יש משהו מגוחך כמעט בתוכנית "לא נפסיק לשיר". המציאות מסביב מנגנת שירי מלחמה בטונים צורמים, ובה בעת מזמרים להם ידועני ישראל, ועמם קהל הצופים, שירים שליחם, כך נדמה, נס עוד לפני המלחמה הלפני-אחרונה שלנו. אבל ב"לא נפסיק לשיר" לא ממש מתעניינים בדיסוננס הזה. הם ממשיכים לשיר, ממשיכים להשתעשע, וימשיכו, אם ירצה הרייטינג, גם אחרי המלחמה שאחרי הבאה.

חייבים לומר ש"לא נפסיק לשיר" היא תוכנית טלוויזיה נהדרת. קודם כל, כיף לצפות בה. היא המציאה (וליתר דיוק, שאלה מאירופה) סוג פשוט ואפקטיבי של אינטראקטיביות. לא "טוק-באק" ולא צ’ט בערוץ הדיגיטלי, אלא פשוט שירה בציבור מעל המסך הקטן. פשוט ומהנה. שנית, שלא כמו מרבית שעשועוני הטלוויזיה מן השנים האחרונות, היא איננה סובבת סביב כסף. בניגוד ל"הכספת", "הפירמידה", "מי רוצה להיות מיליונר" ודומיהן לאין ספור, המטרה איננה להרוויח כסף, והישגי המתמודדים, כמו גם הנאתו של הצופה, אינם נמדדים בכמות המצלצלין שעתידים לזרום מקופת התוכנית (או חברת הביטוח שלה) לכיסי המשיב נכונה. מבחינה זו יש כאן חזרה מבורכת למתכונת הספר-וקלטת: משחקים בשביל הכיף, ומחלקים פרסים כדי לציין שמישהו ניצח. חוץ מזה, זה מתאים לרוח הנכאים הכלכלית. מי צריך בכלל כסף, תנו לנו להמשיך לשיר.

יש גם, כמובן, משהו מאוד עכשווי בתוכנית הזאת. הפטריוטיות, הישראליות, הכמיהה אל העבריות והצבריות הנקייה שתציל אותנו, אולי, מכל זה. מבחינה זו מעניין להשוות את הרוח הנושבת מ"לא נפסיק לשיר"עם מגמה אחרת בתקשורת ובשלטון הישראלי, ואולי אף בציבור: ההכרה החדה, אפילו השמחה, בהיותנו מדינת-חסות אמריקאית. זו באה לידי ביטוי, למשל, ביחס התקשורת, והממשלה, ללחץ האמריקאי סביב המצור על המוקטעה. אבל אולי יותר מכל, הזדקרה לעין הצעתו הספק קומית ספק הזויה של סבר פלוצקר מעל דפי "ידיעות אחרונות", להמיר את השקל בדולר. פלוצקר הציע זאת במכתב גלוי אל ראשי המדינה והמשק - תוך שהוא מנפנף הצדה את הממד הלאומי המובהק של זהות המטבע, בתואנה שעלינו לקחת דוגמה ממדינות היורו. אין לי מושג לגבי ההיגיון הכלכלי שביסוד ההצעה הזו, אבל נראה שפלוצקר, כרגיל, משמש ברומטר, אמין כפי הנראה, למאוויי הציבור.

הנה מצד אחד פטריוטיזם שמח, קל דעת, ונקי לכאורה, ומצד שני תפיסת מחסה עמוק מתחת לכנפי הנשר האמריקאי, עד כדי ביטול הזהות המוניטרית הישראלית. לכאורה, סתירה מובהקת שאין להבינה. למעשה, כפי שיידע כל סוציולוג מתחיל או קורא עיתונים ותיק לומר לכם - צמד חמד, שתי דרכי מילוט רדיקליות מן המציאות האמיתית. חבל רק שב"לא נפסיק לשיר" לא מחלקים הרבה כסף, הרייטינג בוודאי היה עולה אם דמי הזכייה היו נקובים בדולרים.

גיליון 41, נובמבר 2002