איור: ירמי פינקוס
פרט ל"לא יעלה על הדעת" ו"שלום בטוח", קשה למצוא במילון צירוף מלים שנעשה בו שימוש מעוות, ציני ושוחק יותר מאשר "אתיקה עיתונאית". יחד עם מהפכת המקומונים והצמיחה לרוחב (במספר כלי התקשורת) בשני העשורים האחרונים, גילתה העיתונות הישראלית את העיסוק בעצמה. מאז, היא נוהגת בו כמו ההוא שמקיים יחסי מין פעם בשנה, וזה יוצא היום: בבהילות רבה ובריר נוזל מן השפתיים. הכל - סכסוכים אישיים, אינטרסים של מו"לים, דאגה אמיתית לאיכותו של המקצוע - נדחס לתוך הטירוף הזה ופרץ יחד איתו אל עמודי החדשות והמאמרים.
זה מקשה על כל מי שרוצה לומר משהו בעניין בשקט, בזהירות ולאוזניים עיתונאיות בלבד. בימים שבהם עמודי האמצע של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מוקדשים להתפתחות המשטרתית-משפטית האחרונה בעניינו של המו"ל המתחרה, ובעמוד המאמרים של "הארץ" יושבים מיטב כתביו של המו"ל השלישי, הממומנים באורח עקיף בידי אחד משני הראשונים, ומפרסמים פסקי-דין תחת כותרת כמו "מה יעשה עיתונאי הגון", משתדל אפילו המשכיל למחצה להיות דמום ככל האפשר. אף אחד, עד היום, לא יצא טוב מהסיפור הזה, כולל אלה שנכנסו אליו כדי לשים גושפנקה רשמית על צדיקותם.
להיות עיתונאי, אני אומר לחברים שלי כשהם טורחים לשאול, זה דבר די מאוס, אבל יותר טוב מלעבוד. הניסוח הזה מסתיר את ההנאה הדי צרופה שיש לרבים מאיתנו מהעיסוק שלהם: זמן שהוא פחות או יותר שלך, מידע שזורם דרך קצות אצבעותיך, השם שלך מודפס על נייר, ואפילו מחר הוא מלכלך את הדגים. להיות עיתונאי זה הרבה פחות כיף בשנה-שנתיים האחרונות. כשאתה לא עסוק בלהגן על מה שאתה עצמך כתבת, אתה מתבקש פתאום להיות הסנגור של המו"ל שלך, או של מישהו שיצא להגנתו בלהט רב מדי ומתוך כוונת רווח. ואפילו של העיתונאי שלכלך אותו (ובעקיפין גם אותך) באחד העיתונים האחרים.
אתיקה עיתונאית, נדמה לי, אין בה שום דבר שאין באתיקה של חנוונים או גלבים. אתה אמור לעשות את עבודתך נאמנה - בחריצות, במקסימום מאמץ וכוונה טהורה. תוך כדי כך אתה נותן מקסימום תמורה בעבור הכסף שאתה מקבל. כל אחד מאתנו לומד את זה ביום שבו הידיעה הראשונה שכתב מודפסת: אתה אמור להבדיל בין עובדה לדעה ולפרסם אמת (או לפחות מה שאתה משוכנע שהוא אמת בעת פרסומו). הלקוח שלך, וזה אולי ההבדל, הוא כפול: גם הקורא וגם העיתון שאתה עובד בו. מצד שני, המצב המיוחד מתקיים גם ביחסי עובד-מעביד: העיתונות, להבדיל מהעיתון, היא שלנו לא פחות מאשר של המו"לים שלנו. ואולי יותר. כשהדברים מתחילים להסתבך, ואני לא צריך לחזור ולפרט איך הסתבכו הדברים בעיתונות הישראלית, נדמה שגם האתיקה מתחילה להיות מסובכת. אבל היא לא.
הבעיה הידועה עם רוב הדברים שנכתבו בפרשת האזנות הסתר ובדברים האחרים שמסבכים את חיי התקשורת בארץ היא שהם לא נכתבו בידיים נקיות. יש מעט מאוד ידיים נקיות בסיפור הזה. בטח לא אלה של עובדי העיתונים הגדולים, וגם לא אלה של התקשורת האלקטרונית, שהתיימרה גם היא לבוא ולשפוט. לקורא התמים זה עשה בראש סמטוכה גדולה, שממנה יצאנו כולנו אשמים. ומכיוון שכל ישראל בנימין נתניהו - צרכני תקשורת כפייתיים שמשוכנעים שהתקשורת היא טינופת - מה שהם ראו וקראו רק חיזק את הדעה שהיתה להם קודם.
הבעיה השנייה, והחמורה עוד יותר, היא שלא נשמר בדברים היחס הנכון לכלל של גילוי נאות. לא רק בגילוי מצבו של הכותב עצמו ושל כלי התקשורת שבו מופיעים הדברים (גילוי שברוב המקרים היה שומט את הקרקע מתחת לעצם הכתיבה); לרוב בחרו הכותבים להתעסק בגלוי ולא לגלות את החשוב.
למעט כמה גילויים בעלי משמעות בפרשת האזנות הסתר, העדיפה העיתונות לעסוק בפרשנות צדקנית על מה שכולם יודעים. אבל פרשת ההאזנות, לטעמי, היא החטא הקטן בכל הסיפור. הן מפני שהרוב בה ידוע והן מפני שאין לה קשר לעבודה העיתונאית היומיומית. מדובר במקרה פלילי פשוט, שהיה או לא היה. מתקיימים כאן ועדת חקירה ויותר ממשפט אחד, והתהליך מגיע למיצוי לעיני הציבור.
אין גילוי נאות דווקא במה שכולנו נתקלים בו יומיום: סבך האינטרסים והמשמעויות הנסתרות מאחורי ידיעות, הזילות של מונחים עיתונאיים מכובדים כמו "תחקיר" ו"סקופ". כל הדברים שבאמת פוגעים בקיום שלנו כעיתונאים ומגיעים לדיון רק במסגרות אזוטריות בטלוויזיה.
יכול להיות שזה מפני שאין לדברים אכסניה של ממש. אמנון אברמוביץ' אמר פעם בעניין הזה, שמכיוון שלמו"ל שלו יש אינטרסים, הוא יכתוב מאה אחוז על תשעים אחוז מן הדברים. נדמה לי שאברמוביץ' התכוון לכך שבעיתון של עופר נמרודי, נוני מוזס או עמוס שוקן, לא סביר שיופיעו דברים הפוגעים בבעלים.
מאמר של גדעון סאמט, התוקף את הרשות השנייה ומופיע ערב ההחלטה מי יקבל את הזיכיון שעליו מתמודד גם שוקן, הוא לא אומץ עיתונאי ולא חופש ביטוי, אלא טמטום. אבל גם העיתונות - שכאמור שייכת לאברמוביץ' לא פחות מלנמרודי - לא יכולה להיפגע. אני מקבל את העמדה הזו, אבל היא גוררת איתה גם תנאי הפוך: בעשרת האחוזים שלא תכתוב עליהם חייבות להיכלל גם המלחמות של המו"ל שלך.
זה נראה די פתטי, עיתונאי שבא בטענות על התקשורת. אין גם בדברים האלה חידוש מיוחד. אני כותב אותם משום שכמו הרבה אנשים - רוב רובה של התקשורת הכתובה, יורשה לי להניח - שהרגישו נפגעים, לא בשמם הטוב אלא בהנאתם מהעיסוק שבחרו להם, אני מרגיש שלא התקיים בהם דיון אמיתי במקום נקי. לו היה עולמנו הטוב מבין העולמות האפשריים, כפי שטען לייבניץ (שהיה פילוסוף ומתמטיקאי, אבל עיתונאי כנראה לא היה), היתה אכסניה כמו "העין השביעית", שהיא שלנו ובשבילנו, מהווה במה נכונה לדיון הזה. ולו היה עולמנו הטוב מבין העולמות האפשריים, כנראה לא היתה בו עיתונות.
עפר שלח הוא חבר מערכת "מעריב"
גיליון 6, נובמבר 1996
"הארץ" אינו נמנה עם "כולנו אשמים"
"יצאנו כולנו אשמים" כותב עפר שלח בגיליון מס' 6 של "העין השביעית". הוא אומר את הדברים על אופן טיפולה של העיתונות בפרשת האזנות הסתר, ובכך הוא משחרר את עצמו מההרגשה האישית והלא נוחה – אם כולנו אשמים אז אף אחד באופן ספציפי, בוודאי לא עפר שלח, אינו אשם. שלח גם מסביר מדוע אי-אפשר היה לומר משהו בעניין ההאזנות בשקט ובזהירות, ומתוך אותה גישה מקצועית שאמורה לאפיין אמירה עיתונאית בעניינים אחרים.
טענתו של שלח היא שלעיתונאי יש שני לקוחות: הקורא, והעיתון שבו הוא עובד; וכתיבה עיתונאית על פרשת האזנות הסתר עלולה, כנראה, לפגוע בלקוח השני של העיתונאי. זאת טענה מקוממת. לעיתונאי בעל אתיקה מקצועית יש רק לקוח אחד: הקורא. עיתונאי שנותן שירותים ל"לקוח השני" של שלח הוא עיתונאי מושחת ועיתון שמבקש מעיתונאיו שיתייחסו גם אליו, לא רק לקורא, כאל לקוח, הוא עיתון מושחת.
"מעריב", למרבה הצער, הוא עיתון שמבקש מעיתונאיו לראות בו גם לקוח, ואת התוצאות אפשר לראות בצורה גלויה מעל דפיו. המעשים שבגללם הוגשה תביעה פלילית נגד העורך הראשי של "מעריב" ונגד מי שבעיצומה של הפרשה עוד המשיך להיות פרשן העיתון לענייני שב"כ אינם "החטא הקטן בכל הפרשה" כפי שכותב שלח, אלא הם פרשה מזעזעת, שממשיכה להטביע חותמה גם על דפי העיתון, ואפשר לקבל את עדותו של שלח שב"מעריב" "אין גילוי נאות דווקא במה שכולנו נתקלים בו יומיום: סבך האינטרסים והמשמעויות מאחורי ידיעות" המתפרסמות בעיתון.
אבל אני דוחה את נסיונו של שלח לצרף את "הארץ" אל ה"כולנו אשמים" שלו. אני מבין מדוע חשוב לו לומר שכאשר אהוד אשרי שאל ב"הארץ" "מה יעשה עיתונאי הגון" (לנוכח החשד שהעורך הראשי שלו הוא פושע), הוא עושה זאת כי הוא "ממומן באורח עקיף" על-ידי "ידיעות אחרונות". זה חשוב לשלח כי כך הוא מנסה לשחרר את עצמו מן הצורך להשיב (קודם כל לעצמו) על השאלה שאשרי עורר: האם אינו צריך לנהוג כי שנהג עיתונאי הגון אחרי שנתקל בפרשת ההאזנות.
עפר שלח לומד הלכה מאמנון אברמוביץ', שאמר כי מכיוון שלמו"ל שלו יש אינטרסים הוא יכתוב מאה אחוז על תשעים אחוז מן הדברים, והוא מפרש: "נדמה לי שאברמוביץ' התכוון לכך שבעיתונים של נמרודי, מוזס או שוקן לא סביר שיופיעו דברים הפוגעים בבעלים". את זה מקבל שלח כעניין טבעי ומובן, ולכן הוא מציע לא לכתוב בכלל על ההאזנות. אבל הוא מתעלם מן העיקר: אברמוביץ' אמר את הדברים האלה ממש בתחילתה של פרשת ההאזנות, אבל אחר-כך התעשת והבין שעיתונאי הגון אינו יכול שלא לעסוק בפרשת ההאזנות, וגם הסיק מסקנה אישית, שאינו יכול לעבוד בעיתון כ"מעריב".
אשרי לא שאל "מה יעשה עיתונאי הגון" כיוון שהמו"ל שלו קיבל הלוואה מ"ידיעות אחרונות" ושלח מרמה את עצמו (ואת קוראיו ב"העין השביעית") כשהוא פוטר את עצמו מלהשיב על השאלה הזאת מן הטעם הזה. גם לא נכונה טענתו ש"הבעיה הידועה עם רוב הדברים שנכתבו בפרשת האזנות הסתר ובדברים אחרים שמסבכים את חיי התקשורת בארץ היא שהם לא נכתבו בידיים נקיות". אני חייב לומר כאן לשלח: דבר בשם עצמך. ב"הארץ" לא נכתבה על הפרשה אף שורה בידיים לא נקיות. וב"הארץ", ושלח יודע זאת, דווקא יתכן שיופיעו דברים הפוגעים בבעלים.
הוא יודע זאת כי בעצמו הוא כותב: "מאמר של גדעון סאמט, התוקף את הרשות השנייה ומופיע ערב ההחלטה מי יקבל את הזיכיון שעליו מתמודד גם שוקן, הוא לא אומץ עיתונאי, ולא חופש ביטוי, אלא טמטום". מי שאומר דברים כאלה אינו יכול להיות אדם שמתייחס ברצינות למקצוע העיתונות (אכן, שלח מעיד על עצמו שבעבורו העיסוק בעיתונות מושך כי הוא "יותר טוב מאשר לעבוד"). בניגוד לשלח, "הארץ" מתייחס ברצינות למקצוע העיתונות והוא מצפה מכותבי המאמרים הבכירים שלו וממעצבי עמדת העיתון במאמרי המערכת שיתייחסו ברצינות ובאחריות לתפקידם. האם יעלה על הדעת שלאחר דיון שבו נקבע הנושא וגובשה העמדה, יבוא המו"ל ויאמר: אבל המאמר הזה לא יתפרסם כי יש לנו בשבוע הבא ועדת מכרזים?
שלח כל-כך הושחת ב"מעריב" שהוא רואה כלא טבעי ולא הגיוני מצב שבו לעיתונאים אין שני לקוחות, אלא רק אחד: הקורא. הוא לא יכול לבאר לעצמו איך תיתכן תופעה כמו המאמר של סאמט, וכל שנותר לו לעשות הוא לגדף. אבל המציאות הזאת ב"הארץ" היא לגמרי טבעית. האינטרסים הכלכליים של המו"ל, או אינטרסים חוץ-עיתונאיים אפשריים אחרים שלו, אין להם שום משקל בעבודתם של העיתונאים ושום השפעה על תוכן העיתון.
יונתן שם-אור כתב ב"התקשורת" מס' 35 את הדברים הבאים: "שוקן החליט שנמרודי הוא דון קורליאונה של עולם העיתונות, שמזהם בנוכחותו את מחנה הצופים הטהור שעסק בהגינות וביושר במתן שירותי מידע לציבור בישראל". אכן, איננו מושלמים, יש בנו כל מיני פגמים וכשלים, אבל ב"הארץ" ובעיתוני הקבוצה אנו מתאמצים כמיטב יכולתנו לעסוק רק בשירות הקוראים, בהגינות וביושר, גם אם לטעמו של שם-אור זה ירחמיאלי ומיושן. אילו גם עפר שלח היה כותב את דבריו בהגינות וביושר הוא לא היה מנסה להציל את עורו ב"יצאנו כולנו אשמים". שלח יכול לראות עצמו אשם, אך "הארץ", עיתוניו ועיתונאיו אינם שותפים באשמה הזאת.
עמוס שוקן, תל-אביב
הכותב הוא מו"ל "הארץ"
גיליון 7, פברואר 1997