רגע של מבוכה נרשם ביום שלישי האחרון, במהלך חקירתו של העיתונאי מתי גולן בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. גולן, עד מומחה מטעם ענת קם בתביעה שהגישה נגד אורי בלאו ו"הארץ", נקרא לדוכן לחקירה נגדית על חוות הדעת שהגיש, אולם במהלך החקירה התברר כי כמה פסקאות המופיעות בחוות הדעת שלו הועתקו כמעט מלה במלה ממאמר על פרשת ענת קם שפרסם חנוך מרמרי באתר זה.

כך, לדוגמה, כתב מרמרי ברשימתו "מקורות זה לא רק מים", שהופיעה ב"עין השביעית" בינואר 2010:

17 חודשים לאחר מכן, ב-28 בנובמבר 2008, פירסם מוסף 'הארץ' כתבה מאת אורי בלאו, שהתייחסה לאירוע שבו נהרג מלאישה, ובכותרתה הוכרז: 'מסמכים סודיים שהגיעו לידי מוסף 'הארץ' חושפים: צה"ל נתן אור ירוק להרג מבוקשים בגדה, גם כשלכאורה ניתן היה לעצור אותם'.

ואכן בכתבה, שהופצה הן במהדורה המודפסת והן באתר 'הארץ', הוצגו צילומים של שני מסמכים, שעל כל אחד מהם הופיע בבירור הסיווג 'סודי ביותר'. במסמך אחד, שמקורו בפיקוד המרכז, הבליטה מערכת העיתון קטע שממנו משתמע כי במקרה שבמהלך מבצע מזוהה המבוקש זיאד מלאישה, יש לכוח אישור 'לבצע יירוט' על-פי הערכת מצב במהלך המשימה. התאריך שעל המסמך מחוק, אך בגוף הכתבה נכתב התאריך המדויק שבו התקיים הדיון המתועד במסמך: כשלושה חודשים לפני החיסול.

המסמך השני שהוצג בכתבה, מקורו בלשכת הרמטכ"ל. התאריך שעליו אינו מחוק, והודגש קטע שבו הרמטכ"ל מורה לשקול מחדש את מועד הביצוע, בגלל הפגישות המדיניות שהיו צפויות להתקיים באותו שבוע.

החומר הזה, כמו חומרים אחרים שנאספו לצורך התחקיר, שימש בסיס לשאלות שהוצגו לפני פרשן משפטי ושני משפטנים, שתגובותיהם הובאו בכתבה".

וכך כתב גולן, בסעיף 3 לתצהירו:

ביום 28.11.08 פירסם מוסף 'הארץ' כתבה מאת אורי בלאו, אשר בכותרתה הוכרז: 'מסמכים סודיים שהגיעו לידי מוסף 'הארץ' חושפים: צה"ל נתן אור ירוק להרג מבוקשים בגדה, גם כשלכאורה ניתן היה לעצור אותם'.

בכתבה הוצגו צילומים של שני מסמכים, שעל כל אחד מהם הופיע בבירור הסיווג 'סודי ביותר'. במסמך אחד, שמקורו בפיקוד המרכז, הבליטה מערכת העיתון קטע שממנו משתמע כי במקרה שבמהלך מבצע מזוהה המבוקש זיאד מלאישה, יש לכוח אישור 'לבצע יירוט' על-פי הערכת מצב במהלך המשימה. התאריך שעל המסמך מחוק, אך בגוף הכתבה נכתב התאריך המדויק שבו התקיים הדיון המתועד במסמך: כשלושה חודשים לפני החיסול.

המסמך השני שהוצג בכתבה, מקורו בלשכת הרמטכ"ל. התאריך שעליו אינו מחוק, והודגש קטע שבו הרמטכ"ל מורה לשקול מחדש את מועד הביצוע, בגלל הפגישות המדיניות שהיו צפויות להתקיים באותו שבוע. החומר הזה, כמו חומרים אחרים שנאספו לצורך התחקיר, שימש בסיס לשאלות שהוצגו לפני פרשן משפטי ושני משפטנים, שתגובותיהם הובאו בכתבה".

הנה כך כתב מרמרי בהמשך המאמר:

החובה הראשונה של עיתונאי היא לא לחשוף את המקור ולהגן על שלומו. גורם שמדליף חומר מסווג מתוך מערכת הביטחון לוקח על עצמו סיכון אישי עצום. העיתונאי, מצדו, חייב לטשטש לחלוטין את זהות המקור ולמחות כל רמז שעלול להוביל אליו; לא רק למנוע זיהוי אפשרי של המקור ברבים, אלא גם לגונן עליו מאפשרות שתיערך נגדו חקירה פנימית על-ידי גורמים מקצועיים בעלי סמכויות חקירה רחבות ומשוכללות.

מסמך לוהט הוא חרב פיפיות. עיתונאי מנוסה יודע להיזהר ממנו ולהשתמש בו כקצה חוט לחקירה עצמאית, שתלבין את המידע תוך שימוש במקורות אחרים, גם אם בכך תביא לפרסום פסקני פחות".

וכך כתב גולן בסעיף 4 לתצהירו:

לפי דעתי, החובה הראשונה של עיתונאי היא לא לחשוף את המקור ולהגן על שלומו. גורם שמדליף חומר מסווג מתוך מערכת הביטחון לוקח על עצמו סיכון אישי עצום. העיתונאי, מצדו, חייב לטשטש לחלוטין את זהות המקור ולמחות כל רמז שעלול להוביל אליו; לא רק למנוע זיהוי אפשרי של המקור ברבים, אלא גם לגונן עליו מאפשרות שתיערך נגדו חקירה פנימית על-ידי גורמים מקצועיים בעלי סמכויות חקירה רחבות ומשוכללות. מסמך 'לוהט' הוא חרב פיפיות. עיתונאי מנוסה יודע להיזהר בשימוש שהוא עושה בו ולהשתמש בו כקצה חוט לחקירה עצמאית, שתלבין את המידע ככל שזה עלול להוביל למקור, תוך שימוש במקורות אחרים, גם אם בכך הפרסום יהיה פחות 'סנסציוני'".

בהמשך מאמרו ב"העין השביעית" הוסיף מרמרי:

אין לי ספק כי ניתן היה לספר את הסיפור שהתפרסם במוסף 'הארץ' ללא כל אזכור של המסמכים. אבל גם אם היה הצורך לאזכרם, ניתן היה לעשות זאת באופן שהמערכת הצבאית לא תדע שמישהו עיין בהם, ובוודאי לא שמישהו מחזיק בהם. במובן הזה, פרסום המסמכים המצולמים היה טעות משוועת, שמשמעותה הראשונה והכמעט ודאית – חיסול ממוקד של המקור".

סעיף 5 בתצהירו של גולן קורא כך:

אני סבור מנסיוני, כי ניתן היה לספר את הסיפור שהתפרסם במוסף 'הארץ' באופן שהמערכת הצבאית לא תדע שמישהו עיין במסמכים מסווגים, ובוודאי לא שמישהו מחזיק בהם. במובן הזה, פרסום מסמכים מצולמים עלול להוביל לחיסול ממוקד של המקור".

גולן נשאל על-ידי בא-כוחם של הנתבעים, עו"ד זאב ליאונד, כיצד הוא מסביר את העובדה כי הסעיפים הללו מועתקים מהרשימה של מרמרי. תחילה ניסה גולן להתבדח וטען "גם מרמרי וגם אני היינו עורכי 'הארץ' ונראה ש-Genius minds think alike", ואולם בהמשך נשאל ישירות האם העתיק את הסעיפים הללו והשיב בשלילה.

"לא העתקתי ממר מרמרי אפילו מלה אחת", העיד גולן. "יכול להיות שקיבלתי את זה מעורכי-הדין שלי וזה נראה לי מתאים". בהמשך הוסיף: "מה שכתבתי זו דעתי, בין אם קיבלתי את הקטע ואמרו לי 'תקרא את זה' ואני החלטתי לכלול או לא, זה לא משנה".

נפקדים נוכחים

בבסיס חוות דעתו של גולן הטענה כי עיתון "הארץ" ואורי בלאו תרמו לחשיפתה של ענת קם כמקור, בין היתר בכך שכללו תצלום של מסמכים מסווגים בכתבות שפירסמו. לאורך חקירתו בבית-המשפט נשאל גולן פעם אחר פעם על דעתו לגבי ההתנהלות של קם כמקור, אולם סירב להשיב בטענה כי התנהגות המקור אינה רלבנטית לחוות דעתו, אשר התמקדה בהתנהלות העיתון ועובדיו.

"אותי לא עניין מה ענת קם עשתה או לא עשתה", הבהיר פעם אחר פעם, "אלא מה עשו 'הארץ' ואורי בלאו כדי להגן על המקור שלהם". בהמשך ציין כי "מה שענת קם עשתה [הדלפת אלפי מסמכים מסווגים; א"פ] הוא בעיני לא תקין ואני לא בא להגן על מה שעשתה", אולם שב והדגיש כי לא על כך התבקש לחוות את דעתו המקצועית. למעשה, גולן הסכים להגדרת עו"ד ליאונד כי קם "נפקדת" מחוות דעתו.

כשנשאל האם הוא מכיר את הפסיקה במקרה של גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ", שבו נכללה התייחסות נרחבת לאחריותו של המקור לחשיפתו, השיב גולן כי קרא את הפסיקה בעבר אך אינו זוכר אותה כיום. גולן השיב בתשובות דומות גם למספר רב של שאלות שעסקו בפרטי המקרה, בין אם נגעו להתנהלות של קם, לדבריה בחקירותיה במשטרה ובתביעה הנוכחית, ובין אם נגעו להתנהלות של בלאו וההסכם שחתם מול השב"כ.

גולן טען בחקירתו כי הוא אינו זוכר גם את המקרה שבו משטרת ישראל פשטה על משרדי "גלובס" כדי לאסוף חומרים שבהם החזיק העיתונאי משה ליכטמן, על אף שגולן היה עורך "גלובס" באותה תקופה. במהלך עדותו הופתע גולן לא רק מכך שדב אלפון היה עורך "הארץ" בזמן שפורסמו הכתבות של בלאו, אלא מכך שאלפון אי פעם היה עורך "הארץ".

דבר קדוש

עם זאת, בכל הקשור להתנהלות "הארץ" ובלאו במקרה של ענת קם, דעתו של גולן נותרה נחרצת. כשנשאל האם הוא מודע לכך שצוות החקירה המיוחד שהוקם לצורך איתור המקור של בלאו לא הצליח להגיע אל קם גם שנה לאחר הפרסומים במוסף "הארץ", השיב גולן כי מדובר בפרק זמן מבוטל.

"את המקורות שלי הם לא גילו עד עצם היום הזה, גם אחרי עשרות שנים", אמר בגאווה. גולן התייחס בתשובתו למקרה שבו הוציא ספר בשם "השיחות הסודיות של הנרי קיסנג'ר", שהתבסס על מסמכים מסווגים ביותר שקיבל ממקור.

"עברתי צנזורה", העיד גולן, "אבל הם רצו לדעת מי המקור. חקר אותי באופן אישי ראש התביעות במשטרת ישראל. חקרו אותי בלי סוף. עד היום הם לא יודעים מי המקור וזה היה חומר הרבה הרבה הרבה יותר מסווג וסודי וחשוב מכל מה שהיה לענת קם. אז לומר לי ששנה זה הרבה זמן? אין דבר כזה! אסור שמקור יתגלה לעולם. אשתי לא יודעת מי המקור. כשאתה אומר ששנה זה הרבה זמן זו בדיחה! אין דבר כזה! אסור שמקור ייוודע אי פעם. עכשיו אשתי אמרה לי 'מי הדליף לך?', כי היא כבר מתה או הוא מת, ואני אומר אין דבר כזה כי יש להם ילדים, יש להם אלמנות, מקור זה דבר קדוש!".

גולן סיפר עוד כיצד שרף את המסמכים שקיבל מהמקור מיד לאחר שנודע לו מהצנזורה כי עומדת להיפתח חקירה לאיתורו. עו"ד ליאונד שאל את גולן האם הוא חושב שעיתונאי עומד מעל החוק (בהקשר זה יש לציין כי אחת הטענות של קם היא שעל בלאו היה להזהיר אותה כי נפתחה חקירה לאיתורה, בעוד שבלאו טוען כי מדובר בשיבוש חקירה אסור).

"עיתונאי בוודאי לא מעל החוק", השיב גולן. "אבל עיתונאי ממלא תפקיד חשוב מאוד בחברה. לעיתונאי יש שליחות, וכדי לבצע אותה אתה בהחלט עומד לפעמים בעימות עם החוק, וזה היה מקרה כזה. השאלה שלי היתה כלפי עצמי מה אני עושה פה והחלטתי שאני קודם כל מגן על המקור שלי. בשום פנים אני לא אגיע לזה שיגלו את המקור כי הוא נתן את חייו בידי באמונה שאשמור עליהם".

"כלומר לדעתך מר גולן", חידד עו"ד ליאונד, "עיתונאי צריך להשמיד מסמכים, צריך לשבש ראיות, לשבש חקירה".

"במקרים מסוימים", השיב גולן, "עיתונאי לא רק רשאי לעשות את זה, הוא חייב לעשות את זה. אם הוא לא עושה את זה הוא בוגד במקור שלו".

עוד על ענת קם נגד "הארץ"