הלב יוצא אל ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש. מאז איבד את שלוש בנותיו מפגז של צה"ל הוא לא אומר נואש, לא יושב בבית ושוקע באבלו הכבד, אלא מתרוצץ ממקום למקום, מאולפן לאולפן, ומבקש לשכנע שביתו לא שימש מקור ירי, שבבית לא היו חמושים (חוץ מבנותיו החמושות באהבה וברצון לשלום). הוא מבין שבמלחמות קורות תקלות, וכל מה שהוא רוצה זו הודאה של מישהו שם למעלה, במסדרונות השלטון, שאכן היתה תקלה ולא הוא הביא את האסון הנורא על משפחתו. וככל שנוקף הזמן, לא עושה רושם שמבוקשו יינתן לו.

מאז הפריצה המזעזעת שלו לשידור בערוץ 10, שבו דיווח לכתב שלומי אלדר, ידידו, על מה שאירע לו דקות ספורות קודם לכן, הוא הפך בבת אחת לסמל המלחמה כולה. הוא דקר את הבלון שמדינה שלמה – בעידודה של התקשורת ודרבונה – ניפחה על המלחמה הנפלאה, שיש בה שתי עמודות זו לצד זו: האחת של הנפגעים בקרב הפלסטינים שעולה ועולה, והאחרת של הנפגעים הישראלים שנשארת, למרבה המזל וההתארגנות והמקצועיות, קטנה. חוויה מתקנת למלחמת לבנון השנייה. הכל דופק, הכל פועל לפי התוכניות והאימונים והסידורים. פתאום צץ לו איש אחד, כמעט משלנו, רופא בסורוקה ובשיבא, ואומר שזה לא נכון. לא לגמרי.

פתאום הדיווחים על ההריסות והנפגעים מקבלים צורות וממדים שונים מכפי שהצטיירו בזמן המלחמה. עד שעכשיו, ימים אחדים בלבד לאחר ש(כמעט כל)הכוחות חזרו הביתה בשלום, אומרים אפילו הפרשנים שדיברו רק טובות על המלחמה שזו המלחמה שגרמה את הפגיעה הקשה ביותר באזרחים בתולדות מלחמות ישראל. ומתחשק לשאול, איפה הייתם קודם? רק לפני כמה ימים עמדתם במרחק רב מהאירועים, צילמתם ארובות ופטריות עשן מרהיבות באור השקיעה הדועך ובירברתם את עצמכם לדעת על ההישגים המדהימים של המבצע ועל ההתנהלות המקצועית ללא דופי של הכוחות בשטח.

כן, היו חיילים שנפגעו מאש חבריהם, אבל אפילו התופעה הזאת, שאפשר להתנפל עליה בכל הארס, תוארה – והתקבלה בציבור – כאחת מאותן תופעות שקורות בכל מלחמה ואין מה לעשות נגדה. את התמונות האחרות שהצליחו להסתנן מהשטח פטרתם כתעמולה של חמאס, כעונש שהפלסטינים הביאו על עצמם. מגיע להם.

פתאום מופיע איש אחד, שתוך כדי פינוי בני משפחתו הפצועים (הודות לקשריו בתקשורת הישראלית) נותן הנחיות מקצועיות, רפואיות, מתאר ממה הם סובלים ולאן כדאי לשלוח אותם לטיפול, ובסטירת לחי אחת מעיר אותנו. התקשורת מסתערת עליו מיד, כמובן, ומאמצת אותו לחיקה. היא הרי הומנית כל-כך. והוא נענה ברצון. מוכרח לספר הכל שוב ושוב, באותן מלים ממש, מה קרה ואילו בנות נפלאות היו לו. אפילו התנפלות של "אמא של חייל" לא מזיזה אותו מעמדתו. הוא עובר מעודד בן- עמי לטלי מורנו, מ"ערב חדש" לערוץ 1, ולא מוותר. יש לו שליחות. הוא חייב למצוא טעם במכה שניחתה עליו.

אבל ככל שהוא מכיר את הישראלים, הוא לא מכיר כנראה את התקשורת שלהם. וכך הוא מגיע, שבוע בלבד לאחר הפגז ההוא, לאולפנו של יאיר לפיד. אולי אמרו לו שזה שיא השיאים של החשיפה התקשורתית שהוא יכול לבקש. והראיון – כמו כל הראיונות האחרים – מתנהל במלוא האמפתיה והרגישות. איך אפשר אחרת? רק דבר אחד לא הביא ד"ר אבו אל-עייש בחשבון: שהמלחמה, מבצע "עופרת יצוקה", היא כבר היסטוריה. הרי בינינו, מי זוכר את מלחמת לבנון השנייה חוץ ממי שנשאו במחיר הנורא שלה? וכמה זמן ייקח עד שגם הקורבנות החדשים יצטרפו למחנה הגדול הזה?

ביום שבו יצא אחרון החיילים מעזה, שוב מילאנו את האולפן בפרשנים, אבל הפעם לבשנו את מיטב המחלצות ולא את הדובונים, ושוב בירברנו את עצמנו לדעת, הפעם לכבוד חגיגות ההשבעה של ברק אובמה. הילדים המחפשים בהריסות הבתים בעזה היו הרבה יותר רחוקים מוושינגטון הקפואה. ושלושה ימים אחרי שאחרון החיילים יצא מעזה, אנחנו כבר לא רוצים לדעת מה קורה שם. זאת כבר הבעיה של הפלסטינים, של אובמה, של העולם כולו. לא שלנו. ופחות מכל אנחנו רוצים לשמוע את המלים "שלום" או "דו-קיום". זה כל-כך ניינטיז, ומי רוצה לחיות ברטרו? לנו יש כבר מלחמה חדשה, בין מפלגות ומנהיגים, סיסמאות וספינים. במלחמה הזאת אפשר להריץ הרבה בדיחות וחוכמות על חשבון כולם ולצאת גדולים. במלחמה הזאת אפשר גם לשבת באולפן ולדרוש להיכנס בהם, בערבים באשר הם, ובעיקר – לתת לצה"ל לנצח. איזה יופי של מלחמה.