שבוע לפני הופעתו של עורך "ידיעות אחרונות", רפי גינת, בפני הוועדה לבחירת מנכ"ל חברת החדשות של הערוץ השני, נראה היה שמינויו מובטח. עם תמיכתם של מוזי ורטהיים, יולי עופר ואביגדור קלנר נראה היה שההופעה של גינת בפני הוועדה תהיה לפרוטוקול בלבד. גינת עצמו כבר החל לארוז את חפציו ב"ידיעות אחרונות" ובעיתונות התפרסמו ידיעות על התנאים שבהם ייאות לקבל את התפקיד. דובר על מענק חתימה שמן ועל תביעתו להגיש את מהדורת החדשות. את "כלבוטק" לא הזכיר איש; ברור היה לכל שימשיך להגיש גם אותה.

ההופעה של גינת בפני הוועדה שיבשה את התחזיות: היא הוגדרה "חלשה", וויתורו של גינת על "המענק השמן" ועל הגשת מהדורת החדשות לא חיזקה אותה. התביעה שהוצגה לו, שעם המינוי יפסיק להגיש גם את "כלבוטק", הוכיחה שעזרה מחברים חשובה אבל לא תמיד מכרעת. כל זאת בהנחה שהמידע הזה אינו מוצר של ספין מכוון שנועד להזים את הרושם המוקדם שבחירתו מובנת מאליה.

עד למידע שדלף מהופעתו בפני הוועדה, נתפס המינוי של גינת כטבעי. המעבר האפשרי שלו לחברת החדשות לא נחשב למהפך גדול, ודאי שלא כמו מינויו לעריכת "ידיעות אחרונות" לפני כשנתיים. הטלוויזיה היא המדיום הטבעי של גינת ולא העיתונות הכתובה. ב"ידיעות אחרונות" האפילו עליו כתבים, עורכים, גרפיקה ומסורת עיתונאית רבת שנים; בטלוויזיה, העריכו, הוא כבר ידאג לכך שכולם יהיו מאחוריו. גינת כמנהל מחלקת החדשות נראה הגיוני יותר, נניח, מגינת עורך ערוץ 8, וחדשות ערוץ 2 מתאימות לו יותר מ"ידיעות אחרונות".

שנתיים כעורך ראשי של עיתון יומי הספיקו לו ולמעבידיו. נסיבות הצנחתו המוזרה לתפקיד עורך "ידיעות אחרונות" שמורות עדיין אצל נוני מוזס, והפרשנות למינוי זה, כמו גם לפרישתו הקרובה ולממלאי מקומו האפשריים, היא דלה וספקולטיבית. היום כבר אפשר לומר שגינת לא תרם תרומה ייחודית לעיתון שערך אבל גם לא גרע ממנו. הוא לא נדרש לבצע מהפכות ונזהר שלא להטביע בו את חותמו.

יתרונו הגדול כעורך היו יחסיו הטובים עם המו"ל, בני ביתו וחבריו. לא נכון לזלזל ביחסים כאלה. מו"לים כבר לא רוצים להפליג עם ספינת העיתונות שלהם למרחקים, הם מסתפקים בכך שלא תטבע. אנשים כמו גינת הם הקברניטים שהיו רוצים לראות על סיפונם בשעות כאלו. עורכים כגינת מבינים את מצוקת המו"ל, ערים לדאגותיו החומריות ומשוחררים מהבלים שעבר זמנם כמו "זכות הציבור לדעת" - ביטויים כאלה נשמעים היום אנכרוניסטיים לא פחות מ"יותר חשמל פחות עמל". רוב הבעלים של אמצעי תקשורת לא סומכים יותר על הבנת העורכים שהעולם השתנה, וההפרדה בין מערכת העיתון למחלקה המסחרית שלו כבר לא קיימת. הם רוצים להיות בטוחים שהחומה שחצצה בין הרשויות נפלה ואין כמו חבר טוב וממושמע להשגיח על כך בשמם.

איור: רות גוילי

בעלי ההון יכולים למנות עורך חלש או עורך חבר. חברות, על־פי כל קנה מידה, עדיפה על חולשה. מינוי חבר לעורך הוא איתות ברור לעובדים, רצונותיו ברורים מעצם המינוי. עורך כזה לא צריך להזכיר לראש הדסק מי הם חבריו של הבוס וראש הדסק פטור מלהזהיר את הכתב בשטח. אין צורך בצנזורה, כולם יודעים, כולם נזהרים וכולם מקפידים שלא להרגיז אף אחד. כולם, למשל, מבינים שמוטב לא לחשוף את הסיבות למינוי גינת לעורך העיתון הגדול במדינה וספק אם סיבות הפרישה שלו מ"ידיעות אחרונות" ייוודעו. זה טיבה של מערכת שחבריה שומעים כל הזמן מפי משלמי המשכורת שלהם שאלה הם ימיה האחרונים של העיתונות. הם מאותתים לעובדים שכדאי לשמור על מה שיש ולא להיסחף לשטויות ילדותיות בשם "שליחות עיתונאית". קשה להאמין שכאן יקום מישהו כמו עורך ה"לוס־אנג'לס טיימס", דין באקווט, ויתפטר כי תקציב מחלקת החדשות שלו קוצץ. האחרון שיתפטר בגלל קיצוצי תקציב הוא גינת. קנאותו לתקציב העיתון היתה לא פחותה משל נוני מוזס, אבל למוזס לא די בכך. הידידות ביניהם נסדקה וסדק כזה ערער את בסיס המשרה שלו.

העלאת מועמדותו של גינת לחברת החדשות קשורה, אם כך, שוב בחברים ובחברות. ב"ידיעות אחרונות" אומרים שנוני מוזס היה מאוכזב מתפקודו של גינת. הוא, אולי, ישמח להיפרד ממנו אבל לא משיטת הזוג המוזר שהמציא עם מינויו. חיבור של מספר שתיים עמלני ואנין כיואל אסתרון ומספר אחת קולני ונמרץ כגינת משרת ומתאים לאישיותו שלו. מוזס אוהב את החיכוך הבלתי נמנע בין השניים הכפופים לו ואת יכולתו לנצל חיכוך כזה לשליטה במערכת ללא טביעת אצבע מיותרת.

בשעת כתיבת דברים אלה מוזכר שמו של יון פדר, עורך ynet הנוכחי, כעורך ראשי של העיתון ומינוי אסתרון לעורך ynet בכפיפות לפדר. לא ברור אם התסריט הזה אכן יתממש ואם אסתרון יסכים להשתלב בו לאחר שהצהיר לא פעם שיסרב לכהן שוב כמספר שתיים. מכל מקום, אפשרות החיבור בין העיתון המודפס לעיתון המקוון מבטאת מהפך בתפיסת האינטרנט של מוזס. היא מלמדת שהקשיים שבהם נתונה העיתונות הכתובה לא פסחו על "ידיעות אחרונות". כמו עיתונים אחרים בעולם הוא מבקש, כנראה, להישען על צמיחתה העתידית של העיתונות המקוונת. חיבור כזה עשוי להוביל להיערכות חדשה ב"ידיעות אחרונות".

לתפיסה שכישורים מנהליים חיוניים לעומד בראש כלי תקשורת שותפים גם בעלי הערוץ השני. בחברת החדשות לא אהבו את ניהול התקציב של שלום קיטל, קינאו להצלחתן היחסית של חדשות ערוץ 10 ושאלו מדוע לא רועננו השורות. כל אלה מטרידים את אנשי חברת החדשות, אבל ההחלטה להחליף את קיטל היא החלטה עסקית לכל דבר: אבי ניר ויוחנן צנגן קראו עליה בעיתון. שיטת הבחירה החביבה על אנשי העסקים השולטים בדירקטוריונים היא "חבר מביא חבר", וכאן היה לגינת יתרון גדול על כל המועמדים האחרים. אפילו רון לשם, הידוע כמי שמצויד יפה ברשימת חברים, גילה שלחברים יש גם אויבים. על מינויו האפשרי של לשם הטילה "רשת" וטו ואז צץ שמו של עו"ד יוסי עבאדי כמועמד מוביל. ככל הידוע בעת כתיבת הדברים האלה, עבאדי הציג לוועדה משנת עבודה סדורה שהרשימה את חבריה. אוזניהם של חברי ועדת החיפוש, יש להניח, לא היו אטומות גם לביקורת על מועמדותו של גינת. פורסם שאפילו מכירת אחזקותיו של חיים סבן ב"קשת" היתה קשורה, אם כי לא באופן בלעדי, להתנגדותו לבחירת גינת למנכ"ל.

זמנה של ועדת החיפוש אינו מוגבל, אלא שההתרוצצות המתוקשרת סביב פעולתה לא תורמת לשקט הנפשי של עובדי ערוץ 2. כמו ב"ידיעות אחרונות" בתקופת גינת, גם בחברת החדשות בערוץ 2 אין סבורים שהיא זקוקה למהפכה; היא מובנית במהדורה עצמה. המהפכה הפכה את החדשות לשואו ממלכתי וערוץ 2 מוכר את רוב הכרטיסים לשואו שלו. חדשות בטלוויזיה היום הן סוג של בידור, ובידור טוב זקוק לדרמה. אלא שדרמה דורשת תקציבים. בדרמה טלוויזיונית אין לגינת מתחרים. הוא יכול להפיק דרמה מסל של יותם הלפרין כמו מקוליפורמים בחומוס. אבל נראה שלא די בכך. הוא עלול למצוא את עצמו קירח מכאן ומכאן.

יוסי קליין ייסד וערך את "חדשות" ו"כל העיר" וכותב היום ב"הארץ"

גיליון 67, מרץ 2007