בספטמבר 2004 נאלץ דן ראתר, שדרן הטלוויזיה האמריקאי הוותיק ורב-המוניטין, להתפטר מהגשת התוכנית היוקרתית "60 דקות" לאחר שהתברר כי האשמות שהטיח בנשיא בוש, על השתמטותו משירות קרבי בתקופת מלחמת וייטנם, היו מבוססות על מסמכים מזויפים.
ראתר לא היה מעורב באופן אישי בהכנת התחקיר על בוש, אבל בהיותו המגיש והעורך האחראי, נדרש לשלם את מחיר הכשל. הוא פרש מאוכזב וממורמר, אבל ציית לכללי המשחק (לאחר מכן ניסה לתבוע פיצויי ענק מ-CBS, אך תביעתו נדחתה). הסתלקותו של ראתר מהתוכנית התחייבה מתוקף תפיסת היסוד הטבועה בעבודה העיתונאית בכלל ובהגשת תוכניות אקטואליה בטלוויזיה בפרט – האמינות האישית של השדר היא הקובעת. היא המגדירה את זהותו ואת דימויו בעיני ציבור הצופים, וממילא היא המפתח לקביעת ערכו בשוק התקשורת.
משקלו הסגולי של ראתר כעיתונאי ושדר מהימן ואמין תורגם לאחוזי הצפייה בתוכניות שערך והגיש, והתבטא במאזניה הכספיים של הרשת שהעסיקה אותו. ברגע שהסתבר כי שידר מידע כוזב, גם אם בתום לב, נסדק פרצופו והתערער מעמדו. CBS לא רצתה בו יותר. וגם אם, כפי שטען ראתר לאחר מכן, הצרו ראשי הרשת את צעדיו עוד קודם לכן וביקשו לגמד את מקומו מסיבות אחרות, הרי שהתחקיר המוטעה, המרושל, על השירות הצבאי של בוש סיפק להם עילה טובה לבצע את זממם.
במה דברים אמורים? בתרבות עיתונאית שפויה שמתנהלת על-פי כללי משחק ברורים ומוכרים, גם אם ציניים ונעדרי חמלה. כוכב הטלוויזיה הוא אליל כל עוד הוא ממלא את תפקידו כהלכה ועונה לציפיות שתולים בו. התפקיד והציפיות מוגדרים מראש ונהירים לכל הנפשות הפועלות הרלבנטיות – ובהן ציבור הצופים. תפקיד העיתונאי, השדר, התחקירן, להביא מידע אמין שיש בו עניין ציבורי ועניין לציבור. עליו לעשות זאת בדרך רהוטה ומושכת. אסור לו להטעות את הצופים או להתל בהם. הם מאמינים שהמידע המוגש להם בדוק, ענייני ואינו משרת אינטרס זר. אם יתברר שהעיתונאי מעל באמון הצופים – הוא יישא בעונש המתבקש ויאבד את משרתו.
צאו עכשיו והתבוננו בתקשורת הישראלית של היומיים האחרונים ושפטו אם היא מתנהלת על-פי כללי המשחק שהכתיבו את פרישתו של דן ראתר. עקבו אחריה ושאלו את עצמכם אם אתם מוצאים את ידיכם ורגליכם בסבך הדיווחים על העוזרת בביתה של שרה נתניהו, מצד אחד, ועל התביעה שמנהל העיתונאי מוטי גילת נגד "ידיעות אחרונות", מצד שני. אני, מכל מקום, הולך לאיבוד במבוך שיוצרים הדיווחים הסותרים. בעיקר אני שואל את עצמי אם מה שרואה העין ושומעת האוזן הוא תמונת מצב סבירה, מהימנה (בעירבון מוגבל), כפי שעבודה עיתונאית מקובלת מסוגלת להציע בלחץ הזמן והנסיבות – או שהיא מסך גרידא למאורת נחשים שבה מתרוצצים בצוותא, תוך חציית כל הגבולות המותרים, עיתונאים ומו"לים המבקשים להכיש הכשת מוות זה את זה.
ביום שישי האחרון יצא "ידיעות אחרונות" עם סיפורו המרעיש על עוזרת הבית של שרה נתניהו. בשבת ידע יואב יצחק לדווח לקוראי האתר שלו כי הגילוי של "ידיעות" אינו מוצר עיתונאי שגרתי, אלא מזימה שרקחו כתב העיתון, צח שפיצן, ועורכי-דינה של העוזרת. בליל שבת חיווה ארי שביט מ"הארץ" את דעתו בערוץ הראשון כי הסיפור ב"ידיעות" הוא חלק ממסעו של המו"ל, נוני מוזס, להצלת ההגמוניה של עיתונו בשוק התקשורת הישראלי. במוצאי שבת חשף רביב דרוקר בבלוג שלו את כתב התביעה של מוטי גילת נגד "ידיעות אחרונות" ובו תיאורים מסמרי שיער על מעורבותו הפעילה של נוני מוזס בקביעת תכניו של העיתון, בהתאם לאינטרסים העסקיים שלו ולהטיותיו הפוליטיות.
במוצאי שבת פירסמה לשכת ראש הממשלה הודעה לעיתונות שבה טענה כי הסיפור של "ידיעות" אינו אלא מסע נקם של נוני מוזס בראש הממשלה על שלא נענה לפנייתו לבלום את כוונתו של שלדון אדלסון להוציא לאור את מהדורת יום שישי של "ישראל היום". ביום ראשון חלק בן כספית ב"מעריב" שבחים מפתיעים לסקופ של "ידיעות אחרונות", ואגב כך צייר את בנימין נתניהו כעלה נידף מפני רוחה הסוערת של רעייתו.
ואלה רק אזכורים אחדים מתוך ההמולה התקשורתית שעורר הדיווח על העוזרת: ביממה האחרונה מלאו תוכניות האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה בשאון בלתי פוסק שעלה מהפרשה הזו, כשהדיון נסב בעיקר על התנהלותה של שרה נתניהו, על ההשפעה שיש לה על תפקודו של ראש הממשלה, ועל מידת זכותה של התקשורת לעסוק בכך.
אני, לעומת זאת, הייתי מבקש לקבל תשובות לשאלות אחרות:
האם צח שפיצן פעל במקרה זה כזרועו הארוכה של נוני מוזס, או שהוא נהג ככל עיתונאי שהיה נופל לידיו סיפור עסיסי כזה?
האם עמוס רגב וצוות כתביו ועורכיו ב"ישראל היום" משרתים את האינטרס של שלדון אדלסון (ושלהם עצמם) באופן שבו הם מדווחים על הפרשה לקוראיהם, או שמול עיניהם עומד הקוד האתי העיתונאי המקובל?
האם עיתוי פרסומו של נוסח התביעה של מוטי גילת נגד "ידיעות אחרונות" נגזר מחשיפת התביעה של העוזרת?
האם יואב יצחק פרש את גרסתו על הפרסום ב"ידיעות" על סמך מידע עצמאי, או שהוא ניזון מדברוריה של לשכת ראש הממשלה?
האם ארי שביט השמיע את דעתו שלו על הפרשה, או שיש להבין את עמדתו על רקע הקשרים העסקיים המתקיימים עתה בין "ישראל היום" ל"הארץ"?
האם דובריו של ראש הממשלה מסוגלים לספק ראיות לטענתם שסיפור העוזרת הוא מבצע תגמול של נוני מוזס, או שטענה זו נולדה במוחם כדי להשחיר את "ידיעות אחרונות" ולהלבין את התנהלותה של שרה נתניהו?
במלים אחרות: חשוב לברר אם לפנינו אירוע תקשורתי שגרתי או המחשה בוטה במיוחד למאבק ההישרדות שמנהלים כלי התקשורת בישראל, שבו נוצרה, אולי, ערבוביה קיצונית בין השיקולים העיתונאיים לאינטרסים העסקיים, או, לחלופין, שהשלטון מנצל את מלחמת הקיום של כלי התקשורת כדי לבצע מניפולציות על דעת הקהל ולהטיל, אגב כך, דופי באנשי תקשורת ידועי שם. אנחנו ב"עין השביעית" ננסה לקיים את הבירור הזה. לא בטוח שנצליח.