ספרות

"משהו קורה כאן, אבל אתה לא יודע מה בדיוק. הלא כן, מיסטר ג'ונס?", שר בלעג בוב דילן באחד משיריו הגדולים, העוסק לפי אחת הפרשנויות המקובלות בדמות של עיתונאי. אתמול הודיעה ועדת פרס נובל לספרות כי דילן הוא חתן הפרס לשנת 2016, והציתה ויכוח ציבורי בינלאומי על פשר אמנותו של האיש. עיתוני ישראל, שביומיום לא מטריחים עצמם בדיונים אינטלקטואליים על יצירות תרבותיות, מצטרפים הבוקר לקלחת ומזכים את הבחירה בדילן בכותרות שער בולטות.

הסיקור, כמצופה, נע בין שתי נקודות התייחסות: מצד אחת מכלול יצירתו של דילן וההחלטה התקדימית להעניק את הפרס הספרותי למוזיקאי, ומצד שני קשריו של חתן הפרס עם מדינת ישראל והעם היהודי.

ב"הארץ", שם מקצים לנושא כפולת סדינים חגיגית ואיור גדול בשער (ערן וולקובסקי), מתעסקים בעיקר בנקודה הראשונה מבין השתיים. "זה היה אמור להיות אות הכבוד האולטימטיבי לאמן שאין (כמעט) חולק על היותו אחד היוצרים הגדולים של המאה ה-20, אבל נראה שההחלטה להעניק לבוב דילן – לזמר בוב דילן – את פרס נובל לספרות, התגלגלה אתמול מהר מאוד לכדי ויכוח סוער ואגרסיבי, רווי מתקפות ואף עלבונות, בעיקר בתוך הביצה הספרותית העולמית", כותב מבקר המוזיקה בן שלו.

הפרשן והכתב הצבאי עמוס הראל, המפרסם גם הוא טור בנושא, קובע כי מדובר בבחירה ראויה. "אף שהזכייה עוררה הפתעה ואפילו מידה של מחלוקת, נדמה שלאקדמיה מגיעה תודה על נכונותה לטשטש, ולו לשנה אחת, את הקווים המפרידים בין אמנות 'גבוהה' ל'נמוכה'", הוא כותב.

"זו ממילא אבחנה מאולצת, אנכרוניסטית, שדילן והביטלס עשו הרבה כדי למחוק אותה כבר לפני 50 שנה ויותר. ספק אם מישהו מצרכני התרבות הצעירים עדיין קשוב לה. אפשר להתפעל, באותה נשימה, גם מהיצירות של זוכים קודמים בפרס, כמו אלבר קאמי וש"י עגנון, וגם מהשירים של דילן. ובלאו הכי, לא כל הגבולות ייפרצו. נדמה שאין כל סכנה שמשפחת קרדשיאן תזכה בנובל בשנה הבאה".

בוב דילן בהופעה בספרד, 2010 (צילום: אלברטו קאביו, רישיון CC-BY-2.0)

בעיתונים שאינם "הארץ" מתאמצים יותר למצוא את הקשר היהודי. "דילן הוא היהודי ה-15 שזוכה בפרס היוקרתי ביותר של עולם הספרות מאז נוסד מוסד מכובד זה", כותב ב"מעריב" בועז כהן, ומכנה את דילן "אחד מארבעת פרשי הנייר היהודים" (לצד לאונרד כהן, לו ריד ופול סיימון).

"לדילן יחסים מורכבים עם היהדות ועם ישראל", מזכיר עמר לחמנוביץ בדיווח החדשותי של "ישראל היום". "מה שהחל כהכחשה הפך להתנצרות ובשלב מסוים לחסידות, והוא אף ערך לבנו בר מצווה בכותל". יואב קוטנר, בטור נלווה, מצדיק את הבחירה בדילן ומסביר כי "עם בוב דילן נולד בשנות ה-60 המונח סינגר-סונגרייטר – כלומר, לא 'סתם' מוזיקאי שמשרבט מלים שיתאימו למנגינה, אלא משורר של ממש". בן שלו, בהמשך טורו ב"הארץ", מתעכב גם הוא על הקשר הבלתי נתיק שבין המלים למוזיקה. "דילן נתפס לעתים קרובות ככותב דגול שהוא גם זמר. על-פי התפיסה הזאת, הטקסטים שלו הם העיקר, ומכיוון שהוא בחר לשיר אותם בעצמו יש לכבד את הבחירה שלו ולצלוח איכשהו את קול נייר הזכוכית שלו על מנת לשמוע את המסר", הוא כותב.

"זאת דרך שגויה לחלוטין להתייחס אל דילן. הכתיבה שלו באמת פתחה אופקים חדשים במוזיקה הפופולרית, אבל האותיות על הדף הן רק מרכיב אחד בתוך המכלול שהופך את דילן לאמן דגול. הוא זמר אדיר, שמסוגל להבעה קולית רוויית רגש או לחלופין אכזרית ופוצעת, לפי בחירתו. יש לו חוש קצב מופלא, וירטואוזי. הצורה שבה הוא שינה כל כמה שנים (ובשיאו כל כמה חודשים) את האופק המוזיקלי שלו העניקה השראה לאינספור אמנים משתנים אחריו".

ב"ידיעות אחרונות" מגישים היום את הסיקור הפרובינציאלי ביותר בנושא. לצד הדיווח הבסיסי על עצם הענקת הפרס, בעיתון שולפים מהנפטלין את הסיפורים הלא-מאומתים על רצונו של דילן להיקלט בקיבוץ אי אז לפני עשרות שנים ("היה או לא היה?", מכסת"חת כותרת הגג). טור אחר, מאת דני ליטני ("הביא לדפוס: רז שכניק"), מוקדש לשחזור נוסף של המפגשים בין השניים ("איכשהו לא נשארנו בקשר, אבל אני מאוד שמח בזכייה שלו", אומר ליטני).

כתב הספרות אלעד זרט, החתום על הידיעה החדשותית (החלק המוקדש בה לצעירותו של האמן נראה כאילו הועתק מ"ויקיפדיה"), תורם גם טור פרשנות שבו הוא קובע כי הענקת הפרס לדילן היא "סטירת לחי לספרות", המגיעה דווקא כש"ענף הספרים הפגוע" מנסה להתאושש מ"נזקי הזמן והטכנולוגיה". לטענתו, "בבחירתם בזים חברי ועדת הנובל לספרות ולעוסקים במלאכה".

"אוהביו של דילן שאינם אנשי ספרות יכלו לעמוד מן הצד ולחייך", כותב בן שלו. "אנחנו רגילים למחלוקות סוערות שנובעות ממה שדילן עושה בשדה המוזיקה, מהצורה שבה הוא שר ומופיע. על זה אנחנו אוהבים להתווכח (ההופעה המושמצת באיצטדיון רמת-גן ב-2011 היתה נפלאה, אגב). משעשע לראות את אנשי המלה הכתובה מתקוטטים על המשמעויות של הבחירה בהקשר של הפוליטיקה של הספרות. האם יש לכך חשיבות בכל הנוגע לאמנותו של דילן? למורשת שלו? לשיעור קומתו? לא באמת".

"דילן הוא אולי המתעד הגדול של הרוח האמריקאית בחמישה וחצי העשורים האחרונים", כותב עמוס הראל. "די להיזכר, למשל, ב'בלדה לאיש רזה' מ-1965, השיר שמייסדי הפנתרים השחורים האמריקאים השמיעו שוב ושוב בעודם מחברים את הגיליון הראשון של עיתון התנועה: 'אתה יודע שמשהו מתרחש, אבל אינך יודע מה זה'. ראשי הפנתרים ראו במלים הללו תיאור מוסווה לגזענות, אבל באותה מידה הן יכולות לתאר את תהליך ההתרסקות העובר בשבועיים האחרונים על דונלד טראמפ. ואולי, הבחירה בדילן היא גם סוג של התרסה כלפי התופעה שמייצג טראמפ".

בחירות באמריקה

"ישראל זקוקה לנשיא חזק, אמין ויציב בבית הלבן", כותב נחום ברנע בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות", שתמצית ממנו נדפסת היום בשער העיתון. "עוצמתו של הנשיא האמריקאי היא מרכיב חיוני בתורת הביטחון שלנו – את זה הבינו כל ראשי הממשלה שלנו בעבר. כאשר מנחם בגין טס לקמפ-דייוויד, לשיחות עם סאדאת, הוא אמר שחשוב לו שהנשיא קארטר ייצא מהן מחוזק. כך נהג יצחק שמיר, כשנעתר לדרישת הנשיא בוש ומנע תקיפה של מטרות בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה. כך נהגו גם ברק, שרון ואולמרט בצמתים שבהם עוצמתו של הנשיא האמריקאי היתה מונחת על הכף. אשר לנתניהו, הוא קרוע בין ההבנה שלו לבין הפטרונים שלו בלאס-וגאס".

בניגוד לרבים במפלגה הרפובליקאית, הפטרונים מלאס-וגאס טרם התנערו מהמועמד הבהמתי שלהם בבחירות לנשיאות, וכך גם נתניהו. גם העיתון שלהם, נכון לרגע זה, עדיין לא שם. ב"ישראל היום" ממשיכים גם היום לסקר את טראמפ באמצעות הכלים שפותחו כדי לשרת את נתניהו: כפי שקורה כשצף (בכלי תקשורת אחרים) מידע בעייתי על ראש ממשלת ישראל, בחינמון מסקרים את העדויות שלפיהן טראמפ תקף מינית נשים באמצעות הבלטת תגובתו להן: "טראמפ מכחיש: 'הטרדות מיניות? שקרים מרושעים'", מוסרת הכותרת.

בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, 25.9.2016 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

יוני הרש וארז לין, החתומים על הדיווח, פותחים אותו בתיאור אופטימי של "שני סקרים ארציים המעניקים לו יתרון" (ומתעלמים מכך שבארצות-הברית, כידוע, תוצאות הבחירות אינן נקבעות לפי הצבעה ארצית אלא לפי הצבעה מדינתית). את הטענות נגד מועמד הבית הם ממסגרים כ"עיסוק של התקשורת האמריקאית בטראמפ" (ולא, נניח, כ"טענות של נשים, ושל טראמפ עצמו, על כך שהמועמד נגע באיברי מינן נגד רצונן החופשי"). דיווחם בינוני באורכו ונדפס רק בעמ' 13, עם הפניית שער זעירה שנראית כמו ניסיון לצאת ידי חובה.

ובכל זאת, בשלב זה נראה שהקריסה של טראמפ כה ברורה עד שגם בחזית המונוליתית בדרך כלל של "ישראל היום" ניבעים סדקים. הרש ולין מצטטים שלל נשים ודיווחים המציגים את טראמפ באור דוחה, ועורך העמוד גם צירף בוקסה המציגה את שני שערי השבועון "טיים" שנפוצו אתמול ברשת: האחד, מחודש אוגוסט, נושא את דיוקנו המטפטף של המועמד הרפובליקאי. באחר, שראה אור היום, הוא כבר הפך לשלולית.

כמה נשים בדיוק התלוננו נגד טראמפ? לפי "ישראל היום", מספרן הוא ארבע. לפי "מעריב", "לפחות ארבע". ב"הארץ", המקדיש לסוגיה את כותרתו הראשית, מספרן עולה לחמש. ב"ידיעות אחרונות", שגם בו מגיעות ההתפתחויות בגזרת המירוץ לנשיאות לכותרת הראשית, מדווחים בשער על לא פחות מ-12 נשים הטוענות שטראמפ פגע בהן.

"הוא היה כמו תמנון, הידיים שלו היו בכל מקום", מצוטטת אחת מהן מתחת לתצלום גדול של המועמד הבלונדיני מנשק בחושניות שלט שעליו נכתב באנגלית "נשים למען טראמפ". "הוא הצמיד אותי לקיר ודחף לי לשון לגרון", נמסר בציטוט אחר, "הוא סירב לעזוב ונישק אותי בכוח". בכתבתה של אורלי אזולאי שובצו תמונותיהן של שמונה מהמתלוננות: אשת עסקים, מזכירה, עיתונאית שנפגשה איתו במסגרת עבודתה, מתמודדות בתחרויות יופי וצלמת שביקרה בביתו.

"סביר להניח שטראמפ שמח על הבחירה המפתיעה בבוב דילן לחתן פרס נובל לספרות, שהדיחה אותו זמנית מהכותרות הראשיות", כותב ב"ישראל השבוע" בועז ביסמוט, תומך נלהב של טראמפ. "לא כל הסופרים בעולם אהבו את הבחירה הטרייה; מבחינתם בוב דילן לא ראוי. היו אף כאלה שאמרו שאם בוב דילן מקבל את פרס נובל לספרות, ואובאמה את פרס נובל לשלום, אז למה שטראמפ לא יזכה במפתחות לבית הלבן. אכן עולם משונה".

בעיית הסברה

הטור השבועי של דן מרגלית ב"ישראל היום" כולל היום חמישה קטעים. בקטע השני מתוך החמישה דן מרגלית במינויי שופטים בבית-המשפט העליון. מרגלית חושש כי שרת המשפטים איילת שקד ("מדורבנת בידי עורכי-דין ימניים ודתיים") מתכוונת לאייש את שורות בית-המשפט באופן שישנה את דמותו – ומתריע מפני ההשלכות.

שרת המשפטים איילת שקד (צילום: מארק ישראל סלם)

האם, לדעת מרגלית, בית-המשפט העליון של שקד יהיה שמרני מדי? דתי מדי? לא מספיק אקטיביסטי? חלוש ורכרוכי? ואולי המועמדים ששרת המשפטים רוצה לקדם פשוט אינם מספיק טובים? בכיר כותבי "ישראל היום" אינו מפרט מה בדיוק מפריע לו במועמדים שמקדמת השרה (למעשה, הוא כלל לא מזכיר אותם בשמם). כשהוא נדרש לסיכונים שבשינוי דמותו של בית-המשפט, הוא מסתפק בהסבר אחד ויחיד: "הבסטיליה האחרונה והחזקה מכולן של ההסברה הישראלית תספוג מכה קשה, אולי אפילו אנושה. דוברי ישראל יגיעו להרווארד ולקולומביה ול-MIT בידיים ריקות ועם לשון בחוץ".

כך נשמע עיתונאי שהצליח להטמיע בתוכו לחלוטין את תפיסת המציאות של השלטון: גם כשיש לו ביקורת על מהלך שלטוני, הביקורת לא עוסקת במהלך עצמו – אלא באופן שבו, לדעתו, תיפגע תדמיתה של הממשלה. אם שרת המשפטים היתה מצליחה למנות סוס לבית-המשפט העליון, הבעיה היתה שבבית-המשפט העליון של מדינת ישראל מכהן סוס. סוס שופט אינו בעיית הסברה. הביקורת הבינלאומית על כך שהישראלים השתגעו ומינו חיית משק לתפקיד הרם תהיה, לכל היותר, בעיה משנית – ולמעשה, השלכה מתבקשת של מדיניות הרסנית ואבסורדית.

דן מרגלית חושב שהמדיניות שמקדמת השרה שקד הרסנית ואבסורדית. אבל הוא נזהר בכבודה, ולא מסביר למה. הוא אפילו לא מסביר כיצד בדיוק יפגע המהלך בתעמולת הפנים והחוץ של ממשלת ישראל. מבין השורות מבצבצת סיבה אפשרית: מרגלית בעצמו, כמו העיתון שבו מתפרסמים טוריו, הוא חלק ממערך ההסברה של ממשלת ישראל. אם ישבור שתיקה ויכתוב מה הוא באמת חושב על השרה ועל הממשלה, מה יגידו בעולם?

בכוורת

בהמשך הטור מקדיש מרגלית כמה פסקאות לבדיקה המשטרתית בעניינו של ראש הממשלה נתניהו. הקטע נפתח בהבהרה שלפיה "אין דמיון בין הידוע לתקשורת עתה לבין מה שהתברר בשלב המקביל תוך כדי חקירת אריאל שרון ואהוד אולמרט ואביגדור ליברמן ואברהם הירשזון ובנימין (פואד) בן-אליעזר". כרגיל אצל מרגלית, מהטור ניתן להבין שיש לו ביקורת על ראש הממשלה (הוא מביע אותה מעת לעת באמצעות חשבון הטוויטר שלו), אך זו הגיעה לדפוס עמומה ומרוככת – ובלי לתת לה ביטוי בכותרות, בתצלומים או בציטוטים המובלטים.

דורי גולד (צילום: אמיל סלמן)

למעשה, נתניהו הוא כלל לא הנושא המרכזי. הנושא המרכזי הוא אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, ש"לא התייצב לפני הציבור ומסר הודעה מוסמכת בקווים כלליים", כדבריו. "לא שנחסכו מעיתונאים תדריכים מחוגי משרד המשפטים, אבל אלמוניותם לא הוסיפה לאמינותם". מרגלית מביע הבנה לעתירה שהגיש השבוע אלדד יניב לבג"ץ, שבעקבותיה חויב מנדלבליט למסור הסברים על ההליך המשטרתי.

"עתה, במקום להמתין לדיון טכני בבג"ץ בעוד כ-40 ימים, עדיף שמנדלבליט יתייצב בעצמו במסיבת עיתונאים וימסור מידע מקיף שלהערכתו אינו מעוות ומשבש את הבדיקה, ויסביר מדוע אינה חקירה. זו הדרך הנאותה והיעילה להניח לבדיקה להתנהל על מי מנוחות, בלי המדון הבלתי נמנע בציבור שיתעורר בבג"ץ על מעמדה, אם חקירה אם לאו", הוא כותב. ב"הארץ" עוסק במנדלבליט אמיר אורן, בטור שהשורה התחתונה הפסיבית-אגרסיבית שלו היא ש"לא רק את נתניהו ישפוט מנדלבליט בהחלטתו, אלא גם את עצמו".

כל העיתונים מדווחים היום על התפטרותו של דורי גולד, מנכ"ל משרד החוץ, שהודיע אתמול במפתיע כי בכוונתו לפרוש מהתפקיד בשל "סיבות אישיות". "גולד חש תסכול רב בעקבות הדרתו מכמה אירועים והחלטות מפתח לאחרונה, והקש ששבר את גב הגמל מבחינתו היה מינויו של ח"כ מייקל אורן (כולנו) ליועצו המיוחד של נתניהו", כותבים ב"מעריב" דנה סומברג וגדעון קוץ.

ב"הארץ" מספק ברק רביד רקע דומה, וקושר זאת גם ל"מעמדו הירוד של משרד החוץ תחת נתניהו". לשם המחשה הוא מביא ציטוט של דברים שאמר נתניהו בדיון מדיני שבו השתתפו קציני צה"ל, בתשובה לתהייה מדוע נעדר מנכ"ל משרד החוץ. "לא צריך את אנשי משרד החוץ, אני פה", אמר נתניהו.

"גולד דחה אמש את הפרסומים שבהם נטען כי עזב את תפקידו בשל יחסים עכורים עם נתניהו", מדגיש ב"ישראל היום" שלמה צזנה, ולא מוסר לקוראים כי אחד העיתונאים האחראים לאותם "פרסומים" הוא עמיתו למערכת דן מרגלית. "לא כל דבר הוא דרמה. חפשו שטות אחרת להיטפל אליה", מבקש דרור אידר מעוקביו בפייסבוק.

"גולד הודיע אתמול כי עזיבתו נובעת מסיבות משפחתיות או אישיות ואף פרסם כמה הבהרות שבהן הכחיש כי הוא עוזב באווירה רעה או כי הוא כועס על נתניהו, אולם הקשר בין אמירות אלה לבין האמת חלקי בלבד", גורס רביד ב"הארץ".

"מקורבי נתניהו ידעו לספר למי ששאל שגולד פשוט לא מצליח לגמור את החודש במשכורת הממשלתית והחליט לצאת לעשות לביתו", כותב ב"מעריב" בן כספית. "מצד שני", הוא מוסיף, "צריך להזכיר עוד פרט טריוויה נשכח: בתקופה שבה פרץ הרומן בין נתניהו למיליארדר רונלד לאודר היה גולד אחד מאלה שקישרו בין השניים ונהנה מאמונם. גולד, בנוסף לאחרים, בילדר בין ביבי ללאודר שנים ארוכות, העביר מסרים ואולי גם עניינים נוספים, ומערכת הקשרים הזו נמשכה עמוק לתוך שנות ה-90 המאוחרות בואכה המילניום הנוכחי. כזכור, נדרש לאודר לחקירה בעניין מסכת הקשרים המסועפת שלו עם נתניהו. אני רק הנחתי את זה כאן".

הקלונאים

"למדתי מאמא שלי לתת כמה גרושים בשקט ביד של מישהו שיש לו תפקיד, שיהיה גם לו אוכל על השולחן", אומר שמואל פלאטו שרון בראיון סיכום קריירה שהוא מעניק לסטלה קורין ליבר ב"גלובס". איש העסקים והנוכל המורשע, המעיד על עצמו כי הוא בן 86, טוען כי אהבתו הגדולה ביותר היא מדינת ישראל. מדינת ישראל וכסף. "עשיתי הכל. הכל. כן. דברים לא טובים. אבל עשיתי את הדבר האחד שרציתי: עשיתי כסף".

"בגלל הקלון אני לא יכול לחזור לעירייה, ואני גם לא רוצה", טוען שלומי לחיאני בראיון השער של "7 ימים", הממותג כ"יומן הכלא" של ראש עיריית בת-ים לשעבר, שהורשע בפלילים וסיים לא מזמן לרצות מאסר בפועל. "לא אהפוך לקרדיולוג בגיל שלי. באתי מעסקים ואמשיך בזה. אני עם הקטע המוניציפלי גמרתי. עכשיו אני צריך אוויר. הפסקה", הוא אומר. "מה הייעוד שלך?", שואלת אותו המראיינת, שרי מקובר-בליקוב. "להיות איש ציבור", משיב לחיאני.

הזירה הבינלאומית

הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת היום להחלטה שהתקבלה אתמול בארגון אונסק"ו, ש"אימץ את השקר הפלשתיני ו'ביטל' את הקשר בין היהודים להר הבית", כפי שמסכם זאת עורך הכפולה הפותחת. ההחלטה הפתלתלה ונטולת השיניים – שקודמה ("בשם הפלשתינים") על-ידי המדינות אלג'יריה, מצרים, לבנון, מרוקו, עומאן, קטאר וסודאן – מוציאה את מערכת "ישראל היום" מכליה.

"ההזויים של אונסק"ו", מרעימה הכותרת הראשית של החינמון, שנדפסת בגדול על רקע תצלום של הכותל המערבי וכיפת הסלע. "ההיסטוריה שלנו, הטיפשות שלהם", מגדפים העורכים בכותרת הנפרשת כמעט לכל רוחב הכפולה הפותחת, על גבי תצלום של יהודים מתפללים בכותל המערבי ("ההיסטוריה שלנו") ותצלום של מליאת אונסק"ו ("הטיפשות שלהם").

"האנטישמיות מרימה ראש", קובעת כותרת טורו האוטומטי של חיים שיין, המאשים את הארגון ב"מגבלות אינטליגנציה חמורות". "עוד פרק במורשת הצביעות של אונסק"ו", מרעימה כותרתו של טור פרשנות מאת בועז ביסמוט. "אם ליהודים אין זיקה למקומות הקדושים בירושלים, לאונסק"ו יש זיקה לשקר, לטמטום, לצביעות ולקשקשת", הוא מאשים. נדב שרגאי, בטור נוסף, מכנה את ההחלטה "שקרית, אידיוטית ומופרכת".

כרובי, הכותל וכיפת הסלע (צילום: קובי גדעון)

"לומר שלישראל אין קשר להר הבית ולכותל זה כמו לומר שלסין אין קשר לחומה הסינית", מצוטט ראש הממשלה נתניהו בידיעה חדשותית שעליה חתומים שישה מכתבי העיתון. המשך הידיעה מרוצף בשלל גינויים והזדעקויות שהשמיעו אתמול פוליטיקאים ישראלים מימין ומשמאל, ולקינוח ציטוט קצר ומשבח מטעמו של יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס.

הסיקור של "ישראל היום" אולי נראה מקיף – הכתבה ארוכה למדי, ומצורפים לה שלושה טורי פרשנות – אך למעשה מדובר בסיקור דל ושטחי. קוראים שיבקשו לדעת מה בדיוק כוללת ההחלטה, מה תוקפה ומה היו המהלכים שהשפיעו על תוכנה, לא ממש ימצאו תשובות בטבלואיד הממסדי הנפוץ. כאילו היתה החלטת אונסק"ו עוד דיווח כפוי על גילוי חדש בעניין שלל פרשיות נתניהו, מרוב ניפוח ושלילה לא נותר כמעט מקום לתיאור הדבר הנורא הזה שאותו שוללים.

ב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" לא מזכים את ההחלטה של אונסק"ו אפילו בהפניית שער. בעיתון מרחוב שוקן מסתפקים בידיעת כרוניקה בינונית באורכה המסכמת את עיקרי ההחלטה ואת הצהרות המתנגדים לה. ב"ידיעות אחרונות", שמאז הכישלון בבחירות האחרונות מתקרב לדת ונאבק על תדמיתו כמוצר פטריוטי, מכריזים על "ביזיון באו"ם" ומביאים מדבריו של פרופסור לתלמוד שמבהיר לקוראים שההחלטה של אונסק"ו "מופרכת לחלוטין מבחינה היסטורית וארכיאולוגית". הדברים תופסים פחות מחצי עמוד.

מלבד "ישראל היום", העיתון היחיד שמקצה לסוגיה את כותרתו הראשית הוא "מעריב", החיוור מבין הטבלואידים. הכותרת הראשית של "מעריב" היא אמנם "חרפת אונסק"ו" הלוחמנית והחד-משמעית, אך מי שיהפוך דף ייתקל בדיווח יבש למדי ולא ארוך, הכולל גם התפתחויות אחרות מהזירה הדיפלומטית. טור פרשנות קצרצר מאת שלמה שמיר מבהיר לקוראים כי מדובר ב"מהומה על לא מאומה". "להחלטות האלה אין שום משמעות אופרטיבית, וגם מהבחינה ההצהרתית – השפעתן מפוקפקת ומתפוגגת כעבור שעות אחדות", כותב שמיר.

למה מי מת

כותרות הטבלואידים, אתמול (לחצו להגדלה)

חמישה ישראלים נהרגו בשתי תאונות דרכים שאירעו בזמן המת שלפני יום כיפור, ביום שלישי ובלילה שלפניו, אחרי שעיתוני ערב החג כבר ירדו לדפוס. בתאונה אחת נהרגו שני ילדים יהודים מההתנחלות מעלה-מכמש שטיילו עם בני משפחתם בגיאורגיה. בתאונה אחרת, שהתרחשה ליד דימונה, נהרגו שלושה צעירים בדואים מהנגב.

כפי שניתן היה לצפות, תשומת הלב של העיתונים לא הופנתה לתאונה הקשה מבין השתיים, שאירעה על אחד מכבישי מדינת ישראל, אלא לזו שבה נפגעו אזרחים שחייהם מעניינים ושווים יותר בעיני העורכים. ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב" העניקו אתמול לילדים ממעלה-מכמש את הכותרות הראשיות, שנשאו את הכותרות הגנריות הרגילות למקרים מעין זה ("המשפחה שנקרעה", "הילדים שלא חזרו", "אסון הילדים"). היום מתפרסמים בהם קדימונים להלוויה.

"תנאי הראות היו קשים ביום שני בערב באזור טושטי שבצפון-מזרח גיאורגיה. הרוחות היו עזות. הערפל היה כבד. בשמים הבזיקו ברקים", נכתב אתמול בתיאור הציורי של אלישע בן-קימון ואיתמר אייכנר, שנדפס בכתב מודגש בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "בתנאים המורכבים הללו נסע ג'יפ אחד ובו משפחה ישראלית, בכביש צר המקשר בין שני כפרים. עד שקרה האסון".

אסונם של הבדואים מהנגב לא זכה ולו לאזכור באף אחד משערי העיתונים (כולל "הארץ", שדיווח על התאונה בגיאורגיה בתחתית השער), ורק ב"מעריב" טרחו להזכיר את שמותיהם. הגדילו לעשות עורכי "ידיעות אחרונות", שכלל לא דיווחו על התאונה הקטלנית שקרתה כאן בישראל, לא רחוק מהבית, שוודאי קרעה גם היא איזו משפחה ישראלית או שתיים.

סימנייה

כתבת השער של "ממון" היא תחקיר שערך גיא ליברמן על חברה ישראלית בשם Smart Way. "מאות צעירים כבר השקיעו 9,000 שקל כל אחד כדי להיות זכיינים, חלקם חיילים משוחררים שהוציאו לשם כך את כספי הפיקדון", נכתב בכותרת המשנה. לפי הכתבה, שיטות הפעולה של החברה מזכירות תרמיות פירמידה. "תחקיר 'ממון' מעלה שורת תהיות: זכיינים טוענים שאין לחברה פעילות ממשית, בתי-עסק הרשומים באפליקציה לא ראו ממנה לקוח אחד, ומשרד הביטחון עצר העברת כספי הפקדונות לידיה".

ענייני תקשורת

השידור הציבורי (1). ב"גלובס" מראיין יונתן כיתאין את צ'יקו מנשה, המכהן כיום כמנהל רשת ב'. מנשה מצהיר כי בחר לא להצטרף לתאגיד השידור הציבורי שבקרוב יחליף את מקום עבודתו הנוכחי, ומציין כי הוא נתקל לאחרונה ביותר ויותר עיתונאים, "בהם כאלה שהיו משוחרי התאגיד", שאומרים "לא לתינוק הזה פיללנו". לדבריו, אף שהוצע לו למלא את אותו התפקיד גם בגוף החדש – בחר לדחות את ההצעה, משום שהיה כרוך בה קיצוץ בשכרו.

"באופן מדהים, גם אצלנו וגם בערוץ 1 אתה רואה את התקופה הכי טובה שהיתה זה שנים", הוא אומר. "מבחינת אי-התערבות פוליטית, מבחינת עצמאות עיתונאית מוחלטת, מבחינת גיבוי מאוד-מאוד מובהק וחד-משמעי של ההנהלה". התאגיד החדש, לדעתו, לא ייהנה מעצמאות שכזו. "מי שביטל את האגרה חיבר בעצם את השידור הציבורי לעטיני הממשלה באופן ישיר", הוא מתריע.

"החלטת לא להמשיך בעיתונות", אומר לו כיתאין, ומנשה משיב: "כרגע דבר עוד לא סגור, אבל אני בוחן כמה הצעות מעניינות, בין היתר בגזרה שמכונה 'ייעוץ אסטרטגי'".

השידור הציבורי (2). במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מקדישים שתי כפולות ל"רגעים טלוויזיוניים בלתי נשכחים" שאירעו מעל מסך ערוץ 1, לרגל סגירתו המתקרבת. הכתב נבו זיו לא הסתפק בתיאור של אותם רגעים, טרח לשוחח עם האנשים שיצרו אותם וחזר עם כמה סיפורים מעניינים על אחורי הקלעים.

תקשורת ותרבות פוליטית. ב"דה-מרקר" כותב שוקי שדה על עימותי בחירות טלוויזיוניים, התופעה האמריקאית שאומצה בישראל אך בשנים האחרונות גוועה כמעט לחלוטין. "זו שערורייה שהתקשורת לא משתמשת בכוחה כדי לכפות עימות", אומר לו יועץ התקשורת נסים דואק. "צריך לומר למועמדים באופן מפורש: מי שלא בא לעימות, לא מראיינים אותו, לא נותנים לו זמן אוויר, לא זמן מסך, כלום. [...] תפקידה של התקשורת לשרת את הציבור, ועימות שבו הציבור יכול לבחון את הדעות של המועמדים בשלל הנושאים – מדיניים, חברתיים וכלכליים – הוא אינטרס ציבורי ראשון במעלה".

"זכיינית ערוץ 2 רשת, שחולקת כיום את ערוץ 2 עם קשת, הצהירה אתמול כי תגיש בימים הקרובים בקשה לרישיון – שמשמעו יציאה מערוץ 2 ומעבר לשידור בערוץ חדש במשך שבעה ימים בשבוע", מדווח נתי טוקר בהמשך הגיליון. גיא רולניק, בטור העוסק בתפר שבין הפוליטיקאים והמדיה, משווה את טקטיקת השליטה של נתניהו בכלי התקשורת לזו שיישם ריצ'רד ניקסון בארצות-הברית.

בריאות והלכה. לפני שלוש שנים הובאה כאן הצהרה מטעם העיתון "בשבע" שלפיה לא מתפרסמות בו מודעות למוצרי עישון ולמשקאות אלכוהוליים שאינם יין – וזאת מסיבות "בריאותיות והלכתיות". מי שידפדף בגיליון האחרון של "אתנחתא", המוסף המגזיני של השבועון החרד"לי, ייתקל במודעת עמוד לוויסקי ג'וני ווקר שעוצבה במיוחד עבור הקהל הדתי ("כשרות עם אחריות"), המעודדת את הצרכנים לנצל את החג להעלאת מפלס ההנאה. מועדים לשמחה.