איזונים ובלמים
אלי ציפורי מקדיש חלק נכבד מטורו להתנגחות נוספת במתחריו הוותיקים (והערה קטנה כלפי החדשים), או כפי שהוא מנסח זאת, "עוד כמה מלים על הבאבא שוקן, הדמוקרטיזציה של שוק התקשורת ומיתוס השידור הציבורי". בטורו מהדהדים קביעות שמפרסמים בין היתר דרור אידר, מתי טוכפלד, ישראל הראל וחגי סגל.
נתחיל, ברשותכם, דווקא ב"מיתוס השידור הציבורי". לפי ציפורי, "ספק בכלל אם צריך ערוץ ציבורי", כיוון ש"התחרות משולחת הרסן בין אמצעי התקשורת בישראל מספקת את האיזונים והבלמים ואת הגיוון הדרושים לשוק המדיה".
מה שנשמע כמו חזונו של בנימין נתניהו לשוק התקשורת הישראלי מבוסס אצל ציפורי על מסד עובדתי לוקה בחסר. "מצבו של צרכן המדיה מעולם לא היה טוב יותר", הוא כותב. "היום אפשר לבחור מתוך כמה תחנות רדיו, ערוצי טלוויזיה, ערוצי כבלים ולוויין, שורת עיתונים ומגזינים וכמובן הדמוקרטיה העיתונאית הכי גדולה מכולם: האינטרנט, ועוד בחינם. אם נדמה לכם שגוף מדיה מסוים אינו מספק את הסחורה או אינו לרוחכם, אתם מוזמנים לעבור הלאה. מעולם חופש הבחירה לא היה גדול יותר. איש אינו יכול לשלוט בחיינו הדיגיטליים, איש אינו יכול לשלוט במה שאנחנו צופים, קוראים או שומעים".
סגן עורך "גלובס" כנראה לא מודע לכך שהחופש שמספקת הדמוקרטיה העיתונאית הכי גדולה בעולם הוא במידה רבה אשליה. מרבית התכנים שאליהם נחשפים גולשי האינטרנט, בין אם בשיטוט חופשי בין האתרים השונים באמצעות הדפדפן ובין אם מבעד לקישורים שמופיעים ברשתות חברתיות, עדיין מגיעים מכלי תקשורת מסורתיים, כלומר מתבססים על מקורות מסורתיים (ממסד, עסקים גדולים ומעסיקי יחצנים אחרים). המבחר אכן גדל בשנים האחרונות, אך ישנם עדיין נושאים חשובים שנותרים פעמים רבות טאבו בקרב חלק ניכר מהתקשורת, בהינתן המכנה המשותף – הם מסחריים.
כשכלי תקשורת מבוסס על מודל מסחרי הוא נתון ללחצים מסוגים מסוימים והשפעות מסוג מסוים. כשכלי תקשורת הוא ציבורי יש אמנם לחצים, אולם אלה באים ממקורות שונים ונועדו להביא להשפעה שונה. מדוע לא לקיים זה לצד זה תקשורת מסחרית ותקשורת ציבורית, כדי שכל כלי תקשורת יעסוק בתחומים שבהם האחר נלחץ ומושפע? המסחריים אמורים לעסוק בקלות רבה יותר בשלטון, והציבוריים בהון. בישראל אמנם יש ערבוב ניכר בין שלטון והון, ובכל זאת, גם ברשות השידור הגוססת לאטה אפשר היה למצוא בשנים האחרונות משדרים שלא היו יכולים לקבל במה בשעות צפיית השיא של הטלוויזיה המסחרית, בגלל שהיא מסחרית.
קחו דוגמה פעוטה מהחודשים האחרונים. מדד הייצוג שמתפרסם מדי שבוע באתר "העין השביעית" ובוחן את שיעור המרואיינים הערבים בחמשת ערוצי התקשורת המרכזיים מגלה פעם אחר פעם ששני כלי תקשורת, ערוץ 1 ורשת ב', מעניקים זכות ביטוי גדולה יותר למרואיינים ומרואיינות מהחברה הערבית. ההבדל קטן, הייצוג עדיין שולי, ובכל זאת ההבדל קיים ומתמשך. אולי זה מקרה, אבל שני הערוצים הללו הם חלק מהשידור הציבורי, ערוצים שיכולים להרשות לעצמם לשים את שיקולי הרייטינג בצד ולמלא את השליחות העיתונאית באופן קצת פחות מפלה. והנה, דווקא את השידור הזה, שסודק את השלטון האחוס"לי שאכן עדיין מאפיין חלקים נכבדים בתקשורת בישראל, רוצה ציפורי לסגור.
אבל מרבית הרשימה של ציפורי לא עוסקת בהטפה נגד שידור ציבורי ודברי שבח לאיזונים והבלמים של התחרות משולחת הרסן. את העניין העקרוני הזה הוא כותב רק בשולי הטור. מרבית הרשימה נוגעת לפרק נוסף במאבקו של סגן עורך "גלובס" נגד "החונטה-קליקה" של "הארץ" ו"דה-מרקר". ציפורי טוען, ממש כמו נתניהו אגב, ש"עד לפני כעשור או יותר מזה" היתה התקשורת בישראל חד-גונית ונשלטה על-ידי דיקטטורה של דעות. לפי ציפורי, אותה דיקטטורה הפעילה יחסי תן-וקח מול פוליטיקאים כדי להפוך אותם לקבלני ביצוע שלהם. "רוצים מאמרים מתחנפים? בצעו בדיוק את מה שאנחנו רוצים. סוטים מהאג'נדה שלנו? נהפוך אתכם למושחתים", מתאר זאת סגן עורך "גלובס".
אולם בעשור האחרון, הוא מבהיר, חל שינוי. לדבריו, "את הביטוי הטוב ביותר" לקריסת המונופול הדעתני אפשר לראות "בקריסה של 50% בתוך עשור" בשיעורי החשיפה של "הארץ", כפי שהם נמדדים בסקרי ה-TGI. במלים אחרות, ציפורי טוען ש"הארץ" החזיק לפני כעשור במונופול על הדעות – וזאת אף שלפי סקר TGI לשנת 2005 רק 7.6% מהציבור נחשף אליו (המונופול האמיתי באותם ימים היה כמובן "ידיעות אחרונות", אבל עיתון זה לא מוזכר ברשימה של סגן עורך "גלובס").
מכל מקום, ציפורי מבקר גם השבוע את עמיתיו מהמערכת שברחוב שוקן, או כפי שהוא מכנה אותם הפעם "התאגיד של שוקן את רולניק", אולי כדאי ליצור זהות בינם לבין תאגיד השידור הישראלי, שבאופן רשמי נבחר להיות נושא הטור. ציפורי חוזר על הטענה כי כל כלי תקשורת שלא מקדם את העמדות של התאגיד של שוקן ורולניק מקבל ממנו יחס נבזי: "הם משחירים אותם, הם מטילים בהם דופי, הם מרעילים ביחס אליהם, הם הופכים אותם למושחתים, למשרתים של אינטרסים זרים, לעיתונאים כנועים ועוד פראזות מטופשות".
כאן עובר ציפורי לנושא שולי למדי ומטריח את קוראי "גלובס" בחשבון הקטן שיש לו עם אתר "העין השביעית", על רקע סקירת העיתונות שכתב כאן בשבוע שעבר שוקי טאוסיג. ראוי להדגיש שציפורי עושה זאת תוך שהוא מבצע בדיוק את מה שהוא טוען שעושים כבר שנים ארוכות אנשי התאגיד של שוקן ורולניק.
"נקבל בשמחה כל ביקורת", כותב ציפורי, "אפילו את שטף הטוקבקבים של שליחי מצוותם האנונימיים ועוד שורת מאמרים שקריים שיפורסמו על-ידי 'מבקרי' תקשורת שמצויים איתם ביחסים של שחיתות עיתונאית (החנף לי ואתחנף אליך, פרסם עלי כתבת תדמית או תן לי לכתוב אצלך, ואני אמרח עליך דבש)".
ציפורי משחיר את מבקריו באתר זה, מטיל בהם דופי, מרעיל ביחס אליהם והופך אותם למושחתים, משרתים של אינטרסים זרים, עיתונאים כנועים. אם נקבל את הגיונו של ציפורי, "העין השביעית" משבח את "הארץ" ו"דה-מרקר" לא משום שכותביו באמת חושבים שהעיתונות שלהם טובה יותר, ראויה יותר לקריאה או אמיצה יותר מזו של ציפורי, אלא משום שפורסמה בעבר כתבה מחמיאה על "העין השביעית" ב"דה-מרקר" וטקסטים של חברי מערכת וחברי הוועד המנהל של העמותה מתפרסמים לעתים בעיתון (הבוקר מצטט גיא רולניק בטורו קטעים שכתבו עורך האתר והחתום לעיל, ואגב כך מוסיף חומר לטורים הבאים של ציפורי).
הנה הצעה צנועה, שתוכיח לציפורי שחברי מערכת "העין השביעית" הם בעלי יושרה מקצועית ואינם ניתנים לקנייה בקלות כפי שהוא טוען. בקש מכתביך לפרסם עלינו כתבת תדמית, תן לחברי המערכת והוועד המנהל של העמותה לכתוב בעיתון שאתה סגן עורכו, צטט מהביקורות שלנו בטוריך, ואנחנו מבטיחים לך – גם לאחר מכן נמשיך לחבוט ב"גלובס" בכלל ובטורים שלך בפרט בכל פעם שהם יפעלו למען האינטרסים של מונופול הגז או דואופול הבנקים, ולשבח את העיתון בכל פעם שיסקר באופן ראוי את עסקיו של בעל השליטה בו.
ציפורי ופישמן
איש העסקים אליעזר פישמן עבר את "הקריסה האישית הגדולה ביותר במשק הישראלי", כך מודה היום אפילו אלי ציפורי, סגן עורך העיתון הכלכלי שעדיין נמצא בשליטתו של פישמן. השבוע דרשה רשות המסים להכריז על פישמן כעל פושט רגל, אך העובדה שלחברות הפרטיות שלו חובות של יותר מ-4 מיליארד שקל לבנקים פומבית כבר חודשים רבים, והחוב עצמו הוא כבר בן שנים. איך ניסח זאת ציפורי מוקדם יותר השבוע? "אז כן, יש העניין של אליעזר פישמן, בעל השליטה בעיתון, שנקלע לחובות אישיים של כ-4 מיליארד שקל למערכת הבנקאית. זו הקריסה האישית הגדולה בהיסטוריה המשקית בישראל והיא ראויה לכל ביקורת, ולו החריפה ביותר".
בזמן אמת ("דה-מרקר" פירסם את הכותרת על "הקריסה האישית הגדולה בתולדות המשק" כבר בנובמבר 2015), כשפישמן לא היה גופה מתה מבחינה עסקית, ציפורי לא טרח להקדיש טורים ל"עניין עם אליעזר פישמן", ו"גלובס", "עיתון העסקים של המדינה", לא טרח לכסות את "הקריסה האישית הגדולה בהיסטוריה המשקית בישראל", ולהקדיש לה כמה מילות ביקורת, ולו גם לא החריפות ביותר.