קציצת הדגים שיהודים מכירים בכינוי "גפילטע פיש" זכתה בשנה שעברה לחשיפה תקשורתית חריגה אחרי שהתגלתה הודעת אימייל שבה הילרי קלינטון – כשכיהנה כמזכירת המדינה ‒ ביקשה מהצוות הקרוב שלה לבדוק "היכן אנחנו עומדים" בעניין. הסיפור שעומד מאחורי הודעת האימייל הזו, שזכה לסיקור נאה בשעתו, הוא סיפור אפרורי מתחום היצוא וחבל להכביר עליו מלים. אבל יש לו גם היבטים אחרים.

לא מזמן, כמה חודשים אחרי שסיפור הגפילטע זכה לכותרות בתקשורת הישראלית והאמריקאית, ערכתי ניסוי: התקשרתי לאחותי הקטנה ‒ ישראלית בת עשרים-ומשהו ואדם משכיל לכל הדעות ‒ ושאלתי אותה אם היא זוכרת את פרשת הילרי קלינטון והגפילטע פיש. התשובה שקיבלתי היתה מעניינת: היה איזה סיפור עם אימייל שדלף ופורסם בוויקיליקס, לא?

חזרתי על הניסוי הזה כמה פעמים, וקיבלתי תשובות דומות. המשותף לכולן הוא שהן שגויות. האימייל הזניח, הלא חשוב אך המסקרן של הילרי קלינטון לא הודלף לאף עיתונאי, הוא לא נחשף במסגרת הליך משפטי, ואף האקר לא פרץ למחשב האישי של קלינטון כדי לפרסם אותו.

הודעת הגפילטע פיש של מזכירת המדינה נחשפה באופן יזום על-ידי מחלקת חופש המידע של מחלקת המדינה האמריקאית. יחד איתה נחשפו בשלבים כמה עשרות אלפי אימיילים אחרים שקלינטון שלחה וקיבלה, וכל מי שרוצה לקרוא אותם יכול לגשת ברגע זה ממש לאתר האינטרנט של מחלקת המדינה, להיכנס למנוע החיפוש, ולהקיש כאוות נפשו.

הילרי קלינטון (צילום: פלאש 90)

במושגים אמריקאיים, זו אינה יוזמה יוצאת דופן. כשעבדתי בדסק חדשות, אחד הדברים הראשונים שהייתי עושה בתחילת משמרת היה להיכנס לאתר הבית-הלבן ולבדוק מה הלו"ז של הנשיא להיום – והאם צפויות לצאת משם כותרות. בישראל, לעומת זאת, בשביל לקבל לו"ז של שר, ראש עיר או ראש ממשלה, צריך בדרך כלל להגיש בקשת חופש מידע, על כל המשתמע מכך: המידע יגיע כעבור כמה חודשים במקרה הטוב, וגם אז יכלול מידה מוגזמת של השחרות או סתם ניסוחים שאי-אפשר ללמוד מהם דבר.

אנשי חופש המידע של מחלקת המדינה האמריקאית לא הסתפקו בהעלאת האימיילים של קלינטון לרשת. הם הפכו אותם לחפִישים, ואִרכבו אותם באמצעות מערכת שמאפשר להעתיק, להדביק, לקטלג ולתייג אותם ואת תוכנם. תהליך החיפוש ידידותי ויעיל: אפשר למצוא בקלות את התאריך, את שמות השולחים והמקבלים ואת המספרים הסידוריים. למעלה, בקטן, מציינים שם כמה מסמכים בדיוק כולל המאגר: מאה עשרים וחמישה אלף, שלוש-מאות שמונים ואחד ‒ נכון למועד כתיבת שורות אלה.

במחלקת המדינה עדיין ממיינים ומפרסמים את מסמכי קלינטון, ואז מעדכנים את הציבור הרחב. וזו, אם תרצו, הסיבה שלשמה התכנסנו.

"כל הודעה שתימצא בת פרסום – תפורסם"

"בדצמבר 2014, מזכירת המדינה לשעבר הילרי רודהאם קלינטון מסרה למחלקת המדינה הודעות דואר אלקטרוני שהיא שלחה וקיבלה בעת כהונתה כמזכירת המדינה", נכתב באחת מהודעות העדכון של אנשי מחלקת המדינה. "מתוקף חוק חופש המידע, המחלקה סקרה את כל ההודעות, והחל מחודש יוני 2015 ‒ בכל סוף חודש נפרסם כאן חלק נוסף מההודעות שקיבלנו. נמשיך לפרסם את המסמכים עד שנסיים לעבור על כלל הודעות הדואר האלקטרוני. כל הודעה שתימצא בת פרסום – תפורסם".

במחלקת המדינה הבהירו לציבור האמריקאי – ולמעשה, לעולם כולו ‒ שהמהלך הזה, שמצריך כוח אדם ומחשוב, הוא לא כניעה לאיזה נודניק מעמותה או עיתון שמציף אותם בבקשות חופש מידע. המחלקה קיבלה מידע – המחלקה מסננת מידע – והמחלקה מפרסמת את המידע, תוך שימת דגש מיוחד על פרסומו בפורמט נגיש וחפיש, שמקל על הציבור ועל התקשורת לעשות בו שימוש.

מסמכי קלינטון עמדו בבסיסם של אינספור פרסומים עיתונאיים, בין השאר בנוגע לעובדה שמזכירת המדינה עשתה שימוש רשמי בתיבת דואר אלקטרוני לא ממשלתית. לפי הסטנדרטים שהחילו על קלינטון, ולמרות שחשבון האימייל שבו עשתה שימוש היה חשבון פרטי – תוכן ההתכתבויות הוא מידע ציבורי, ולכן נמסר ופורסם. לנו בישראל זה מזכיר הליך שנמצא כרגע בדיון משפטי, שבמסגרתו פוליטיקאי בכיר – והממונה על חופש המידע במשרדו של אותו פוליטיקאי ‒ מסרבים לחשוף מידע בעל ערך ציבורי בטענה שמדובר בעניין פרטי.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וידידו המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון (צילום: פלאש 90)

הערך העומד בבסיס חוקי חופש המידע בכל העולם הוא שגופי הממשל לסוגיהם שייכים לאזרחים, ולכן המידע שהם אוספים שייך גם הוא לאזרחים – וצריך לעשות מאמץ כדי להנגישו ככל הניתן. הכלל צריך להיות הנגשה, ומניעה צריכה להיות היוצא מן הכלל.

אך טבעי שאזרחים יתעניינו במידע השמור אצל רשויות הממשל, ומכל מיני סיבות וצרכים: צרכים אקדמיים, משפטיים, עיתונאיים, בין היתר. המשותף לכל אלה הוא הממד הפיקוחי. במדינות דמוקרטיות, הכוח המניע מאחורי הליכי פיקוח אזרחיים על רשויות הממשל הוא העיתונות. בלי עיתונות חזקה וביקורתית, "הרשות הרביעית", אין פיקוח אזרחי. ובלי פיקוח אזרחי אין דמוקרטיה.

שער הגיליון המודפס האחרון של "העין השביעית", ינואר 2008

מי שייכנס לארכיון המקוון של "העין השביעית" וייגש לגיליון הראשון, שיצא בינואר 1996 ‒ ויתחיל להתקדם משם גיליון-גיליון, שנה-שנה ‒ יוכל לזהות שני תהליכים שהתפתחו במקביל בישראל ובעולם: האחד הוא הכניסה וההתבססות של העיתונות המקוונת כבימה המרכזית לצריכת חדשות; האחר הוא משבר העיתונות המודפסת, שהגורמים לו פגעו גם בעיתונות המשודרת.

שני התהליכים האלה כרוכים זה בזה. הרשת יצרה אוקיינוס עצום של מידע חינמי, וזה כולל כמובן מידע חדשותי ומגזיני. וככל שהרשת התפתחה, והגישה אליה נפתחה לעוד ועוד צרכנים, נעשינו יותר ויותר מורגלים בצריכה של מידע חינמי, עשיר יותר משאי פעם היינו יכולים להרשות לעצמנו לצרוך בעידן שלפני הרשת. קצת קשה לזכור, אבל עד לא מזמן אם ישראלי מן השורה היה רוצה לרכוש מנוי על "טיים", "נשיונל ג'יאוגרפיק", "רולינג סטון", "אטלנטיק", "לה-פיגארו" – זה היה עולה לו הון, אם בכלל היה מתגבר על הקשיים הטכניים. היום כמעט כל ישראלי יכול להיחשף לרוב התוצרים של כתבי-העת והעיתונים האלה בחינם. מהבחינה הזאת, הצרכן הרוויח בגדול. צרכן החדשות העכשווי יכול לצרוך מידע עיתונאי משורה של כלי תקשורת, שמספקים תמונה מורכבת, מגוונת ולא מונוליתית.

אלא שבמקביל חל עוד תהליך. ככל שהעיתונות המקוונת הלכה ונעשתה כלי מרכזי יותר בדיאטה התקשורתית של הקהל הרחב, העיתונות המסורתית – ובמיוחד זו המודפסת – הלכה ונחלשה. איתה נחלשה גם יכולתה לתפקד כרשות מפקחת, ולבצע את עבודתה ללא מורא וללא משוא פנים. רוב כלי התקשורת המקוונים שצמחו לצדה לא הצליחו לשחזר את הרווחיות הגבוהה שלה מהשנים שלפני האינטרנט – זו שסייעה לביצור מעמדה ואיפשרה את קיומו של האתוס העיתונאי שמפריד בין המערכת והצד המסחרי.

כל עיתונאי שכלי התקשורת החדשותיים נאלצים לפטר הוא נגיסה ביכולת של העיתונות לא רק לשקף את המציאות, אלא גם לרדת לעומקה

אחת התופעות שעליהן כתב-העת "העין השביעית" שם את האצבע בזמן אמת – בעשור הקודם, ובזה שלפניו ‒ היא זו שאנו מכנים "משבר העיתונות המודפסת": ההידרדרות הכלכלית המתמשכת בתעשיית התקשורת אילצה עיתונים להפוך לגופים הרבה יותר רזים ממה שהם היו בעבר ‒ לפטר עיתונאים, לצמצם דרגי עריכה, להשקיע פחות בעיבוד והנגשה של החומר. אתרי חדשות, לעומת זאת, צמחו כבר לפי המודל הרזה הזה – פועל יוצא של הרווחיות הנמוכה שלהם (אם בכלל הגיעו לרווחיות), שלא איפשרה להם לממן מערכת חזקה ומורחבת.

את השלכות המשבר בשוק התקשורת אנחנו חווים על בשרנו גם היום. התוצאה הבולטת היא התפתחותה של עיתונות פגומה ונטולת תכלית כלכלית, שנועדה קודם כל לשם קידום אינטרסים פוליטיים או מסחריים של מי שעומד מאחוריה. במקביל חזינו בחדירה הולכת וגוברת של פרסום סמוי ותעמולה סמויה למערכות עיתונאיות שבעבר לא היו חולמות לאפשר דברים כאלה: בישראל של השנים האחרונות, שרים בממשלה יכולים – ונוהגים – לשלם מיליוני שקלים כדי שכלי תקשורת יפרסמו ידיעות חיוביות עליהם ועל מיזמיהם, בשיטה שהועתקה ממסעות הפרסום של התאגידים הגדולים במשק.

אבל גם בלי יד מכוונת ומממנת, כל עיתונאי שכלי התקשורת החדשותיים נאלצים לפטר, כל הצטמצמות של הצוות העיתונאי – היא נגיסה ביכולת של כלי התקשורת לא רק לשקף את המציאות, אלא גם לרדת לעומקה, ולחזור בחזרה למעלה עם ממצאים שמסתתרים מתחת לפני השטח.

המשכורות המצטמקות מרחיקות מהעיתונות כוח אדם איכותי, והרבה פעמים מובילות לכך שמערכות נאלצות להעסיק עובדים מהסוג שלא הייתם רוצים שהבת שלכם תתחתן איתם. אפשר גם להיות יותר בוטים: בעיתונות הישראלית מועסקים היום לעתים קרובות אנשים בעלי מנת משכל גבולית ‒ גבולית באמת, לא כמטאפורה ‒ או כאלה שפשוט לא אכפת להם מה מתפרסם.

מקור: Poynter (לחצו להגדלה)

הגרף הזה, שמבוסס על נתוני אמת שפורסמו לפני כחצי שנה, ממחיש את מגמת הירידה במספר העיתונאים המועסקים בעיתונים בארצות-הברית: ב-1990 היו יותר מ-55 אלף. ב-2015 ‒ 32,900. הנתונים האלה כוללים רק חלק מכלי התקשורת המקוונים בארצות-הברית, אבל היות והרבה מאתרי החדשות שייכים לעיתונים – אפשר להניח שהם ממחישים נאמנה את המצב בשטח.

בקיצור, אפשר להסכים על כך שהעיתונות נמצאת בברוך, ושעד שלא ימצאו מודל כלכלי שעובד, הברוך הזה רק יעמיק. ואולם, האומנם?

ההזדמנות הגדולה של עידן המידע

על מהפכת הרשת אפשר להסתכל גם מעוד כיוון, אופטימי הרבה יותר. האינטרנט השטיח את שוק התקשורת. מה שפעם היה אפשר לעשות רק עם מערכת גדולה – שכללה לא רק עיתונאים אלא גם הרבה בעלי מקצוע טכניים וטכניים למחצה, כמו מפתחי תמונות, קלדניות, מגיהים, גרפיקאים, שליחים ומה לא ‒ היום, בזכות האינטרנט, אפשר לעשות עם הרבה-הרבה פחות.

מדברים הרבה על צמצום המערכות, אבל לא מדברים על כך שאיתור המידע הפך בשנים האחרונות למלאכה קלה מאי פעם

המהפכה החינמית הביאה לקיצוץ בשומנים ובבשר של התקשורת, וכמו שכבר אמרנו – פגעה באוטונומיה של המערכת העיתונאית ובדרכים רבות גם החלישה אותה. אבל היא גם העניקה לעיתונאים סט כלים עצום, נגיש ועוצמתי שמאפשר להם, אם ירצו, להחזיר מלחמה ולכבוש מחדש את המקום שעד לא מזמן היה שלהם.

מדברים הרבה על צמצום המערכות, אבל לא מדברים על כך שאיתור המידע הפך בשנים האחרונות למלאכה קלה מאי פעם. הרשת פישטה באופן קיצוני את יכולתם של העיתונאים לאסוף מידע, אבל לא רק לאסוף אותו ‒ אלא גם לאמת אותו ולהביא לקוראים הקשר עמוק ומדויק יותר. לעיתונאי היום קל הרבה יותר לפנות למי שהוא רוצה, לבצע חיפוש ארכיוני – לא רק בגוגל ‒ לבצע עריכה, לאסוף חומרים ויזואליים, לערוך תמונות וסרטונים, לבדוק שאין לו טעויות כתיב, להשתיל בכתבות הפניות להרחבה, ובלי להתפשר על מספר המלים כמו פעם, בימים ההם. וכמובן – בעידן הרשתות החברתיות, גם להפיץ את המידע בעולם ולקבל משוב, תיקונים ותוספות.

עיתונאים ומערכות שהפנימו את המהפכה הזאת הם היום גופים ויחידים הרבה יותר חזקים. בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים – והתפיסות שהולידו אותם – העיתונות מצליחה לכפר במידת מה על הצמצום במשאבים, ולשמור על מעמדה כרשות אזרחית חזקה וביקורתית.

הנס הטכנולוגי, שמנע את הפיכתה של העיתונות ליצור רופס, רחוק מלהיות מושלם. מהפכת הרשת גם הביאה לשכלול של סוגים חדשים של ספינים ומניפולציות, והקלה על גורמים בעלי אינטרס להזין את העיתונאים במידע פגום. אבל עיתונאי זהיר יכול לחסוך מעצמו את רוב הסיכון. אחת הדרכים היא מסדי נתונים.

המקרה של שי פירון, "ידיעות אחרונות" ומשרד החינוך

לעיתונאי יש היום הרבה יותר מסדי נתונים לחפש בהם – אבל נכון לעכשיו, בישראל, לעתים קרובות אלו מסדי נתונים שעברו ניקוי, ושהמידע בהם הוא לא גולמי, אלא מטופל. הנורמה השלטת בגופי הממשל בישראל היא שמה שלא חייבים לפרסם, ומה שהפרסום שלו לא ישרת את השר ואת הפקידות הבכירה ‒ לא יפורסם.

הנורמה השלטת בגופי הממשל בישראל היא שמה שלא חייבים לפרסם, ומה שהפרסום שלו לא ישרת את השר ואת הפקידות הבכירה ‒ לא יפורסם

אם למשל מעניין אותי, בתור כתב "העין השביעית", לדעת כמה כסף משלם משרד החינוך לקבוצת "ידיעות אחרונות" כדי שבעיתון ובאתר האינטרנט של משפחת מוזס יתפרסמו ידיעות חיוביות על השר שי פירון – בעת כהונתו – אני יכול ללכת לחפש את החברים שלי.

מעשה שהיה כך היה: בקיץ שעבר הבחנו שב"ידיעות אחרונות" וב-ynet מתפרסמות ללא הפסקה ידיעות חיוביות על השר פירון. תופעה דומה חלה גם בקיץ שלפני כן, מבלי שתוסבר עד תומה.

פנינו ל"ידיעות אחרונות", וקיבלנו הכחשה גורפת: בעיתון לא מוכרים תוכן מערכתי, שיקרו לנו בתגובה הרשמית שקיבלנו. פנינו גם לדוברות משרד החינוך, וביקשנו לדעת מה עומד מאחורי הפרסומים: שאלנו מה כולל "שיתוף הפעולה". שאלנו שאלות קונקרטיות כמו מה היקף ההתחייבות הכספית, מה בדיוק נרכש באמצעות הכסף ששולם ל"ידיעות אחרונות", כמה הוקצה לפרסום ב-ynet, ומאיזה סעיף תקציבי נלקח הכסף. קיבלנו תגובה עמומה ומביכה, על כך שהשר מקדם פרויקטים חשובים, בלי שום התייחסות לשאלות שלנו או לכסף שעבר מיד ליד.

התאכזבנו, אבל לא נואשנו. הגשנו בקשת חופש מידע. בשלב מסוים, תוך כדי שמורחים אותנו עד כמה שאפשר ‒ וגם יותר ממה שמתיר החוק ‒ קיבלנו תשובה מוזרה: אין כזה דבר. אין הסכם לרכישת תוכן, לא שולם כסף. זה היה שקר בוטה. אחרי שהמשכנו ללחוץ – בין היתר בסיוע היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים – הממונה על חופש המידע במשרד החינוך אישר שהיה תשלום עבור תכנים, ואחר-כך גם נמסר לנו הסכום: כ-2 מיליון שקל. כספי ציבור, שהשימוש בהם מחויב בשקיפות. ושקיפות לא היתה. לפחות לא בהתחלה.

אחרי זה התברר לנו שהממונה היה מעורב אישית בקמפיין מהסוג הזה – משרד החינוך שילם לחברת קשת עבור ראיונות של בכיריו בערוץ 2, בין השאר ראיון עם הממונה על חופש מידע, בכובעו כמנהל בכיר במשרד. היקף ההתקשרות – 2.1 מיליון שקל.

כתובת גרפיטי. ירושלים, מרץ 2015 (צילום: נתי שוחט)

אחרי חצי שנה, ובעבודה מאומצת, הצלחנו לחשוף כיצד שר בממשלת ישראל שילם לכלי תקשורת עבור פרסומים חיוביים עליו ועל העשייה הפוליטית שלו – ניסה להסתיר את מעשיו ‒ ובכך השחית לא רק כספי ציבור, אלא גם את האינטגריטי של כלי תקשורת מהשורה הראשונה בישראל. שנה אחר-כך, שר חדש נכנס – ובחר שלא לחדש את ההתקשרות עם קבוצת "ידיעות אחרונות". אני רוצה להאמין שזה גם קצת בגללנו.

לשלטון, מנקודת מבטו הצרה, אין אינטרס ישיר בקיום של שקיפות מהסוג שדרוש כדי לקיים פיקוח תקשורתי וציבורי חזק ויעיל

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה? אפשר ללמוד שלשלטון, מנקודת מבטו הצרה, אין אינטרס ישיר בקיום של שקיפות מהסוג שדרוש כדי לקיים פיקוח תקשורתי וציבורי חזק ויעיל. יותר נוח לו לשלוט על המידע, ולטפטף אותו כשזה משרת צורך כלשהו.

אבל בשלטון יושבים גם אנשים שאינם נציגי השלטון, אלא נציגיהם של האזרחים. כאלה שמחובתם לפעול לפי אינטרסים אחרים לגמרי. קוראים להם ממונים על יישום חוק חופש המידע, וכל מה שנכתב כאן, נכתב עבורם, ולשם תכלית ברורה: להסביר לכם, ממונים יקרים, מדוע אתם חייבים לשנות מן היסוד את תפיסתכם בנוגע לתפקיד החשוב הזה ולהפוך משומרים של מידע למפיצים של מידע. בלי זה, אתם עגלונים בעידן של מטוסי סילון ורכבות קליע – ובגלל הכלים המוגבלים שנתנו לכם גם נידונתם להיות גרועים, או לכל הפחות בינוניים, בעבודה שלכם.

אין הצדקה להסתרה של מידע חשוב, בטח כשאין סיבה של ממש להסתיר אותו. הגישה המתבקשת, שאמורה להיות ברורה מאליה, היא חתירה לכיוון המודל האמריקאי: הנגשה יזומה ורחבה של מידע, בלי לחכות שאיזה נודניק יבקש פריט ספציפי. הגישה למסדי הנתונים הממשלתיים, שמחזיקים מידע שהוא לא ממשלתי אלא ציבורי, צריכה להיות הרבה יותר פתוחה ונגישה – גם כעיקרון, אבל גם כמענה חלקי למשבר המתמשך של העיתונות, שמכפרת על חולשותיה באמצעות גישה למאגרי מידע מהסוג הזה.

הגישה של עיתונאים – ושל חוקרים, ושל אנשי מגזר שלישי – לאוצר המידע הציבורי היא כרגע אחת הדרכים היעילות ביותר להפסקת מצב המצוקה הכרוני שאליו נקלעה העיתונות ופיתוח מודלים חדשים שיאפשרו לה להשתקם, לשגשג, ולמלא את תפקידה כרשות הרביעית. כי אינטרנט יש בכל העולם ‒ גם באיראן, וברוסיה, ובמצרים. גישה פתוחה למידע ציבורי ‒ לא.

המאמר מבוסס על הרצאה שנישאה בפני ממונים על יישום חוק חופש המידע בגופים ממשלתיים ומוניציפליים במסגרת קונגרס חופש המידע. תל-אביב, 22.12.15