בנימין נתניהו".

לטענת ליבסקינד, כך הצליח נתניהו לגייס (שלא ברצונו) את התקשורת להגנת בצלם, וזו גם הסיבה שהתקשורת הישראלית אוהדת את יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, מנסה לחבל בזכרו של יוני נתניהו ומספקת סיקור עקום ומגויס לעוד שלל סוגיות, יוזמות ותקריות ששמו של ראש הממשלה נקשר אליהן.

"נוכח היחס הזה לראש הממשלה, כמעט שאי-אפשר להתייחס כאן ברצינות לשום ידיעה ששמו מתנוסס עליה", הוא כותב. "הכל מוקצן. הכל חסר פרופורציות. הכל מונע מאמוציות. אמת היא שקר. שקר הוא אמת. כדי לחסל את נתניהו השנוא מותר הכל. לפעמים נדמה שאם המדינה הזו תעלה באש, יעמדו על אפרה כמה עשרות עיתונאים, יחככו ידיים בהנאה ויסכמו האחד באוזני השני: 'זהו, מכאן ביבי כבר לא יקום'".

נוסטלגיה

מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מקדיש השבוע עמוד שלם לזכרו של נח מוזס, המו"ל והעורך האחראי של העיתון לשעבר, שהלך לעולמו לפני 31 שנה. העמוד, שאינו נושא חתימה של כתב כלשהו, גם אינו כולל כמעט מלל. במקום זה, משובצות בו שש תמונות: מוזס עם שמעון פרס, מוזס עם רונלד רייגן, מוזס עם מנחם בגין ויצחק שמיר, מוזס עם בן-גוריון, מוזס עם יצחק רבין ומוזס בבית-הדפוס, אוחז בחבילה נאה של גליונות טריים.

בנו של נח מוזס, המו"ל והעורך האחראי הנוכחי ארנון מוזס, בחר לזכור אותו באמצעות הדפסה מחודשת של תמונותיו עם בכירי המדינאים – זכר לימים שבהם העיתון של המדינה היה באמת ובתמים מקורב אינטימי של ראשי המדינה. האם עיתון יכול לנהל מערכת יחסים קרובה עם מדינאים ובה בעת לסקר אותם ללא משוא פנים? אולי. במקרה של "ידיעות אחרונות", לא כל-כך.

מה שמעניין בעמוד הנוסטלגי של נח מוזס אינו קשריו ההיסטוריים של איש מת, אלא הבחירה של בנו לזכור ולהזכיר אותו דווקא דרך מערכות היחסים שלו עם פוליטיקאים. זוהי בחירה המאפשרת להיווכח מה היו, לדעת נוני מוזס, ההישגים הבולטים של אביו – ולאן הוא והכפופים לו צריכים לשאוף. השאיפה הזו, המשבשת שוב ושוב את המצפן המקצועי של "ידיעות אחרונות", היא גם אחד מזרעי קמילתו.

בועז ועמוס עושים את אמריקה

אל מול "ידיעות אחרונות" עומד החינמון של המדינה, "ישראל היום" – המוטציה הגרוטסקית והבו-בזמן ירחמיאלית של כלי התקשורת שחישלו נח מוזס ודב יודקובסקי. "ידיעות אחרונות" תמיד היה עיתון של מקורבים, אבל כל השנים דאגו קברניטיו לשמר בו כמה איים של איכות ועצמאות יחסית. ב"ישראל היום", כבר מראשיתו, ויתרו על העמדת הפנים. את הקשרים שב"ידיעות אחרונות" נוטים להסוות, ב"ישראל היום" חוגגים. היום זה בא לידי ביטוי בעוד ראיון עלייה לרגל עם דונלד טראמפ.

העורך הראשי עמוס רגב ועורך חדשות החוץ בועז ביסמוט יצאו ללאס-וגאס, המגרש הביתי של בעל הבית שלדון אדלסון, לשיחה עם המועמד הרפובליקאי המושמץ. הראיון, הם מציינים, התקיים מעט לפני העימות השלישי והאחרון בינו ובין הילרי קלינטון. כפי שקרה גם בראיון הקודם של רגב וביסמוט עם טראמפ, גם הפעם שיחתם עם המועמד הזוכה לתמיכתו האישית של אדלסון כוללת מינון גבוה של התרפסות.

עמוס רגב ובועז ביסמוט מראיינים את דונלד טראמפ בלאס-וגאס. על השולחן: עותק של ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל", עיתונו האמריקאי של שלדון אדלסון (מתוך "ישראל היום")

"על-פי התקשורת הליברלית אתה הפכת לאויב מספר אחת של נשים בעולם, שכל אשה צריכה לברוח ממנו. אבל ראיתי אותך היום באירוע בחירות במסעדה, ודווקא כולם ניגשו אליך, כולל נשים רבות, ורבים אמרו שיצביעו עבורך", אומר לו ביסמוט. "התקשורת עיוותה לחלוטין את התנהלותי מול נשים והרסה את התדמית", משיב טראמפ, ומוסיף: "אני חושב שכל הסוגיה הזאת מומצאת. זה נרטיב שגוי".

מה מומצא? האם טראמפ לא אחז נשים באיבר מינן כפי שהתרברב? האם לא נכנס לחדרי ההלבשה של דוגמניות בעת שהיו עירומות כדי לשטוף את העיניים? האם לא נגע ללא הסכמה בשדיה של נוסעת שישבה לידו בטיסה וניסה להכניס יד אל מתחת לחצאיתה? האם לא חפן עכוז של צלמת? האם לא נישק בכוח פקידת קבלה באחד מבנייני המשרדים שלו? האם לא דחף עיתונאית לקיר ותחב לשון לתוך גרונה? ומה לגבי ההתבטאויות המתועדות – האם לא בקעו מפיו?

רגב וביסמוט לא מוצאים צורך לעסוק בסוגיות הללו, ונותנים בימה להכחשה הגורפת והלא מנומקת של טראמפ. "תמיד היה לי כבוד גדול לנשים", הוא אומר להם, והם מקבלים את דבריו בשתיקה.

לצפייה בראיון

בחלק אחר של הראיון שואלים אותו רגב וביסמוט פעמיים על ה"אלימות" שבה רווי הקמפיין לנשיאות. לאיזו אלימות הם מתכוונים? מתשובתו עולה כי יחסה של התקשורת אליו – כלומר חשיפת עברו וקשריו של מועמד מסוכן, שקרן ונטול תפיסת עולם, הנישא על כפיהם של ניאו-נאצים – היא-היא האלימות בעיני טראמפ, ואולי גם בעיני בכירי "ישראל היום".

בעולם ההפוך של שלדון אדלסון, אלימות היא מצב שבו עיתונות עושה את תפקידה כדי למנוע קטסטרופה שתוצאותיה יורגשו לא רק בארצות-הברית אלא גם בעולם כולו. ומה לגבי העדויות המצטברות על האלימות הפיזית, לא המטפורית, שהפעיל טראמפ עצמו? זהו נרטיב שקרי של תקשורת עוינת.

"היית ג'נטלמן בעימות הראשון, ואחרי זה פרסמו כל מיני האשמות נגדך משנים עברו", אומרים לטראמפ בני שיחו הישראלים. "בעימות השני היית יותר כמו שאתה בדרך כלל, יותר כמו הטראמפ שאנחנו מכירים. איך תהיה הלילה בעימות השלישי?".

אם שואלים את פרשני העיתונים, התשובה היא "לא משהו". ב"הארץ" קובעים חמי שלו ואנשיל פפר שהופעתו של טראמפ היתה כישלון. "'האשה המרושעת' דילגה על המשוכה הכמעט-אחרונה בדרך אל הבית הלבן", כותב יואב קרני ב"גלובס". אורלי אזולאי וסבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" תמימי דעים: קלינטון ניצחה, טראמפ הפסיד. אפילו אברהם בן-צבי ב"ישראל היום" קובע היום כי "משימתו של טראמפ לא הוכתרה בהצלחה".

ביסמוט ורגב מחזיקים בדעה שונה. "זה היה עימות מוצלח מבחינת המועמד הרפובליקני", הם מוסרים לקוראיהם, וטוענים בפניהם כי זו היתה "ההופעה הכי טובה שלו". וואלה? "הוא נשמע נשיאותי", הם מסבירים. יש לו עוד סיכוי. "מה יהיה? נחיה ונראה".

צבא וביטחון

"'הכירו את הרמס 450: כלי טיס למשימות מיוחדות', קורא סרטון דובר אנגלית שהעלה משרד הביטחון לעמודו הרשמי ביוטיוב. בקטע הווידיאו הקצר מופיעים תיעוד של כלי הטיס ממריא, תמונות שלו משייט באוויר וצילומי הפצצות, לצד המפרט הטכני של כלי הטיס, מתוצרת חברת אלביט – משקל הכלי, המרחק שאליו הוא יכול להמריא ומשך זמן השהייה שלו באוויר. פרט אחד לא מוזכר בו: לפי פרסומים זרים, ההרמס 450 יכול לשאת עמו טילים ולהפציץ מהאוויר", כותבת ב"הארץ" גילי כהן, הכתבת הצבאית.

"העמימות החדשה: לאן טסים הכטב"מים הישראליים?", תוהה הכותרת. בכתבתה סוקרת כהן שלל "פרסומים זרים" על צי הכטב"מים החמושים של ישראל, שחלקם כלל אינם "פרסומים" אלא התבטאויות ומסמכים רשמיים של בעלי תפקידים בממשלות גרמניה וארצות-הברית.

גורמי צבא ישראלים, בשיחות אוף-רקורד עם עיתונאים, מודים גם כן כי צה"ל מפעיל מטוסים ללא טייס נושאי חימוש. ובכל זאת, בהוראת הצנזורה הצבאית, גם כשהעובדות ברורות לכל ואין עליהן עוררין – עיתונאים ישראלים נאלצים לתעתע בציבור ולטעון בפניו שהם לא באמת יודעים על מה הם מדברים.

"כשחיל האוויר תוקף ברצועה, מדווח דובר צה"ל כי את ההפצצה ביצע 'כלי טיס', בלי לפרט", כותבת כהן. "אבל כשישראל מחזיקה ביותר ממאה כלים בלתי מאוישים, שמוקדשים להם לפי הערכות כ-70% משעות הטיסה בחיל האוויר, קשה להסתיר את פעילותם לאורך זמן".

החברה האזרחית

בטורו ב"גלובס" מקדיש שי ניב כמה פסקאות למחאת המורים שצצה השבוע וזכתה לרוח גבית בעיקר מ"ידיעות אחרונות", שסיקר אותה באופן מגויס ואינטנסיבי: הפניה בולטת וסיקור נרחב בגליון ערב החג ("עלבון בתלוש"), כותרת ראשית ביום רביעי, קדימון להפגנה מול משרד החינוך, ולמחרת פולואו-אפ מכובד ("ההבטחות של בנט, התסכול של המורים").

לטענת ניב, לא מדובר במחאה אותנטית. "מה שדווח בתקשורת כ'מחאה עממית' של מורים שכתבו כמה פוסטים בפייסבוק על הלנה חלקית בשכרם והוציאו את חבריהם להפגין ברחובות, הוא מהלך מאורגן מאל"ף עד ת"ו, למרות שלא עומדים מאחוריו ארגוני המורים והכסף הגדול שלהם. כל מי שמבין מעט תקשורת יכול לזהות, למשל, שאת הסיסמה 'בנט אל תתנצל – תשלם' כתב קופירייטר", הוא כותב.

מורים מפגינים על תנאי שכרם מחוץ למשרד החינוך בתל-אביב, שלשום (צילום: תומר נויברג)

"בדיקה קצרה מעלה כי המורה שמוביל את המחאה הזו ומכוון לא מעט חצים נגד ראשי ארגוני המורים, אייל נמר, הפך להיות מורה רק בשנה שעברה. קודם לכן הוא עבד כיועץ לראש עיריית קריית-אונו, כסמנכ"ל בתאגיד המים מי-אונו, כמנהל שיווק שירותי תוכן ודיגיטל בחברת מובייל וכיועץ תקשורת במשרדו של רונן צור – אחד הקמפיינרים והספינולוגים החריפים והאפקטיביים, שייעץ בעבר גם לארגון המורים של רן ארז ולרופאים המתמחים שמרדו בהסתדרות הרפואית".

ב"ידיעות אחרונות" הקמפיין נמשך גם היום. "הגננות מצטרפות למאבק", מודיעה כותרת גדולה (תמר טרבלסי-חדד). כל התוכן המערכתי בעמוד 4 מוקדש למאבקם של אנשי החינוך.

בשולי החדשות

א. ב"גלובס" מתרגמים לעברית את כתבת השער של "ביזנסוויק": פרופיל עסקי ופוליטי של המיליארדר חיים סבן, איל התקשורת האמריקאי-ישראלי שמממן ובוחש נמרצות בקמפיין של המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארצות-הברית (למתעניינים, הקלידו "Saban" במנוע החיפוש שבו מאורכבות תכתובות מטה קלינטון שהגיעו לידי "ויקיליקס". באחת מהן, המצוטטת בכתבה, כותב סבן כך: "אני לעולם לא אומר לדסק החדשות שלנו מה לסקר... שלא כמו אחדים מעמיתי").

ב. במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" מדווח עמיחי אתאלי על יוזמה חדשה של לשכת עורכי-הדין. "חברי לשכת עורכי-הדין הבינו שמה שנכון לגופים גדולים אחרים נכון גם להם, ובימים אלה מקיימים עורכי-הדין מפקד למפלגת הבית-היהודי. העובדה ששרת המשפטים איילת שקד היא חברת המפלגה בטח לא מפריעה להם".

ג. במוסף "G" של "גלובס" מפרסם יואב קרני רשימה ארוכה ומעניינת לקריאה על מלך תאילנד פומיפון אדוניאדאי, שמת בשבוע שעבר בתום כהונה בת 70 שנה.

ענייני תקשורת

ויקיליקס. במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" כותב רונן ברגמן על ג'וליאן אסאנג' ועל התפקיד המיוחס לו במאבקי הכוח בין ארצות-הברית ורוסיה – היותו כלי שרת בידי ולדימיר פוטין, המשתמש בו כדי לפגוע בקמפיין של הילרי קלינטון. "צריך לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר", כותב על כך ברגמן.

"אסאנג' הבטיח שיפרסם כל חומר לגיטימי ומהימן שיועבר אליו. אין ספק כי החומרים מוועידת המפלגה הדמוקרטית הם בעלי חשיבות עצומה ויש הצדקה ציבורית לפרסמם. הטענה כלפי אסאנג' כי אינו מפרסם מסמכים נגד טראמפ או נגד פוטין היתה במקומה לו היה מישהו מוכיח שמסר לו מסמכים רלבנטיים והוא נמנע מלפרסמם".

סעיף חסר שיניים. בכפולת התקשורת של "דה-מרקר" כותב צבי זרחיה כי משה כחלון ושאר חברי הקואליציה נתונים במלכוד, שכן בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו עמם ישנו סעיף המחייב את כל הסיעות לתמוך בעמדת שר התקשורת בסוגיות הקשורות לתחום אחריותו. זהו דיווח מטעה, המצייר בטעות את שרי הממשלה כמדינאים שאינם חופשיים לקבוע איזו מדיניות לקדם. הסעיף המדובר אמנם קיים, אך כפי שקבע בג"ץ היום לפני שנה – אין לו תוקף משפטי.

אירוניה היא. סבר פלוצקר, פרשן הכלכלה של "ידיעות אחרונות", מקדיש כמחצית מטורו השבועי להמלצה על "הספקן בחדר החדשות", ספר ההדרכה לעיתונאים שחיברו צבי רייך ויגאל גודלר. רוח הספקנות היא זו שגרמה לפלוצקר להמליץ באותה נשימה גם על "גאון ושבר", ספרו של יניב רחימי העוקב אחר תהליך התרסקותו של נוחי דנקנר – בעל ההון שאחת מחוזקותיו היתה טיפוח יחסים מצוינים עם התקשורת, לרבות "ידיעות אחרונות" ופלוצקר.

סימנייה

"15 שנה נשא אנדרו סאליבן את דגל החיים המקוונים, החזיק באחד הבלוגים הנקראים ברשת ונהפך לפרשן פוליטי מוביל. המחיר ששילם היה הפיכתו לנרקומן של מידע, שחייו הוקדשו לקליטת כמות אדירה של ידיעות, סטטוסים, ציוצים ותמונות. רגע לפני שמת כתוצאה מרצף של גירויים אלקטרוניים הלך סאליבן לגמילה, פרש מהאינטרנט וחזר עם כתבה מאלפת – ששווה לכבות בשבילה את הטלפון לחצי שעה" ("מוסף כלכליסט", כותרת המשנה לרשימתו המתורגמת של סאליבן, שפורסמה לראשונה ב"ניו-יורק מגזין").