בשבועות שעברו מאז הרשעתו בפלילים של יו"ר "מעריב", עופר נמרודי, הוא מוקף בתמיכתם וחיבתם של חלק מעיתונאיו, ובכעסם הדומם של עיתונאיו האחרים. את שורשי התמיכה הוא מבין. כסף וכוח קונים חיבה. את הכעס איננו מבין.
אילו היה מבין, היה דואג לשני דברים לפחות. האחד, שעיתונו יפסיק לזרות חול בעיניים בפרשת עבירותיו, הודאתו והרשעתו. הטיפול של העיתון בנושאים האלה מבזה את העיתון ואת המקצוע, ולא מסייע הרבה לחילוצו של המו"ל מהכלא.
השני, שאותם עיתונאים ב"מעריב" שסבורים שעבריין פלילי, מוצלח ככל שיהיה, לא ראוי לנהל אמצעי תקשורת, יוכלו לבטא את דעתם בעיתונו-עיתונם. עד כתיבת שורות אלה, שתי המטלות לא התמלאו.
הוא לא מבין - או שלא אכפת לו. ככל שאפשר ללמוד מנתוני הבורסה, שמונה חודשי המאסר שנגזרו על נמרודי לא הזיקו כהוא זה למניות "מעריב". להפך. המניות ואגרות החוב של העיתון עולות ועולות. בתחילת יולי בכה נמרודי בבית-המשפט. באמצע יולי רשם שיא בבורסה. הזינוק המדהים קשור, כנראה, למאבק בין כמה כרישי-הון גדולים שרכשו את מניות העיתון, כל אחד והסיפור שלו, אבל העובדה היא עובדה: גזר-הדין לא לקח מנמרודי מעמד חברתי, קוראים או כסף.
זה אומר משהו על חברת הממון הישראלית, ומשהו על החברה הישראלית בכלל. מצד אחד, איזה מין פרצוף יש לנו: ערכים כמו שכר ועונש, שקר ואמת, יושר ואי-יושר, נמכרים כאן במחיר זול יותר מהעיתון של אתמול. מצד שני, זה הפרצוף. קצרה ידם של העיתונאים מלשנות אותו.
בחודש מאי השנה פורסם ב"ניו ריפבליק", שבועון פוליטי אמריקאי, מאמר ראשי שעניינו אמת ושקר ועיתונות. המאמר, מאת צ'ארלס ליין, מנסה להשיב בדרך מפוכחת, נטולת אשליות, על השאלה, מדוע העיתונאים נסערים כל-כך נוכח השקרים שמשמיע להם הבית הלבן, ומדוע הציבור נסער פחות. אין במאמר אף מלה על נמרודי, או על פרשיות אחרות שהסעירו את התקשורת הישראלית. ובכל זאת, העולם קטן:
"בשביל העיתונות, האמת היא, או אמורה להיות, ערך מוחלט. עיתונאים מקדישים את רוב זמנם למאמץ ללקט עובדות. הם שונאים כאשר משקרים להם. הם שונאים את זה משום שזה לא בסדר לשקר. הם שונאים את זה, משום שהשקר משבש את הייעוד של העיתונות החופשית. והם שונאים את זה משום שכאשר הם מפרסמים משהו שמתגלה אחר-כך כשקר הם נראים רע.
"האני מאמין של עיתונות הוא חשיפה: ככל שירבו העובדות, כן ייטב. זה הכלל שגורם לעיתונאים להרגיש כמשרתי ציבור, בעודם עמלים על קידום הקריירה האישית שלהם.
"לעומת זה, בשביל לא-עיתונאים, האמת היא ערך יחסי. משבחים אותה, כמובן, אבל ערכים אחרים יכולים להקדים אותה: הצלחה כלכלית, יציבות חברתית, ביטחון לאומי. שקרים לבנים מקובלים בעסקים ובחיי המשפחה כל הזמן. הוגן לומר, שהיכולת לספוג כמות מסוימת של אי-אמת היא חלק מהנדרש לחיים של אדם בוגר.
"הציבור רואה בשקרים השגרתיים של פוליטיקאים חלק מהמחיר הנדרש לקיום הדמוקרטיה. הציבור יאמץ את ערכיה של העיתונות, ויתמוך במרדף קנאי אחר האמת, אם, ורק אם, השקרים ייתפסו כאיום על הדמוקרטיה ועל כשירות השלטון. במקרים כאלה - פרשת "ווטרגייט", למשל - הופכים העיתונאים לגיבורים. אבל כאשר אנשים חשים שהמבחן איננו גורלי, הם מגיבים על התרגשות העיתונאים באדישות או בלעג. כך קרה בפרשת איראן-קונטרה של רייגן, בפרשת מלחמת המפרץ ובפרשיות המין של קלינטון.
"אין שום דבר פסול בפער שבין הציבור לבין העיתונאים. למעשה, אם העיתונאים רוצים לבצע כראוי את תפקידם, הם צריכים להיות מוכנים לעמוד מול, ואפילו לפגוע, ברגישויות הציבור.
"זה מאוד מתסכל עיתונאים, אבל זה מה שיש, והם אינם יכולים לעשות הרבה לשינוי המצב. עיתונאים שכנעו את עצמם שהציבור ייצא מאדישותו אם רק יספקו לו עוד קצת אמת. אבל הציבור עייף מחשיפות, ועוד חשיפה לא תבריא אותו מעייפותו".
▪ ▪ ▪
חזרה לנמרודי: על-פי אמות-המידה של המקצוע, אדם שהורשע, על-פי הודאתו, בעבירות מהסוג הזה, ושאנס כך את עיתונו, ראוי שימצא את מקומו בענפים עסקיים אחרים, פחות קרובים למקורות הכוח. כך ראוי, אבל לא כך קורה. החברה הישראלית מקדשת את זכות הקניין על פני כל זכות אחרת. אין לה שום אמביציה, שום כוונה, להפריד בין עניין לקניין. גם אם המאפיה הסיציליאנית תקנה עיתון במדינת ישראל, היא לא תתרגש.
הוסף לכך את חולשתם הכרונית, עד כדי שיתוק והתפוררות, של מועצת העיתונות ואיגוד העיתונאים, המוסדות הייצוגיים של המקצוע. קולם לא נשמע, וכאשר הוא נשמע, אין מאחוריו סמכות. הוסף לכך את הדימוי הנמוך של התקשורת בדעת-הקהל, עד כדי שמחה לאיד, ואת השפעת הטיעון של נמרודי, שעשה מה שעושים כולם. הטיעון הזה הופרך בבית-המשפט, אבל זכה להצלחה בבית-הדין של דעת-הקהל.
והעיקר: אדישות הקוראים. במובן הזה, ישראל איננה ארצות-הברית. שם יש לאמינות של כלי תקשורת ערך חברתי וכלכלי. שם, כאשר נכשלה רשת סי.אן.אן בשידור תחקיר לא מבוסס על שימוש בגז עצבים במלחמת וייטנם, עשתה הרשת שמיניות באוויר כדי לחקור את עצמה, להודות באשמתה ולהתנצל. כאן עוטפים בשגיאות של אתמול סרדינים.
העיתונאים ב"מעריב" נחלקים לשתי קבוצות. אלה שיש להם יצרים בשפע, אבל היצרים אינם עיתונאיים. אלה חיים מצוין עם נמרודי ועם הפרשה שלו. והאחרים, שמאז הרשעתו של נמרודי וסירובו ללכת, חייהם המקצועיים אינם חיים. השיירה של נמרודי עוברת, והם לא רשאים אפילו לנבוח.
נמרודי יעשה טובה למקצוע אם ילך, אבל לא יעשה טובה לעצמו. ישראל היא חברה אכזרית. כל האנשים שמחבקים אותו היום, למרות ההרשעה, יעברו אל הצד השני של הרחוב אם יוותר על הכוח. מי שלא נאחז בקרנות המזבח, נופל. לכן הוא חייב ללכת. לכן אסור לו ללכת. ההכרעה היא בין טובת הענף לטובתו האישית. לא קשה לשער במה יבחר.
גיליון מיוחד, אוגוסט 1998