"ציפורה ליבני" כינה אהוד ברק את שרת החוץ כשביקש להביע בה זלזול וביטול, ומיד קמו הזדעקו כל הפרשנים ובעלי הטורים: שוביניזם! לא שוביניזם במשמעו המקורית של הביטוי, לאוּמנוּת, אפילו לא יצאו נגד הביטוי להתנשאות של איש ביטחון כלפי אזרח, אזרחית ליתר דיוק, אלא הניפו את נס השוביניזם הגברי. על התבונה הפוליטית שבביטוי אפשר בהחלט להתווכח (ולתהות אם זו טביעת האצבע של היועץ החדש שלו, שלום קיטל), אך מי שציפה שההזדעקות תיתן את האות לדיון על רשימת התכונות הראויות למנהיג/ה בישראל, התבדה.

בעלי הטורים והפרשנים המזועזעים לא מהססים לתת בוקר וערב את ידם וקולם לטענה, שכבר הוּכחה כמפוקפקת ביותר, שמבחנו הראשון, העליון של כל מתמודד על ראשות ממשלה בישראל הוא המבחן הביטחוני והיכולת לקבל החלטות צבאיות מבצעיות בזמן אמת, ומוטב, בשלוש לפנות בוקר. שהרי לכל ידוע, שנשים דעתן קלה, הן לא מסוגלות לתפוש את חומרת "המצב", ולכן הן ישנות טוב בלילה, וקשה יהיה בהכרח להעיר אותן ולדרוש מהן תשובות של חיים ומוות בתוך דקות.

אלא שעל בשרנו למדנו, ששברי הליכה וצלקות הריצות על הג'בלאות והפגיעה הכרונית בשמיעה מחמת הקירבה הממושכת לארטילריה לא מוכיחים בהכרח יכולת חשיבה אסטרטגית גלובאלית וירידה חיונית לפרטים.

אדרבא, ייתכן שאילו עמדה בראש הממשלה לפני שנתיים אישה, היא היתה טורחת לשאול, אם יהיה לבחורים (ל"בנים", בלשון הסיסמאות הפרימיטיביות למדי שאנחנו מוצפים בהן ומקבלים כמובנות מאליהן) הלוחמים אוכל ומים לשתייה בצאתם לקרב, והאם נעשה הכל כדי להבטיח שהם יחזרו הביתה בשלום. אבל אולי גם זה סתם סטריאוטיפ נלוז.

חברי המועדון הסגור של בעלי הדרגות והבקיאים בכל רזי ראשי התיבות הצה"ליים, שמכירים זה את זה ממבצעים סודיים ומי יודע מה, לא הוכיחו שההחלטות שהם מקבלים טובות יותר ומשפרות את מצבנו בתחום הביטחון ובכל שאר התחומים בחיינו המורכבים והסבוכים. אדרבא, הם מורגלים כל כך בהנחתת פקודות לביצוע, שהניסיון שלהם בהגעה לפשרות ולהבנות לוקה בדרך כלל בחסר, מה שעושה אותם בהכרח לפוליטיקאים לא מוצלחים במיוחד. אהוד ברק עצמו הוא דוגמה מצלצלת לכך (ע"ע תקופת הכהונה שלו בראשות הממשלה והתנהלותו עד אז ומאז), וגם הרקורד של המועמדים האחרים להנהגת "קדימה" לא מזהיר במיוחד.

אבל הפרשנים (והפרשניות) לא ממש מרבים לעסוק בכך. אולי משום שלא מעטים מהם חברים באותו מועדון סגור עצמו. עמדות שכאלה שמורות בדרך כלל לטורי דעות שכותבות נשים הידועות בעמדותיהן הפמיניסטיות המוצהרות, ואף אחד (ואחת) לא טורח להתייחס אליהן.

אבל נחזור לציפורה-ציפי-זיפי (איך היא רשומה בתעודת הזהות?) ליבני. היא מהווה דוגמה מאלפת לנשים המקבלות עליהן את כל כללי המשחק הגבריים של הזירה הפוליטית והתקשורתית. אם כל יריביה מתבטאים אך ורק בענייני ביטחון, היא לא מנסה להרחיב את התמונה ולהעלות לדיון נושאים אחרים, אזרחיים, חברתיים, שנחשבים משום מה לתחום שנשים מבינות בו יותר. היא נסחפת ומגיבה ומעלה על ראש שמחתה דווקא את פרק המוסד בביוגרפיה שלה. לא רק יריביה עושים מטעמים מהמיגדר שלה, גם היא משתמשת בו לצרכיה, בסגנונה. אפילו בתגובתה על התרגיל המגושם של ברק במילים "זה קטן עלי", היא ניסתה להוכיח שהיא אמנם אישה אבל שולטת היטב בשפה המקובלת (ויש להניח, שקיבלה את אישור יועציה הגברים לנוסח).

אם היא עשויה מחרסינה, וכל רטט קל שבקלים עלול לסדוק אותה, מוטב שנדע זאת כבר עכשיו. לא כל עלבון אמיתי או מדומה כלפי אישה הוא שוביניזם. לפעמים דווקא נימוס מופלג מעיד על התנשאות. לא צריך להגיע עד למחוזות של הערה על צורת רגליה של שרת החוץ או היועצת לביטחון לאומי האמריקנית, כפי שעשה אביהם הרוחני של אנשי "קדימה", כדי להביע בוז וזלזול ביכולותיהן של נשים. גם אמירה נוסח "ציפי ליבני היא אישה מקסימה" אך במשתמע לא ראויה לראשות ממשלת ישראל, אמירה מבית היוצר של אמנון אברמוביץ' בערוץ 2, לוקה בשוביניזם גברי מאוד לא מעודן, ולא שמתי לב שמישהו/י הזדעק/ה.