ביקורת רבה מוטחת בתקשורת מכל העברים, מימין ומשמאל, בעת מלחמות ומשברים ולאחריהם: היא "מואשמת" בבגידה באינטרסים לאומיים אך גם שהיא "מגויסת", היא מואשמת שהיא סנסציונית ורודפת רייטינג אך גם בשירות הקונסנזוס וחיזוקו, היא מואשמת בפגיעה במורל, בזריעת פאניקה, בשירות האויב (עד כדי בגידה) ובאותה העת - גם בהיותה כלי שרת בידי המנהיגות הצבאית והפוליטית, אמצעי למניפולציה במידע ובידע של הציבור. וכך אותה תקשורת נקראת "מתקרנפת" אך גם "בוגדת", או "מקהלת הצבא הכחול-לבן" בצד "משרתיו של ערפאת". כמה גורמים פולשים, בגלוי או בהיחבא, לוויכוח על תפקוד התקשורת ו"מזהמים" את איכות השיח. כך קרה גם בימי "חומת מגן", עת גלשו לתוך הוויכוח הגורמים הבאים:

▪ "זיהום אידיאולוגי או פוליטי": השפעתן של עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות, ימין או שמאל, ליברלי או שמרני.
▪ "זיהום מקצועי": השפעת שיוך מקצועי או תפקידי של עיתונאים או של פוליטיקאים, של חוקרי תקשורת או אנשי צבא.
▪ "זיהום רגשי": השפעתה של עוצמה רגשית המועצמת בשעת מלחמה בעיקר על רקע טרור, קורבנות רבים ופיגועים קשים.

מרכיבים אלה יוצקים להט רב לוויכוח אך גורמים לרוב לכך שהדיון מתרכז בחילופי האשמות, בהתבצרות בעמדות קבועות מראש ובהתמקדות צרה וחד-ממדית בבעיה שיש לה ממדים רבים.

כל מקצוע ועיסוק מעוררים דילמות. גם לעיתונאים יש דילמות מקצועיות קשות. הדילמות מוכרות היטב לעיתונאים וחוקרי עיתונאות והן רק מועצמות ומוקצנות בעת משבר או לאחריו. בדקתי את השיח התקשורתי על תפקוד התקשורת בימי "חומת מגן", שיח שהתנהל על במות רבות ובהן "העין השביעית", אתרי אינטרנט, מאמרי עיתונות, תוכניות רדיו ועוד. בדיקה זו העלתה מאות מאמרים, אמירות והתבטאויות אשר עסקו בתקשורת ובתפקודה. לאחר בדיקה ראשונית ניתן היה לאתר בתכנים אלה התייחסויות לדילמות בסיסיות של התקשורת בעת חירום. לפחות עשר דילמות כאלה אותרו ויש בריבוין ובמורכבותן להעיד על רב-ממדיותה של הבעיה. יתר על כן, הדילמות אינן "בינאריות", כלומר אין להן רק שתי אפשרויות של מענה או פתרון. אדרבה, הן מציגות רצף של פתרונות הנע מפתרון קיצוני אחד עד פתרון קוטבי לו, אך בין הקצוות יש פשרות ודרכי ביניים רבות. לכן מצאנו בתקשורת הישראלית שונות רבה - שונות בין אמצעי תקשורת ובין עיתונאים - בדרך המענה שהם מוצאים לדילמות השונות. אין בהכרח הלימה בין הפתרונות הניתנים לדילמות השונות והן אינן "מיושרות" לפי קו אנכי, כך שיכול עיתונאי לבחור בפתרון "שמרני" ו"צייתני" לדילמה אחת אך להיות עצמאי ושמרני פחות לגבי דילמה אחרת.

במלחמות ומשברים נעים עיתונאים על הרצפים של הדילמות: רק מעטים מהם נותרים באותו מקום. ההיסטוריה מלמדת כי התקשורת, לא רק בישראל, בוחרת בעת מלחמה ומשבר לנוע על הרצפים של הדילמות לכיוון של התלכדות, הגנה על האינטרס הלאומי, חיזוק הקונסנזוס והפחתת ביקורתיות. כך קרה לעיתונות הבריטית בימי הבליץ, כך קרה לעיתונות האמריקאית בימי מלחמת המפרץ וקורה לה עתה בימים שלאחר פיגוע הטרור ב-11 בספטמבר 2001. כך קרה לתקשורת הישראלית בכל מלחמה ומשבר ובכלל זה בימי "חומת מגן".

על הרצפים של הדילמות לא כולם נעים באותו קצב ולאותו מרחק: הם אינם ניצבים באותם מיקומים לפני המלחמה או המשבר ולכן נקודות ה"יציאה לדרך" שונות. גם ההתקדמות שונה ויש כאלה שמזנקים בהתלהבות אל מסע התמסרות "לאומי", בעוד אחרים נעים בזהירות, משנים מעט מעמדתם ובוחנים כל העת את השינוי והתגובות אליו.

כאשר חולף המשבר, שוככת המתיחות, תמה המלחמה - הם שבים, לעתים במהירות, לעתים באטיות של מי שחוזר על עקבותיו, ולעתים קרובות הם אף שבים לעמדות שונות מאלה שהיו בהן קודם: רבים מהם אף מרחיקים את שיבתם אל מעבר לנקודת ההתחלה וזאת כ"פיצוי" על התמסרותם, כחשבון נפש מקצועי או בהכרה מאוחרת של התהליך שעברו. העיתונות האמריקאית באה חשבון עם עצמה ועם השלטונות אחרי מלחמת המפרץ כמו שעשתה התקשורת הישראלית לאחר מלחמת יום-הכיפורים. ואז, מודעת לעיוורונה, להתמסרותה, למניפולציות שבוצעו עליה - היא אף ביקורתית ונשכנית יותר משהיתה קודם לכן.

אך הביקורת על התקשורת, מימין ומשמאל, חוטאת בכמה חטאים:

▪ פשטנות יתר: מיקוד בממד אחד (למשל "האם התקשורת מעלה בתפקידה?", כותרת השער של הגיליון האחרון של "העין השביעית", כאילו יש רק תפקיד אחד, כאילו אין תפקידים רבים ובינם לעתים סתירות, כאילו אין דילמות רבות אלא רק אחת).

▪ הכללות: "התקשורת הישראלית", אשר כביכול "מעלה בתפקידה" - אבל האם יש באמת רק תקשורת אחת, יחידה ואחידה? אין תקשורת ישראלית כי יש שונוּת רבה בתוכה: יש שונות בין אמצעי תקשורת ממלכתיים למסחריים, יש שונות בין "הארץ" ל"נקודה", יש שונות בתוך אותו עיתון כי אמנון דנקנר שונה מאוד מאורי סלעי או מגל אוחובסקי שכתבו ב"מעריב", שאותו עורך דנקנר.

▪ התעלמות מממד הזמן: הבחירות העיתונאיות על מיקום ברצף הדילמות אינו סטטי. הן ישנו את מיקומן, אם בהתאם להתפתחות, אם בהתאם להתפכחות או בהתאמה ל"טרנד", לאקלים הדעה. כך או כך, לא ניתן להתעלם מהדינמיות, מהשוני במיקום לאורך זמן גם לאחר תום המשבר: כאמור, התקשורת אשר "שבה לאחור" לאחר משבר או מלחמה עשויה להביא עצמה לביקורת עצמית ולמיקום קיצוני יותר.

▪ העדר הממד ההשוואתי: אין משמעות לקביעות על התנהלות התקשורת ללא ממד השוואתי -לעבר שלבי המשבר (למשל, התקשורת בימי מלחמת לבנון בשלבים שונים שלה) או למשברים אחרים במקומות אחרים (מלחמת המפרץ, הפיגוע במגדלי התאומים) ובתקופות אחרות (התקשורת הבריטית בימי מלחמת העולם הראשונה והשנייה).

כל עוד הוויכוח הטעון לא יתגבר על הבעיות הללו לא נוכל לבחון שיטתית את תנועת העיתונות על רצפי הדילמות והוויכוח ימשיך להיות עקר, מתלהם, מקובע בעמדותיו ושטחי.

פרופסור גבי וימן הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה

גיליון 39, יולי 2002