תהום של דעת ושסע של אמונה מבתרים את החברה הישראלית ומפלגים אותה בין יהודים המכונים: "חרדים-דתיים", יהודים מצווים ועושים, יהודים מזוהי-יהדות תורתית נוטריה - ובין יהודים המכונים: "חילוניים-חופשיים" - יהודים מצווים ואינם עושים, יהודים נעדרי זהות-יהודית תורתית ומעלימיה.
אפס, התהום נפער אבל שלא מדעת; נבקע ולא בזדון; נפרץ ולא להכעיס; כי אם שלא מדעת, שלא מתבונה - בשגגה, בטעות, בשיבוש, בסילוף ולתיאבון.
והנה תמציתו של תהום זה: "כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה" - מוכיח ישעיהו הנביא את בני דורו. ומפרש רש"י פשוטו של מקרא: "כל המדבר אליהם דברי... תוכחה, דומה להם ללשון נלעג. שאין יכולין להבין בו".
יהודים "חילוניים" פשוט לא מבינים יהודים "חרדים". הם לא יכולים להבין את שפתם. לשונם של "חרדים" דומה באוזניהם כדברי הנביא: "לשון אחרת", נלעגת, זרה, לועזית. מלות לשון הקודש - שפת ה"חרדים", שמקורה בתנ"ך ובתלמוד - זרות להם. ישעיהו הנביא כבר דיבר ליהודים כמו אלה לשון יהודית, שפה יהודית, והם לא קלטו: שמעו אבל לא הבינו. הם הקשיבו מילולית אבל לא הגיונית; האזינו - אבל לא היטו אוזן קשבת...
יהודים חילוניים אמנם יודעים פירוש המלות של שפת היהדות התורתית (ולעתים אף זאת בשיבוש ובעיוות), אבל "אין יכולין להבין בו!"...
זו הבעיה. כאן השבר. פה נעוץ הפער, פה טמון המרחק. מכאן החלל העצום, הניכור והתלישות, אשר נוצר מהבקע החברתי, אשר חוצה ומפריד בין יהודים שומרי תורה ליהודים שאינם שומריה, אף כי הם קרובים אלינו כמטווחי-שיחה.
חוסר היכולת של אחים - משוללי, או חלושי, או מעורפלי, זהותנו היהודית-דתית - להבין ולהשיג דיבור יהודי-תורני, לקלוט ולפענח שפה יהודית, פוגע ביהודים שומרי התורה פגיעה עקובה משנאה ועכורה מעוינות. העדר כושר הבנה בסיסית של שפתם ולשונם, הורס וקוטל מראש אל"ף-בי"ת של הידברות.
מכאן גם השגיאה המסורתית ששגו בה החילונים שכאילו הדתיים שונאים אותם יותר משהם שונאים דתיים - ולא היא! רק עתה הוכחה האמת המוצקה גם בסקרים בדוקים, כי ההיפך הוא הנכון - חילונים שונאים דתיים יותר משדתיים שונאים חילונים. והשגיאה, כאמור, נעוצה בחוסר ההבנה במלל התורתי ובדיבור ההלכתי.
מה עושים?
▪ ▪ ▪
אפשר שבמקום ששפה ולשון אינן בנות-הבנה, תבוא "שפת אילמים" ותחליף את מקומן. ושפת אילמים היא שפת הלב, שפת הרגשות, שפת החיוכים ומאור הפנים.
על יהודים דתיים להכשיר ולפתח עם אחיהם היהודים, שאינם מבינים שפה יהודית תורנית, שפה שהם מבינים היטב, וחזקה שהיא שוברת גם קרחוני שנאה, והיא: שפת נשמות, שפת לבבות, שפת רעים ואהובים.
בראש ובראשונה על שני פלגי העם לקבוע בתוכם אהבה עזה לכל איש ישראל ולאהוב אותם אהבה תמימה, לא מתוך רחמים, אלא מתוך חיבה לכל איש מישראל באשר הוא. אהבת ישראל יקרה כעין זו, מצויה וקיימת רק במי שמסוגל להחדיר אל תוך לבו אהבה שאינה תלויה בדבר, לכל יהודי באשר הוא יהודי. רק אז תרבה ותגדל הסניגוריה על כל יהודי, גם אם את שפת-הדיבור הלשונית איננו מבין. כי באהבה עזה וברגשי קירבה - גם אילמים, משוני-שפה ונבדלי-לשון מסוגלים להידבר ביניהם.
ומרוב אהבה וחיבוב נראה מעלות חברינו ולא חסרונם, אף של חברים שאין שפת-שיחה עמהם, מלבד שפת הלב ולשון הרגש. ואדרבה, ככל שחברים אלה רחוקים ואטומי-קליטה, אבל ככל שנקבע בלבנו אהבה הדדית, כן תגדל ההבנה למצוקה הנפשית להידבר עמהם. הבנה זו תפקח עיינים חילוניות להבחין עד כמה הומה ליבם של יהודים "חרדים" מפחד ורעדה, על שישנם יהודים שאינם מבינים מה הם שחים, אילו דיבורים הם מדברים; על שישנם יהודים שאינם מבחינים בזהות היהודית, העוטפת אותם על כורחם, ולא משיגים עיקרי-חיים שביסוד ההוויה היהודית.
סופרת ישראלית מספרת בעיתון ישראלי, כי הוזמנה להשתתף במסיבת חנוכה לבנותיה, וכשנאמרה ברכת הנרות התנגדה לעניית "אמן" מפי בנותיה. והיא מגלה: "שאלו אותי באותה הדלקת נרות: 'מה יהיה עם הבנות שלי בעוד עשרים שנה, מה יישאר להן מהדת?, ובכן, אני מקווה שכלום, אנחנו שונאי דת"... ומיד היא מוסיפה: "...אם כי אנחנו לא שונאים דתיים ולא יעלה בדעתנו לרדוף אותם".
על דא קונן הנביא: "לעגי שפה - לשון אחרת". האם אפשר לשנוא יהודיה שכזאת? לא! כי היא עצמה איננה יודעת מה היא שונאת ומה איננה שונאת. תקוותה היא ש"כלום" לא יישאר לבנותיה מהדת. נו, אז מה ?! ...
הסכנה היתה נוראה, ושנאתה היתה ממשית, אילו היתה "זהות חילונית" חלופית - או כפי שיש חילוניים המתעקשים לכנות את סגנון חייהם: "תרבות חילונית". כי אז ניצבת השאלה: "מי נדחה לפני מי?". אבל אם חילוניות היא שאיפה ל"כלום דת" - כי אז שפת הלבבות תוכל לפצחה. קשה להילחם מלחמת זהויות ולהיאבק מאבקי תרבויות, אבל לא קשה להציב זהות מול חלל ריק, תרבות-יש מול תרבות-כלום, ובשפת הלב והרגש לנצח.
לא-דתיים יודעים היטב שאלף טונות של חילוניות, ומסות לאין-ספור של "כלום", לא יעמיסו עגלה רוחנית אחת, ואפילו קטנה, בת שני אופנים בלבד. "כלום" הוא חסר ערך; "כלום" הוא נטול משקל, משולל זהות; "כלום" הוא העדר-יש, אין, אפס, ומול עגלה מלאה, דינו של ה"כלום" לפנות דרך - כמשלו הנפלא של ה"חזון איש".
▪ ▪ ▪
אך עצם ההכרה של חוגים נרחבים בחילוניות הישראלית, על עליונותה וחשיבותה של הדת היהודית מול נחיתותה ופחיתות-ערכה של החילוניות הישראלית, יש בה כדי לאשש את הרוח שתנתב את ההידברות של דתיים לחילוניים, לשפת הלב.
החילונים מתנגדים - ובצדק - שדתיים יגדירו אותם: "מסכנים". יריב רוחני, בר-פלוגתא "תרבותי", אינו מוכן לחשוף מסכנותו, כי אז הוא פחות-ערך ונחות-דרגה לעומת יריבו, והוא משתמט מהידברות עמו. מסכן שאיננו יודע שהוא מסכן, חזקה עליו שיעמוד על כבודו וחוסנו. על הדתיים לחמוק ולהימלט מעימות חזיתי עם אחיהם החילונים, להיזהר מלפגוע ברגשותיהם, ומלעלוב בהבנות שהם מבינים את עצמם.
החילוניות דהיום, שונה בתכלית שינוי מהחילוניות שלפני דורותיים, כשהסבים בגדו ביהדות, נטשו בגו זקוף את הדת לאחר ששנו ופירשו. הסבים ידעו ריבונם והתכוונו למרוד בו. החילוניות של עכשיו שונה גם מזו של לפני דור, דור הביניים, דור האבות, שניסה ליצור "זהות חילונית" אלטרנטיבית משוללת יהדות-תורתית, ולברוא "תרבות ישראלית" חדישה, מנותקת ומתנכרת ליהדות.
הדור הזה, הדור השלישי, אלה שנותרו ואשר שרדו כבני האומה היהודית, ולא נטמעו בין הגויים, ולא התבוללו בין האומות, מבחינים היטב כי העגלה שהתרוקנה בידי הסבים לא התמלאה בידי הבנים, והנכדים נמצאים מול מצב של "כלום". ובמצב שכזה, רק מאור פנים, חיוכי לשון, שפתי חיבה, יכולים לשבור את הקרח, לנתץ את חומות האיבה, לאייד את עשן השנאה ולהפיגו.
ומתנוצצים גם הרהורי-יהדות, אשר הדור השלישי כבר פורט עליהם בגלוי. קדקודי החילוניות הישראלית ולוחמיה, כבר חדלים לדבר על "כלום", והם מתפרכסים ומתגנדרים עם יום השבת: "גם לנו יש שבת, גם אנחנו יהודים, אלא שאנו שובתים את השבת כ'אמונתנו', כ'רוחנו', כ'תרבותנו'".
הו, הו, כבר אפשר להתחיל לנשום, כבר יש עם מי לדבר, כבר מבצבצת ראשיתה של הידברות. ואם חילוני מוצהר כחבר-הכנסת יוסף שריד, מדבר על הזדהותו עם השבת היהודית, עם חגי ומועדי ישראל, ואינו דוחה אותם כעקרון חילוני, אלא שהוא שובת אותה וחוגג אותם על "פי מצפוני", או-אז חדל הויכוח על "עיצומו של יום" אלא על ניהוגו של יום. מכאן ואילך - הדרך להידברות בשפת הרעים והאוהבים כבר איננה חסומה.
▪ ▪ ▪
בשיחת-רעים מעין זו התנסינו לאחרונה בהידברות עם ידיד חילוני. הוא לא מוכשר היה "להבין" שפת לשוננו, לא מסוגל היה להבחין במושכל של המילים, אבל הסתגל עד מהרה לשפת הלבבות שנדברנו בה.
הועלתה פרשת מדורי הסאטירה בתקשורת הישראלית, שבהם לועגים ופוגעים בקדושי האומה היהודית, בזים ושוחקים על קדשי ישראל. תחילה ניסה לסנגר: "בסך הכל עושים 'טוב על הלב'... מתוודעים ל'פרשת השבוע' דרך ההומור וההיתול...". אבל כשנאנחנו מעומקי נפשנו - מתוך חיבה עזה שיקדנו בליבנו גם לבן-ישראל זה - התאנח אף הוא לעומתנו בכאב עצור, ואמר: "אתם בוכים על 'אני לא יודע מה'... אבל אני בוכה כי ברור לי ונהיר לי, שכל המסוגל לרמוס כל יקר ולדרוס כל קודש, מסוגל גם לבגוד במדינה, בעם, ו...בכולנו!"
אך בה-במידה החובה להודות כי ניתן להבחין, ולא בקושי, בבוטות ובעוקצנות אשר פשטו כנגע גם בשפה ובלשון העברית שאימצה היהדות הדתית. גם השפה היהודית שלנו, שכה שקדנו על טהרתה, על רכותה, על נעימותה ועדינותה, לבשה עילגות ואפילו ציניות וברוטאליות. וחבל!
שפתנו היהודית כה עשירה, כה מרגשת ומשכנעת דווקא בחינניותה ובנוחותה, עד שכל נימה נוקשה וכל נטייה מגושמת מעכירות אותה ומגלמות את דוברה. היא לוקה בהשפעה נמוכה, או בחוסר השפעה, כשהיא מדוברת בלעגי שפה. ולעומתה לטובה - כשהיא מנוסחת בנועם ומשתפכת בעריבות, היא חודרת לבבות ומקרבת בין הבריות. זו, אגב, אחת ההשתבחויות של השפה היהודית, לשון הקודש, שיש בה עוצמה רוחנית מעבר ליכולת ההתקשרות המילולית. היא מקרינה עילאיות כשיודעים להשתמש בה.
בהידברות לבבית, בשפה נעימה, תושג אהבת ישראל שכה נחוצה לנו, בשיגנו ושיחנו עם כל אחינו היהודים. שפת לבבות מעושרת באוצר-מילים ובמאגר-ניבים מכל שפתי תבל. וכששפת הלבבות מהולה במאור פנים ומזוגה בנועם-רעים, היא חודרת כל לב ומפיקה רצון.
הכותב הוא חבר מערכת "המודיע"
גיליון 9, יוני 1997
צדקה מתחילה בבית
בואו נדבר, מציע יצחק מתתיהו טננבוים, חבר מערכת "המודיע", במכתב למערכת "העין השביעית" שהתפרסם בגיליון מס' 9 (יוני 97'). מכתבו מנוסח ברוח פייסנית, כולה אהבת ישראל: "בהידברות לבבית, בשפה נעימה, תושג אהבת ישראל שכה נחוצה לנו". מי לא יסכים לכך? אלא שמי שקורא עיתונות חרדית יתקשה מאוד לשכוח את האלימות המילולית הקיצונית הנהוגה בה כלפי הציבור החילוני והדתי (הלא-חרדי). הדברים פורטו בסקירתו של דב אלבוים שהתפרסמה בגיליון מס' 4 של "העין השביעית" (יולי-אוגוסט 96'), וכל שבוע מתווספות דוגמאות אחרות, חמורות לא פחות.
יתרה מזו, דומה שהידברות כפי שרואה אותה מר טננבוים היא חד-סטרית מיסודה. בעוד הרב אייכלר, למשל, מככב ב"פופוליטיקה" וב"ידיעות אחרונות", בעוד מר טננבוים מתכבד בהופעה על דפים אלה, בעוד חרדים עולים לשידור בכל תחנת רדיו אפשרית, אין כל סיכוי לפרסם בעיתונות החרדית ולו מאמר אחד מאת עיתונאי/סופר/אינטלקטואל חילוני. הרי אתגר למר טננבוים: רוצה להידבר? יפה, הודע נא על נכונות לפרסם ב"המודיע" מאמר שבו יציג נציג כלשהו של היהדות החילונית, הציונית, את השקפותיו. משום מה אני מפקפק באפשרות שזה יקרה.
אגב, האלימות המילולית מן הצד הדתי איננה נחלת כלי התקשורת החרדיים בלבד. בסקירה שהתפרסמה ב"הארץ" (1.11.96) הציגה העיתונאית חנה קים מבחר מובאות מצמררות על אודות חלק העם המזדהה עם המחנה המתון בנושא חוץ וביטחון. אלה מכונים ב"הצופה" בשמות כגון "חיידקים", "מטפטפים טיפות רעל", "בעלי בריתם של הרוצחים" וכו'. לקינוח לא היסס פרשן "הצופה", עקיבא צימרמן, לכנות את "הארץ" "דר שטירמר' בעברית" (4.9.96).
מר טננבוים עצמו מצוטט בהרחבה בסקירתו של דב אלבוים שהוזכרה לעיל. יתחיל נא למתן את כתיבתו ולכבד את זולתו החילוני, ואחר-כך נראה בכל הקשור להידברות.
יהושע עמישב
גיליון 11, אוקטובר 1997