הגרזן נחת מהר: פחות מיום אחרי הכרעת-הדין של בית-המשפט העליון (ב-14.3), שהאשימה את איש יחסי-הציבור מוטי מורל במעורבות בתפירת תיק אונס, ניתקה מפלגת העבודה את קשריה עם משרדו. כבר בבוקר יום ג' אורגן מינואט העמדות הפנים המתוחכם המיועד לשמור על ה"פנים" של כל המעורבים ‒ שיחת הטלפון בין מורל ליו"ר המפלגה, ח"כ יצחק הרצוג, שבה ביקש מורל, לפי ההודעה הרשמית כביכול "ביוזמתו", להודיע על "התפטרותו" מן התפקיד. קל היה להבין את המסר האמיתי – מורל קפץ מן הסיפון לפני שנדחף.
הרצוג נהג כמובן נכון, ולמעלליו של מורל בתחומים אחרים אין לו כל קשר. ובכל זאת, כנראה אין להרצוג מזל עם יחצנים: ההתקשרות עם מורל, שהחלה רק לפני כחודש, נועדה להפיץ את בשורת ה"תוכנית המדינית" שהעביר בוועידתה הצייתנית של מפלגת העבודה ושהיתה אמורה לשקם את מעמדו הפוליטי הרעוע אחרי כשלונו בבחירות לפני שנה. עכשיו יתעכב המהלך או יקרוס.
כשלונו של הרצוג בבחירות הגיע אחרי שהתמסר כל כולו למאגיה השחורה של יחצן-על אחר, ראובן אדלר, והניח למכשפיו של זה לעצב לו תדמית של לוחם שדה שרירי ושזוף. זה לא עזר לו: התדמית המלאכותית נשטפה והתמוססה בגל של גיחוך, כולל (כפי שנחשף בסרטה של ענת גורן) גיחוכו של הרצוג עצמו.
ההתמסרות לאדלר הגיעה בעצמה כצעד חירום נואש של הרגע האחרון אחרי קריסת מסע הבחירות המקורי, רצף של סרטוני אינטרנט מגניבים-כביכול לפי קונספט שהתווה משרד פאר-לוין. מסע זה, כישלון מתמשך של חודשים, התמוטט אל תוך עצמו בינואר 2015, ממש לפני הבחירות, בתוך מערבולת האשמות על חוסר יעילות, בזבוז כספי ציבור ונפוטיזם פשוטו כמשמעו.
אך למה נזקקו הרצוג ומפלגת העבודה (גילוי נאות: הח"מ הוא חבר המפלגה) לכל כך הרבה קביים יחצניים מפוקפקים מלכתחילה? פוליטיקאים חלשים נאלצים להישען על יחצנים חזקים, ויחצנים חזקים משתלטים על החלל שנוצר במפלגות חלשות – מפלגות שאיבדו את היכולת להפיק מתוך עצמן, מכוחן שלהן, חזון ודרך המדברים בעד עצמם. היחץ – עם בני-לווייתו הלחץ והשחץ – הפך מזמן מאמצעי למטרה, מטכניקה של העברת מסר לציבור הבוחרים למסר עצמו.
המורלים והאדלרים הם במהותם שכירי-חרב (ואפשר לחשוב על השוואה למקצועות עתיקים יותר): הם מוכרים את שירותיהם לכל המרבה במחיר
מורל ואדלר וכל כת דלהון נמנים על זן של פרסומאים-יחצנים-מאכערים שתפסו למעשה את תפקידם הקלאסי של הפוליטיקאים ומסתירים זאת תחת הכינוי המעורפל "יועצים אסטרטגיים". שורשיהם בעולם הפרסום, ולכן מובן שהשליטו על הפוליטיקה הישראלית את שפת מקצועם – השכנוע הרגעי המבוסס על הונאה, הטעיה, חנופה, זיוף תדמיות, שיבוש מסרים ולחיצה על כפתורים רגשיים. ואם כשפיהם עוד נסבלים איכשהו בעולם צריכת הראווה הריקנית, הרי שאת הפוליטיקה הם מדרדרים בשיטתיות לרמתו של מסע שיווק תמידי למכירת חיתולים, טמפונים וכדורים נגד כאב ראש. מה הפלא שאזרחי ישראל הצופים בפוליטיקה כזו נזקקים יותר ויותר לכדורים נגד בחילה?
המורלים והאדלרים הם במהותם שכירי חרב (ואפשר לחשוב על השוואה למקצועות עתיקים יותר): הם מוכרים את שירותיהם לכל המרבה במחיר. מורל יכול היה להגיע מ"ישראל מחכה לרבין" (שטבע כרעיונאי בבחירות 1992) ל"פרס יחלק את ירושלים" (שהמציא כמנהל הבחירות של נתניהו ב-1996), ומ"נאש קונטרול" של ישראל-בעלייה הימנית במסע הבחירות שלה, שניהל ב-1999, ושוב לשירותה של מפלגת העבודה במכירת "תוכנית ההיפרדות" של הרצוג ‒ באותה מקצוענות אדישה שבה ניהל מערכות בחירות מוניציפליות בתל-אביב למען רון חולדאי הליברל ובאילת למען מאיר יצחק הלוי בסיסמה של גירוש המסתננים. אדלר עבר משירותם של שרון ואולמרט לשירותו של הרצוג. טל זילברשטיין עבר מ"דור שלם דורש שלום" ומניהול מסע הבחירות של אהוד ברק ב-1999 לייעוץ לנתניהו בבחירות 2009. והדוגמאות עוד רבות.
לא במקרה פגיעה במיוחד מפלגת העבודה לפיתויי פוליטיקת היחץ החלולה שהיא מרכולתם של ה"יועצים האסטרטגיים". בשני העשורים האחרונים של הצטמקותה נהפכה מפלגת העבודה ממפלגת מנגנון למפלגת שלד: כמו משרדי ממשלה רבים בעידן ההפרטה, היא איבדה את מיומנויות היסוד של עיסוקה ומסרה אותן, בתחילה מרצון ואחר-כך מחוסר ברירה, למיקור חוץ.
בעידן הישן היה יכול דובר כיוסי שריד לשלב מקצועיות עילאית עם מחויבות פוליטית מלאה, לעצב מסר חד ומובחן ולצמוח בעצמו לכלל פוליטיקאי בעל שיעור קומה. היחצנים שכירי החרב של היום מקבלים את שכרם ועוברים אל הלקוח הבא, בלי שום מניעה לשרת מפלגה אחרת.
היחצנים ראובן אדלר (מימין) ומוטי מורל (צילומי מסך)
סחרחרת יושבי הראש המתחלפים של מפלגת העבודה מאז מפלתה בבחירות 1996 עשתה את שלה להרס כל רציפות בעיצוב מסריה. שורש הפיתוי היה כספי מימון הבחירות: כשהמאבק על תפקיד יו"ר המפלגה הפך לתוכן העיקרי של חייה יכלו המתמודדים לגייס את שירותיו של משרד יחסי-ציבור למערכת הבחירות הפנימית "בהתנדבות" ולשלם לו למעשה בחוזה לניהול מערכת הבחירות הכללית מכספי ציבור. כך התחלף משרד היחץ עם כל יושב ראש.
ולבסוף, מפלגת העבודה היא שסבלה יותר מכל מחלל רעיוני בשל הפער בין האידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית הרשמית שלה לבין אופיה הסוציולוגי כמפלגת הבורגנות הגבוהה וצמרת עולם העסקים. הליכוד הוציא מתוכו כמובן את רשתות היחץ ותיווך טובות ההנאה המקוריות שלו, אך כמפלגת טינה ורגש נזקק הרבה פחות לגישור על סתירות אידיאולוגיות. במפלגת העבודה אפשר היה לחפות על הסתירה רק בעזרת כמויות גדלות והולכות של איפור יחצני.
בה בעת, לא היה קרש קפיצה מועיל יותר מהפוליטיקה של מפלגת העבודה להזנקת קריירה של "ייעוץ אסטרטגי" בשירות ההון הגדול. מדהים למנות את שרשרת בכירי עולם היחץ הישראלי, בייחוד בתחומים האפורים, האפלוליים, המשלבים לוביזם ומאכעריזם, הון ושלטון, שהחלו את דרכם כפעיליה של מפלגה סוציאליסטית-להלכה: ממפלגת העבודה צמחו משרתם של כל האדונים בוריס קרסני; יועצו של יצחק תשובה, רונן צור (ח"כ לשעבר); לוביסט החברות הסלולריות בשיא עידן העושק טל זילברשטיין; איש התקשורת ואלוף התיווך לשחיתות (לעדות עצמו) עו"ד אלדד יניב; ואפילו, בקודש הקודשים ההיסטורי, בחוגם של יצחק ולאה רבין ז"ל, דובר צמרת הטייקונים רני רהב. שריון הציניות חיוני כדי להתחיל בקריירות כאלה ולהחזיק בהן מעמד מבחינה נפשית. מה הפלא שהציניות והיחצנות חיזקו זו את זו במשוב חיובי תמידי?
(וכוח הגרביטציה האדיר של הציניות עוד מושך לתוך החלל הרעיוני גם מהכיוון ההפוך ‒ מקצועית מיחצנות לפוליטיקה, ופוליטית מהשמאל הקיצוני אל המרכז הציוני: לאחרונה הצטרפה למפלגה יועצת התקשורת של בל"ד והרשימה המשותפת בבחירות האחרונות, אמילי מואטי, במגמה להגיע דרכה אל הכנסת. האופורטוניזם של המקצוע בבירור פועל גם משמאל).
החלל הרעיוני בלב מפלגת העבודה, כמו בלב הפוליטיקה הישראלית כולה, הוא גם הסיבה וגם התוצאה של השתלטות היחץ והיחצנים עליה. נסיון ההיסטוריה מלמד שתהליכים ארוכי טווח יסגרו אותו במוקדם או במאוחר ויחזירו את המפלגה לדפוס של מאבק בין אמונות ודעות. בשביל מי שרוצים להקדים את בואם של תהליכים אלה יש רק תרופה אחת: התמרדות פנימית של חברי המפלגות הדמוקרטיות נגד עריצות היחץ והשתלטות מחדש על עיצוב מסריהן.
דורון ארזי הוא היסטוריון צבאי ועיתונאי, מחבר הביוגרפיה "יצחק רבין ‒ גיבור מלחמה ושלום"
* * *
הכרעת העליון בפרשת "קמפיין הנאנסות"