כל עוד נמשך משפטו של אברהם הירשזון ועד שהורשע בסדרה של אישומים פליליים חמורים, הוא נחשב לסלב. שלמה בניזרי מוחזק גם היום יקיר ש"ס אף שהוא יושב בכלא על עבירות שוחד מכעיסות. ואת קרבתו של אריה דרעי מבקשים פוליטיקאים מכל עברי הזירה הציבורית כשהם מתעלמים מקופת השרצים התלויה לו מאחוריו.

בתרבות הציבורית הישראלית, עובדת היותו של פוליטיקאי אדם שכתם מוסרי טבוע על מצחו אינה מרחיקה אותו אל מחוץ לגדר; הוא מוסיף להיחשב למי שלגיטימי להתרועע עימו ולהיראות במחיצתו. קל וחומר כשזו הנורמה המיושמת כלפי איש ציבור ש"רק" מואשם בעבירות מביכות ודינו המשפטי עדיין לא הוכרע.

אהוד אולמרט מרצה אתמול בכנס "יוזמת ז'נבה" (צילום מסך: ערוץ 2)

אין פלא לכן שאהוד אולמרט מוסיף להיחשב לידוען שזכות להיות בקרבתו. אף שהוא עומד לדין על מעשים מפוקפקים המיוחסים לו בפרשות שונות – מעטפות טלנסקי, ראשונטורס, מרכז-ההשקעות – וחרף העובדה שתלויים ועומדים נגדו חשדות, מהם קשים – פרשת הולילנד, המינויים הפוליטיים – הוא עדיין נהנה מרייטינג גבוה בבורסה הפוליטית ובזירה התקשורתית. במקרה שלו יש לכך לכאורה גם הצדקה פורמלית: עומדת לו חזקת החפות, ואין זה הוגן לחרוץ את דינו לשבט כל עוד לא הסתיימו ההליכים המשפטיים והמשטרתיים התלויים ועומדים נגדו.

אלא שהגישה הפורמליסטית הזו היא אחד הגורמים להשחתה הגוברת של החברה הישראלית. בתוקף התפיסה שהמבחן היחיד לכשרותם של פוליטיקאים לנהל את ענייני המדינה הוא המבחן המשפטי, צמחו פה כל הפירות הבאושים שמעסיקים בשנים האחרונות את חדרי החקירות של המשטרה ואת בתי-המשפט. אילו הציבור היה מפעיל סנקציה חברתית על אנשים ששמותיהם נקשרו בהתנהלות מוסרית לא ראויה, גם אם זוכו בדין מטעמים משפטיים-טכניים, היו כמה מהידועים שבהם פורשים מהפוליטיקה כבר לפני שנים וחוסכים מהמדינה נזקים ממשיים ועוגמת נפש.

המעמד היאה לאהוד אולמרט בימים אלה הוא של מצורע על תנאי: מי שצריך להוכיח את חפותו לפני שהוא בא בקהל. כל עוד לא עמד במשימה זו, שיתכבד ויישב בביתו ואל יעטה על עצמו את גלימת המוכיח בשער. אלא שהציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת כל-כך התרגלו לטשטוש הגבולות בין הראוי לפסול, שהם מעניקים לראש הממשלה לשעבר, זה שמופיע שלוש פעמים בשבוע על ספסל הנאשמים בבית-המשפט המחוזי בירושלים, מעמד של אוראקל שמייחלים למוצא פיו.

האיש, שאמינותו עומדת עתה לעיונם של שלושה שופטים מקצועיים, שגרסאותיו סותרות גרסאות של עדים המופיעים במשפטו, עולה על בימות מכובדות ומככב בתקשורת כמי שמגולל את האמת לאמיתה על תקופת כהונתו בראשות הממשלה.

אהוד אולמרט ורעייתו באירוע גאלה בתל-אביב. 10.5.10 (צילום: רוני שיצר)

לכאורה, מה יכולה התקשורת לעשות בנסיבות אלו מלבד להיכנע להן? אולמרט כתב ספר שתכניו הם חדשות עסיסיות שתפקידה להביאן לידיעת הציבור; לכותב עומד חופש הביטוי כמו לכל אדם אחר (לפחות); הוצאת ידיעות-ספרים זכאית לסחוט את המירב מעיסוקה בהפקת האוטוביוגרפיה. אלא שגם בתנאים אלה יש לתקשורת תפקיד:

להזכיר ולחזור להזכיר לציבור מי הוא אולמרט ועל איזה רקע הוא מפיץ את גרסתו; להסביר כי כשהוא מפנה את האש אל עבר אהוד ברק, הוא מסיט את תשומת הלב מהמשפט המתנהל נגדו; לעורר את השאלה מדוע השלים אולמרט עם כהונתו של ברק במשרד הביטחון בכל התקופה שבה כיהן בראשות הממשלה, חרף ליקויי האישיות והתפקוד הנוראיים שאיבחן אצלו; לדרוש מאולמרט תשובות לשאלה כיצד הוא מרשה לעצמו לחשוף סודות מדינה כמוסים רק משום שבוער לו עתה לנגח את ברק שהפך ליריבו המר רק לאחר שאילץ אותו להתפטר; לעמת אותו עם השאלות הנובעות מהפער התהומי בין עמדותיו המוצהרות בעת כהונתו, בעניין ההסדר עם הפלסטינים, ובין ותרנותו המופלגת כפי שהוא מציג אותה עכשיו; לדרוש ממנו תשובה לשאלה מדוע רק בדיעבד, לאחר שסיים את תפקידו, נגהה עליו ההארה שזו הנוסחה לסיים את הסכסוך; להקשות מדוע לא הנהיג את המדינה בערוץ הזה בעודו בעל סמכות, והאם ניתן לתת אמון בגרסתו ביום שאחרי.

אולמרט נשאר איש יהיר ונקמן. ראשות הממשלה לא ביגרה אותו ולא הנחילה לו את חוכמת האיפוק ואת תבונת הקברניט הרואה למרחקים. הספר שלו (כפי שהתפרסם עד כה וכפי שעולה מדבריו אמש בפני פעילי יוזמת ז'נבה) הוא ניהול חשבונות קמעונאי של פוליטיקאי קטן, ולא מסכת של לקחים ותובנות של מדינאי בעל אופקים רחבים. הוא, ראש הממשלה עד לפני 18 חודש, אומר לאמהות ולאבות שכאשר הם שולחים את בניהם ובנותיהם לצבא, הם מפקירים אותם לגחמותיו של שר ביטחון שהוא אדם תככן, רמאי, מנומנם, פחדן, הססן ואינו מסוגל לקבל החלטות.

התקשורת תמעל בתפקידה אם לא תעמיד את אולמרט על מקומו, אם תתיר לו להמשיך להטיל בוץ לכל עבר בלי להציק לו בשאלות, בלי לתבוע ממנו תשובות, בלי להציף לדיון את שאלת היסוד – האם ראוי להוסיף להעניק לו את הלגיטימציה הציבורית והחברתית שממנה הוא מוסיף ליהנות.