אם עיתון מפרסם חשדות נגד אדם, בדבר עבירות וחקירה משטרתית, ולימים נסגר התיק, האם מוטלת עליו החובה החוקית לפרסם את דבר סגירת התיק? חובה שכזו אינה קבועה מפורשות בחוק איסור לשון הרע. אף על פי כן, מצא בית-המשפט העליון לנכון לקבוע חובה כזו ב"פרשת קראוס". מדובר בסדרת כתבות שפרסם "ידיעות אחרונות" ובה יוחסו לקראוס, אז ראש לשכת החקירות במשטרת חיפה, חשדות, ואף ראיות לכאורה, לקבלת היתר בנייה תוך חריגה מהוראות החוק, מה שזיכה אותו בטובות הנאה כספיות ניכרות. כאשר החליטה הפרקליטות לסגור את התיק נגד קראוס ולא לנקוט נגדו אמצעים כלשהם, נמנע "ידיעות אחרונות" מלפרסם זאת (הפרשה נדונה בשעתו בגיליון מס' 1 של "העין השביעית").
אי עמידה בחובה פירושה שנמנע מהעיתון לטעון כי הפרסום היה נכון לשעתו, קודם לסגירת התיק, אף אם כך היה, והיא מונעת ממנו להתגונן מפני תביעת לשון הרע. בדיון נוסף שהתקיים בפרשה זו נהפכה הקערה, ורוב השופטים קבעו כי לא קיימת חובה חוקית כזו, אלא חובה אתית בלבד, וכי העיתון הפר את החובה האתית הזאת.
פסק-הדין בדיון הנוסף רב עניין מכמה וכמה בחינות: היחס בין אתיקה למשפט, היחס הכללי שבין חופש הביטוי לשמו הטוב של אדם, ובאופן כללי - השפעת השקפתו של השופט על הדין, סוגיית העיתוי של בחינת האמת, והשפעת המקרה הנדון על הדין.
מה בין אתיקה למשפט?
פסק-הדין הוא תזכורת חשובה להבחנה שבין אתיקה לבין משפט. לא כל מה שמנוגד לאתיקה וראוי לגינוי, הוא בלתי חוקי. והא ראיה, שופטי הרוב ראו בהתנהגותו של העיתון התנהגות בלתי אתית וראויה לגינוי, ואף על פי כן לא ייחסו לה אי חוקיות. זאת ועוד, הקו המבחין בין אתיקה לבין משפט אינו קבוע, כדברי השופט לוין: "אכן מן הראוי הוא שייעשה כל הדרוש לאכיפתו של סעיף 12ג' לתקנון האתיקה המקצועית (המטיל חובה לפרסם דבר הסרת החשד לאחר פרסום קיומו של החשד), ואם הדבר לא ייעשה, יכול ויהיה צורך בהתערבות המחוקק". גם השופט זמיר מצביע על האפשרות של הפיכת כלל אתי לכלל משפטי, בין בחקיקה ובין בפסיקה, בעיקר בשל חולשת האתיקה, וזאת גם בהקשר של האתיקה העיתונאית.
פסק-הדין של זמיר הוא דוגמה לדיאלוג בין בית-המשפט לבין התקשורת, דיאלוג שיש בו מסר של אזהרה: חקיקה בתחום העבודה העיתונאית אמנם אינה רצויה, אולם אסור שהעדרה יעודד אווירה של חוסר אחריות מצד התקשורת. וכפי שקבע יצחק זמיר: "כל מי שקורא עיתונים יודע כי יש פער בין האתיקה לבין הפרקטיקה", ומכאן הקריאה לתקשורת: אם היא לא תעשה לביתה בתוך ביתה, לא יהיה מנוס מהתערבות המשפט. מידת האוטונומיה של התקשורת מותנית ביישום אפקטיבי של כללי האתיקה העיתונאית. הצלחת הדיאלוג מחייבת נכונות לכניסה של המשפט לתחום, אף אם כמוצא אחרון. בהעדר איום ממשי כזה, הדיבורים על אודות אתיקה עלולים להיות מס שפתיים עקר.
השופט והדין
פסק-הדין הוא הוכחה להשפעתם של שיקולי מדיניות על ההכרעה השיפוטית. כך, למשל, בולטת בפסק-דינו של השופט תיאודור אור הבעייתיות בהגנה "אמת דיברתי", כשיקול המחייב שלא להוסיף נטל נוסף על המפרסם. אור פורש בהרחבה את הקשיים הניצבים בדרכו של מפרסם המבקש להוכיח כי דיבר אמת: ההבדל בין מידע המצוי ברשות עיתון, שיש לו ביסוס נאות לשם פרסומו, כגון עדויות שמיעה, לבין הגדרה של ראיות קבילות, שאינן כוללות עדויות שמיעה; חוסר נכונות של מקורות להיחשף בפומבי על-ידי מתן עדות, בייחוד כשמדובר בסיפורים בעלי רגישות מבחינה פוליטית או בסיפורים חשאיים. לכך יש להוסיף, כי ככל שחומרת המעשים המיוחסת לנפגע רבה יותר, כך נעשה נטל ההוכחה הרובץ על המפרסם כבד יותר. מכאן, שהוכחת האמת עלולה להיות במקרים רבים בלתי אפשרית, ורק במקרים נדירים עשוי המפרסם לעמוד בנטל ההוכחה כי דיבר אמת. לעובדה זו יש אפקט מצנן, בכך שטענות עובדתיות רבות אינן יוצאות לאור מחמת הקושי שבהוכחתן.
זאת ועוד, לשיטתו של השופט אור, אין די בהוכחת האמת. המפרסם חייב להוכיח כי יש באמת עניין ציבורי. הוא מצביע על השפעת דיני לשון הרע על התנהגותם של כלי התקשורת, בהשוואה בין ארצות-הברית, שבה הדינים מקלים עם התקשורת, לבין אנגליה, שבה הדינים מחמירים איתה. בעוד שבארצות-הברית, השיקול של תביעת דיבה אפשרית משפיע רק לעתים נדירות על שיקולי העריכה, הרי שבאנגליה יש לאפשרות זו השפעה ניכרת על שיקולי העריכה: כלי התקשורת חוששים יותר וחופשיים פחות. מכאן מסקנתו בדבר הצורך בגישה זהירה ביחס לשינוי הדין, בכל הנוגע לאיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. השיקול של הפרדת רשויות מצדיק להטיל כל שינוי שכזה על המחוקק, ולא על בית-המשפט, וכי תקדם לו תשתית נאותה, כלומר בדיקה קפדנית, אם אמנם יש צורך בהחמרה עם כלי התקשורת, וההשפעות החברתיות הכלליות העלולות להיוודע לשינוי שכזה. בידי המחוקק יש כלים לבחינה כזו.
גישה ניטרלית כביכול זו, המדגישה את הצורך בזהירות ובבסיס ראוי לשינוי בחקיקה, כמוה בעצם כנקיטת עמדה שלילית כלפי השינוי. בסוגיות מן הסוג הזה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להגיע לנתונים עובדתיים, ואפילו להערכות מבוססות כדבעי, בין השאר משום שנפגעים לא מעטים בולעים את הפגיעה בהם ואינם פונים לערכאות. בסופו של דבר, הן הקוראים לשינוי המצב המשפטי והן הקוראים לשימורו עושים זאת בעיקר על סמך נסיונם האישי ונסיונם של הסובבים אותם, כמו גם על תחושות והערכות כלליות, שהביסוס להן הוא חלקי בלבד.
השופט מישאל חשין, לעומתו, מטעים דווקא את כוחה הרב של התקשורת ואת עוצמתה האדירה מול הפרט, את חוסר השוויון ביניהם ואת הקושי להרתיע את התקשורת. ואולי אין זה מקרי שבאיזון האינטרסים הוא פותח דווקא בזכות לשם טוב ולא בחופש הביטוי, ואת הזכות לשם טוב הוא מעגן בזכות החוקתית לכבוד שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אף כי אין זה מובן מאליו כלל, כי הזכות לכבוד במובן הרחב הכולל כוללת גם זכות לשם טוב, או שמא מדובר בפרשנות הצרה יותר, שעניינה הזכות לכבוד אנושי, שלא להיות מושפל. הכללת השם הטוב בהגדרת כבודו של אדם יוצרת בעיה של ממש בתחום לשון הרע, בשל העדר הגנה חוקתית על חופש הביטוי. האיזון ההכרחי בין שתי הזכויות עלול להיות מופר א-פריורי לרעת חופש הביטוי.
קשה להימנע מהרושם, שהשקפתו השיפוטית של השופט חשין הושפעה ממקרה שהיתה לו בו, כנראה, מעורבות אישית. אין בכך כל רע. מה שמיותר הוא שהשופט חשין חשף כאן מה שבדרך-כלל מוסתר מעיני הציבור. מדובר בסיפורו של שופט בירושלים, יוסף בן-שמעון שמו. שמועה נפוצה, כי הוא נוטל שוחד. המשטרה חקרה, וכל מהלכי החקירה מצאו דרכם אל אחד העיתונים, באמצעות מדליף מתוך המשטרה (אגב, השופט חשין מצא לנכון לציין, כי גם בעניינו של קראוס פעל מדליף קבוע בתוך המשטרה). המשטרה המליצה להעמיד את השופט לדין בעבירה של קבלת שוחד, והידיעה על כך פורסמה בכותרתו הראשית של העיתון. לאחר כחודש החליט היועץ המשפטי לממשלה, כי הקובלנה נגד השופט היתה קובלנת שקר, וכי השופט נקי מכל רבב. העיתון שפרסם את כל מהלכי החקירה עד לרגע זה, נמנע מלפרסם את הודעתו המטהרת של היועץ המשפטי.
על הזיקה בין השופט חשין לשופט בן-שמעון אין דברים מפורשים בפסק-הדין, אך לא ניתן להתעלם ממנה, בשים לב לתיאורים המפורטים בדבר השפעת הפרסומים על השופט. למשל, נאמר עליו כי הוא "התכווץ בכאבו" וכי "בן-שמעון היה שופט בית-משפט השלום, אולי היה שופט בית-המשפט המחוזי. אפשר אף כי היה שופט בית-המשפט העליון... לא נספר מה היה לאשתו של השופט, ולא מה אירע לילדיו בבית-הספר שבו למדו, והרי כל אחד יידע זאת מעצמו... מה אירע לאותו שופט לאחר אותם אירועים, נספר במקום אחר. נזכיר אך זאת, שלאחר מספר חודשים פרש השופט לגמלאות, ועקבותיו נעלמו".
פרסום אמת - מתי
האם אמיתות הפרסום נבחנת בשעת הפרסום, לפי הידוע בשעה זו, ובה בלבד, או שהיא נבחנת בעת ההליך השיפוטי על לשון הרע לפי התמונה העובדתית הידועה אז? אם מדובר באמת בהא הידיעה, באמת המוחלטת, היא אינה מוגבלת בזמן. אולם לא ברור אם המשפט יכול להידרש למושג כזה של אמת.
לכאורה, ניתן היה לסבור כי שופטי הרוב במשפט קראוס מצדדים בעמדה הגורסת ששעת הפרסום היא הקובעת. ואולם פסק-הדין מעלה, כי רק שניים מהם תמכו בה, אור ומצא. עמדת השופט אור בנקודה זו אינה משכנעת. הוא מביא דוגמה בדיווח על אדם שמעל בשנת 92', בעוד שהתברר כי המעילה התרחשה ב-97. אין ספק, שהמעילה המאוחרת אינה מקנה אמיתות לשקריות שבפרסום בדבר מעילה מוקדמת יותר. ולעומת המקרה הזה, עניינו של רופא שטיפל בחולה באופן שהזיק לבריאותו. הטענה נחשבה לאמת על-פי הידוע בשעת הפרסום. אולם עד שהפרסום הגיע להליך שיפוטי, חלו התפתחויות במדע הרפואה, ואלה נטלו ממנה את האמת מאוחר יותר. מהי האמת הרלבנטית - זו של שעת הפרסום, או זו המאוחרת יותר? השופט לוין גרס דווקא כי "אם בדיעבד נתברר שהדברים שפורסמו אינם אמת, שוב אין לומר על הפרסום שהיה אמת לשעתו". עמדה דומה, לפחות מבחינת התוצאה, נקטה גם השופטת דליה דורנר: "לו התברר כי הפרסום היה אמת לשעתה בלבד, ולא אמת, אי הפרסום עשוי היה לשלול מן העיתון את הגנת תום הלב". אלא שהשופטת דורנר, בדומה לשופט לוין, קבעה כי טענת העיתון, שעל-פיה קיבל קראוס טובות הנאה שלא כדין, הוכחה כנכונה, חרף החלטת פרקליט המחוז שלא לנקוט נגדו צעדים כלשהם.
עמדתו של השופט חשין
השופט חשין הוא דוברה העיקרי של עמדת המיעוט בדיון הנוסף, ולכן מן הראוי לעמוד עליה בהרחבה: גם להשקפתו, נקודת הזמן הרלבנטית להערכת האמת שבפרסום היא שעת הפרסום, ואולם הוא מצביע על יוצאים מן הכלל, כמו המקרה הנדון, המחייבים את פריצת מסגרת הזמן. באותם מקרים נדירים, אמת לשעתה עשויה להפוך ללא-אמת בשל אירועים מאוחרים, שהעיתון נמנע מלדווח עליהם, ומשיקולים נוספים: אין מדובר בכתבה יחידה, אלא בסדרה ממושכת של כתבות, שהותירה רושם עמוק בלב הקוראים. רושם זה עשוי היה להשתנות, אילו ידעו הקוראים את דבר החלטת הפרקליט, ולכן, ההימנעות מפרסומה הופכת אמת-לשעתה ללא אמת. בפרסומיו המתמשכים יצר העיתון מעין גולם, שהוסיף להתקיים גם לאחר החלטת הפרקליט. לפיכך, היתה זו חובת העיתון להמית את הגולם. בדיווחיו החוזרים על חקירתו של קראוס יצר העיתון מעין סרט-נע, צילום של תנועה נמשכת והולכת, להבדיל מצילום "סטיל" המנציח מעמד מסוים. קטיעתה של הזרימה באמצעה והצגתה כסופה גורמת לדיווח לא-אמת. העיתון יצר כללי משחק של דיווח מתמשך ושוטף על אודות החקירה, וכללים אלה חייבו אותו להמשיך ולדווח על השתלשלות העניינים, עד להחלטת הפרקליט לסגור את התיק.
ההדגשה הרבה שהדגיש חשין את האופי המיוחד של הפרסום מנעה ממנו להתייחס במידה מספקת לאופי המיוחד של פרסום, ולו גם יחיד, בדבר חקירה נגד אדם וחשד הרובץ עליו. לפרסום כזה יש אמנם אופי פוגעני, אך הוא זמני וטנטטיבי, וכולו בסימן שאלה, כחידה המבקשת פתרון. כאשר סימן השאלה מסולק כליל, או אף חלקית, מזדקרות זכותו של הפרט שהוטל בו רבב לטיהור שמו, וזכותו של הציבור שהדופי שדבק באדם נקלט בתודעתו, לדעת את הדברים לאשורם, את סופה של הפרשה. חשין מצביע על הקשר החזק שבין חופש העיתונות לבין זכות הציבור לדעת. הזכות היא העיקר, והחופש נגזר ממנה. כלי התקשורת מייצגים את הציבור, פועלים כנאמניו, והם אמורים להגן על זכותו של הציבור. זכות זו עומדת לציבור גם ביחס למה שהתקשורת אינה חפצה לפרסם. זכות הציבור לקבל דיווח מלא ושלם. באי פרסום החלטת הפרקליט לסגור את התיק בעניינו של קראוס ללא נקיטת צעדים נגדו, נפגע לא רק קראוס, אלא גם הציבור בכללו. פרסום החלטת הפרקליט אינו מונע מן העיתון לבקר אותה ולחלוק עליה.
ואשר לקביעתו של השופט לוין, כי במקרה זה היה על העיתון להוכיח את אמיתות גרסתו, זו אינה מדויקת. יכולה לעמוד לפרסום כזה הגנת תום לב, מכוח היותו הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי, או כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה.
מדוע נהפכה הקערה בדיון הנוסף? מדוע לא התקבלה "הלכת קראוס הראשונה"?
מאחר שהחוק אינו מחייב עיתון לפרסם את מלוא ההתפתחויות והעדכונים, היה צורך בפרשנות יוצרת מצד בית-המשפט. ועל מנת שבית-המשפט ינקוט פרשנות כזו במהלך אחד (להבדיל מהטכניקה ההדרגתית, מבית-מדרשו של הנשיא ברק, של יצירת תשתית עקרונית תחילה והחלתה הלכה למעשה מאוחר יותר), חייב המקרה להיות חד-משמעי. לא כאלה היו פני הדברים במקרה הנדון: ראשית, לפי ממצאי בית-המשפט המחוזי, אכן ניתן לקראוס היתר בנייה תוך סטייה מהוראות החוק, גם אם ללא קשר להיותו איש משטרה. בפרשה זו ובאחרות אין קראוס מצטייר כטלית שכולה תכלת. הוא שונה מאותו שופט אלמוני, שהשופט חשין גולל את סיפורו. עד כמה חמקמק הוא מושג האמת, גם בכך שאין לזהות סגירת תיק עם טוהר כפיים, ניתן ללמוד מדברי השופט לוין, המבחין בין מקרה שבו מודיעה המשטרה, שחשד שהיה לה כלפי אדם הוסר, לבין המקרה הנדון, שלגביו הוא שואל: "מדוע יש למנוע מהעותרים במקרה שלפנינו מלעמוד על טענתם, שהכתבות שפורסמו על ידם אמת, רק משום כך שהוחלט לא להעמיד את המשיב לדין?" שנית, קראוס לא דרש מן העיתון לפרסם את החלטת הפרקליט. הוא דרש שהעיתון יכחיש את הפרסומים הקודמים, ויבהיר כי הטענה שלפיה קיבל טובות הנאה מבכירים בעיריית חיפה היתה משוללת יסוד, ואף יתנצל על הפרסום. העיתון השיב כי הוא עומד מאחורי הפרסום, אך הציע לקראוס לתאם פרסום של הכחשה או תיקון מטעם קראוס עצמו, הצעה שקראוס דחה. כדי להעמיד מבנה משפטי מורכב כהלכה מחייבת, לא די בקונסטרוקציה משכנעת ואף לא בקיומו של מקרה היפותטי מתאים. המקרה הנדון חייב להיות מקרה מתאים.
השופט זמיר: על העיתונות להנהיג סדר בביתה
השופט יצחק זמיר הצטרף לדעת הרוב ובחר להקדיש את חוות דעתו למעמדם הנורמטיבי של כללי האתיקה העיתונאית, ובעיקר לחולשתם בפרקטיקה. הוא מדבר על חשיבות הפיקוח והביקורת הפנימיים של העיתונות ורומז לעיתונאים על המנגנונים האלטרנטיביים שיכולים לבוא בחשבון בהעדרן. וראויים הדברים לעיון:
"כללי אתיקה, מעצם מהותם, אינם כללי משפט. לכן אין הם עניין לבית-משפט. כך לגבי אתיקה חברתית, כך לגבי אתיקה ציבורית, וכך גם לגבי אתיקה מקצועית, לרבות אתיקה עיתונאית. אם, למשל, התנהגות מסוימת של עיתונאי נחשבת בלתי-אתית, הרי זה עניין לבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, אך אין זה עניין לבית-המשפט... אולם טעות היא לחשוב שהמשפט אינו מתעניין במה שמתרחש מעבר לגדר. הגדר אינה אטומה. המשפט עוקב בעיניים פקוחות אחר האתיקה. יש מקרים שבהם נראה לעין כי האתיקה חלשה ואין בכוחה להבטיח התנהגות ראויה, אם משום שאינה ברורה או מוסכמת, אם משום שאין לה מנגנון יעיל של אכיפה, ואם מטעם אחר. במקרה כזה, אם אינטרס ציבורי חשוב נתון בסכנה ממשית, עשוי המשפט לעבור את הגדר המפרידה בינו לבין האתיקה, ולהפוך כלל אתי לכלל משפטי, כדי להקנות לו את הכוח הנדרש להשליט סדר ראוי. זהו תהליך מוכר. המשפט מתרחב בהתמדה על חשבון האתיקה. כללי אתיקה של עורכי-דין ורופאים, למשל, הפכו במידה רבה לכללי משפט, שלעתים קוראים להם כללי משמעת. הפרת כללים אלה עלולה לגרור הליכים משמעתיים בפני מוסדות רשמיים הפועלים לפי חוק. לעתים כללים אתיים הופכים אפילו לאיסורים פליליים...
"האפשרות שכללי אתיקה ייעשו גם כללי משפט, אם מכוח חקיקה ואם מכוח פסיקה, קיימת גם לגבי האתיקה העיתונאית. היא אורבת לפתחה של העיתונות, ומאיימת עליה במיוחד, בשל סיבות אחדות. מצד אחד, העיתונות שינתה פניה בעת האחרונה. היא נעשתה ריכוזית יותר, מסחרית יותר ותחרותית יותר. התחרות בין העיתונים שוחקת את האתיקה של כל העיתונים. שחיקת האתיקה מובילה, קודם כול, לפגיעה באנשים ובגופים מסוימים. מעבר לכך, היא עלולה לפגוע גם באינטרסים ציבוריים חשובים.
"מצד שני, האתיקה העיתונאית פטורה לפי החוק מהסדר או בקרה על-ידי גוף חיצוני, ממשלתי או אחר. בכך שונה מקצוע העיתונאות מרוב המקצועות החופשיים. במקצועות חופשיים אחרים, כגון רפואה, עריכת-דין, הנדסה וראיית-חשבון, החוק מסדיר את העיסוק במקצוע באמצעות רשיון. נוסף לכך, וכפועל יוצא מכך, החוק מסדיר, ולו רק באופן חלקי, גם את האתיקה המקצועית, מקים גופים לאכיפת האתיקה, כגון בתי-דין, ומקנה להם סמכות אכיפה באמצעים שונים, עד לאמצעי הקיצוני של שלילת הזכות לעסוק במקצוע. אתיקה המוסדרת בדרך ואת עולה (או יורדת) מדרגה: היא נעשית חלק ממשפט המדינה. מבחינה זאת העיתונאות שונה ממקצועות אחרים. החוק נמנע מלהסדיר את העיסוק בעיתונאות; הוא אינו דורש רשיון מעיתונאי, אינו מטיל עליו חובות מיוחדות ואינו מקנה סמכות למוסד רשמי להענישו על התנהגות בניגוד לאתיקה המקצועית.
"ההבדל הקיים מבחינה זאת בין העיתונאות לבין מקצועות אחרים אינו נובע ממחדל של הכנסת או הממשלה. הוא קיים בכוונה מכוונת, ומתבסס על הבחנה עניינית בין העיתונאות לבין מקצועות אחרים. ההבחנה נובעת מעצם המהות של חברה דמוקרטית. עיתונות חופשית היא לא רק תוצאה הכרחית של דמוקרטיה, אלא היא גם תנאי הכרחי לדמוקרטיה. היא תנאי הכרחי למשטר ייצוגי, לממשל תקין והוגן, לחירויות האדם. בפועל היא יכולה לשמש נייר לקמוס של הדמוקרטיה: יש עיתונות חופשית - יש דמוקרטיה; אין עיתונות חופשית - אין דמוקרטיה...
"עם זאת, העובדה שהעיתונות פטורה מפיקוח או מעורבות אחרת של הממשלה, להבדיל ממקצועות אחרים, יוצרת בעיה. לעיתונות, כידוע, יש כוח רב. בכוחה לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו של גוף. במיוחד גדול כוחה של העיתונות, בהשוואה לכל מקצוע אחר, כלפי המוסדות הרשמיים: הכנסת, הממשלה, הרשויות המקומיות וכל מוסד ציבורי אחר. היא לא רק מדווחת, חושפת ומבקרת, ובכך היא עושה שירות חשוב לחברה, אלא היא גם מאיימת ופוגעת בעובדי ציבור ובנבחרי ציבור, ובכך היא מקימה לעצמה אויבים בקרב בעלי שררה.
"בעלי שררה, וגם אחרים בקרב הציבור, ובמיוחד מי שכבר נפגע על-ידי העיתונות, יכולים לטעון כי צריך להטיל רסן על העיתונות, כדי למנוע שימוש לרעה בכוחה. הכוח, כפי שאמר לורד אקטון, נוטה להשחית, לא רק כוח השלטון. כל כוח. גם כוח העיתונות. כדי למנוע שימוש לרעה בכוח דרושה ביקורת. לכן, הם יכולים לטעון, דרושה ביקורת חיצונית גם על העיתונות, כמו על גופים אחרים ומקצועות אחרים. החלל קורא להסדר. הם גם עשויים לנצל שעת כושר, כמו משבר רציני או תקלה חמורה בתחום העיתונות, כדי לעשות סדר בעיתונות.
"בשל כל אלה חייבת העיתונות להנהיג סדר בביתה, היא עצמה ולא אחרים, כדי להבטיח שלא ייעשה שימוש בכוחה אלא באופן ענייני והוגן. אכן, העיתונות הקימה מנגנון מיוחד לצורך זה. היא הקימה, ללא חובה בחוק, את מועצת העיתונות…
"לכאורה, טוב ויפה. אך בפועל, לא כל-כך יפה. כל מי שקורא עיתונים יודע כי יש פער בין האתיקה לבין הפרקטיקה: דפי העיתון, לא פעם, אינם משקפים את כללי האתיקה… במקרה זה, עיתון נפוץ ביותר ניהל במשך תקופה ארוכה מסע שהחשיד קצין משטרה בכיר בעבירות על החוק, ולא החמיץ שום ידיעה עסיסית. אך כאשר פרקליט המחוז החליט שאין יסוד להגיש כתב-אישום נגד אותו קצין, נאלם העיתון דום. מקרה זה מדגים את החשיבות המעשית של האתיקה העיתונאית, כמו גם את החולשה הקיימת של כללי האתיקה…
"פסק-דין זה, אף שיש בו ניצחון לעיתונות, יש בו גם אזהרה לעיתונות. גם הדו"ח של הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות, אף שהוא מבקש בכל מאודו להגן על חופש העיתונות, מדליק אור אדום של סכנה הנובעת מן החולשה של כללי האתיקה… והיו סימני אזהרה נוספים… כל אלה הם, מבחינת העיתונות, כתובת על הקיר. תהיה זו טעות קשה אם העיתונות תעלים עין מן הכתובת".
מרדכי קרמניצר הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 16, ספטמבר 1998
הבהרה: משל היה
בגליון ספטמבר של "העין השביעית" נדפס מאמרו של מרדכי קרמניצר "שעת אמת", שדן בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בפרשת קראוס. בין השאר דן קרמניצר בדעת המיעוט של השופט מישאל חשין. חשין כלל בפסק-דינו סיפור על ייסוריו של שופט ירושלמי. קרמניצר העלה במאמר את ההשערה שמדובר במעשה שהיה, ולשופט חשין היתה בו מעורבות אישית.
למערכת "העין השביעית" התברר, שהמעשה לא היה, וממילא לא היתה לשופט שום מעורבות בו. הסיפור שהיה משל היה, פרי דמיונו של השופט.
גיליון 17, נובמבר 1998