הגיעה השעה לרפורמה בחקיקה הנוגעת לצנזורה על העיתונות בישראל. החוקים הקיימים אינם פועלים, הם מגבילים את חופש העיתונות ואת זכות הציבור לדעת. התקנות וההנחיות של הגופים השונים - הצנזור הצבאי, בטחון שדה, ועדת העורכים וועדת השרים לפרסומים - מקשות על עיתונאים לדעת מתי הם מפירים את החוק.
אני עובד בשירות סוכנות טלוויזיה בינלאומית, ולעתים קרובות מתעמת עם הצנזורים על פרסום תמונות. קודם שעיתונאי חוץ מקבלים את כתב ההסמכה שלהם, הם נאלצים לחתום על התחייבות להישמע להוראות הצנזורה. אלא שהתחייבות זו מכילה סעיף חובק-כל בנוסח "הצנזור הצבאי מעוניין אך ורק במידע העוסק בבטחון המדינה...".
מן הניסיון למדתי שלא לפנות אל הצנזור בכל מקרה של ספק, כי הוא יאסור על פרסום התמונה או ישתהה בהחלטתו עד שהחדשות יהפכו להיסטוריה. לעתים מזומנות אנחנו מסתמכים על הטלוויזיה הישראלית או על קול-ישראל, ואם הם מפירים את השתיקה בנוגע לסיפור מסוים, או משדרים תמונות מסוימות, אשר למיטב ידיעתי הם בעייתיים, אנחנו הולכים בעקבותיהם בתוך דקות.
(צילום: יוסי זמיר)
אכיפת החוקים עלינו, העיתונות הזרה, שונה מאשר על העיתונות המקומית, כאילו אנחנו מדווחים מאיזה אי בודד, שלוויינים או חיוג ישיר לחוץ-לארץ טרם הגיעו אליו. צוות טלוויזיה ממשרדי, שהוזמן על-ידי דובר צה"ל לסקר את בואה של ספינת הטילים החדישה ביותר של חיל הים, סולק משערי הנמל בנימוק שהאירוע סגור לעיתונות ה"זרה" (במקרה זה, הצלם הזר היה קצין במילואים). הסנקציה גרמה לנו אי נוחות, אך לא מנעה מאיתנו לשדר את התמונות: פשוט ביקשנו ממערכת "מבט" עותק של הכתבה שהיא צילמה.
אינני מקנא בתפקידו של הצנזור, בשעה שהטכנולוגיות החדשות מאפשרות להזרים את המידע במהירות רבה יותר, בחופשיות רבה יותר, ובמחיר זעום לעומת המברק שהיה כתב שולח לפני עשרים שנה בלבד.
היום יותר מתמיד, המידע אינו מכיר בגבולות לאומיים, או בחוקיה של מדינה זו או אחרת. עד היום אני משועשע כל אימת שאני בוחן את פירוט חשבון הטלפון של "בזק" שאנחנו מקבלים בסוף כל חודש, ורואה את פירוט השיחות לדמשק, לריאד, או למספר טלפון לווייני, אשר אני יודע היטב כי הוא שוכן במשרד ההסברה בבגדאד.
ואילו מכשיר הצנזורה תקוע בעבר ומתנגד לכל שינוי. התוצאה היא קהל הצופים בעולם כולו, הרואה את סרטי הווידיאו שמפיץ החיזבאללה, ובו נראה לוחם בתוך עמדה של צד"ל בדרום לבנון, בעוד שצילומים של הפצועים הישראלים מאותה תקרית ממש, המגיעים לבית-החולים רמב"ם, היו נפסלים בידי הצנזורה אילו הוגשו לאישורה.
הנטייה היום היא לפתיחות רבה יותר. בעקבות "פרשת משעל" אנו מכירים את שמותיהם ופניהם של ראשי המוסד והשב"כ. מאוחר יותר הודו הארגונים הללו, בחירוק שיניים, במעצרו של יהודה גיל, אך המלאכה עוד רבה.
מעטים בלבד יפקפקו בדאגות הבטחוניות הלגיטימיות של ישראל, ובזכותה להפעיל שליטה רבה ככל האפשר על המידע המגיע לתקשורת. אך שני גורמים מקשים על הפעלת השליטה הזאת. ראשית, כולם מתים לגלות את הסודות. פוליטיקאים, דוברים, שתדלנים וקציני צבא שהיו צריכים לדעת, מדליפים פירורי מידע עסיסיים כדי להרשים את בני-שיחם, או כחלק מהתוכניות הפוליטיות, או מקידום הקריירה שלהם עצמם. אולי מוטב לצנזורים, שבמקום להגביל את חופש העיתונות, יפעלו ביתר שאת לעצור את הדליפות. שנית, היישום האקראי של חוקי הצנזורה שם ללעג את גופי הממשל השונים, שהיו רוצים שנאמין להם שהם יודעים טוב יותר.
מייק אלדר, מחבר הספר על היעלמותה של הצוללת "דקר", מאמין כי נפל קורבן למאבקים פנימיים בין הצנזורה, בטחון שדה וועדת השרים לפרסומים. שלושת הגופים האלה, לדברי אלדר, העבירו את ספרו מיד ליד, עד שמישהו מצא לבסוף סיבה לאסור על פרסומו, החרים מאות עותקים, פשט על ביתו והחרים גם מחשב. ואולם מר אלדר סיפר לי, שהספר הזה עומד לרשות הקוראים בספריית השאלה עירונית בנתניה.
כך גם במשפט ואנונו. הצנזור אסר על סוכנות "רויטרס" בירושלים לצטט כתבי-עת וספרים המוצעים למכירה לכל דורש בישראל, או לצטט הערה שהשמיע ראש הממשלה לשעבר, שמעון פרס. הנוהג הקיים אצל עיתונאים ישראלים להזין את עמיתיהם הזרים במידע, ואחר-כך לצטט מאמרים המתפרסמים בחוץ-לארץ ולעקוף בכך את הצנזורה, הוא ראיה נוספת לכך, שאבד הכלח על החוקים הקיימים.
בשבועות האחרונים ראיתי בעיתוני הבוקר ציטוטים של ה"פוריין ריפורט" הבריטי, על מקרי מוות במתקן ללוחמה ביולוגית בנס-ציונה (מאז כבר פרסם ראש הממשלה הכחשה לידיעות אלו), ולדליקות המסתוריות שפרצו במפעל, אשר מייצר, לכאורה, מנועים לטילים בליסטיים. אלא שהפטנט הזה לא תמיד מצליח. בשנה שעברה נמנע מהעיתונות הישראלית לדווח על נסיון הנפל להתנקש בחייו של איש החמאס בירדן, ח'אלד משעל, אף על פי שהמידע עמד לרשות התקשורת הזרה.
חבר-הכנסת רפי אלול הגיש הצעת חוק, לבטל את תקנות ההגנה הדרקוניות לשעת חירום משנת 1945, המתירות סגירה חפוזה של כתבי-עת והטלת הגבלות על הפצתם. לדברי אלול, הדמוקרטיה הישראלית חזקה דיה לקיים את חופש העיתונות בלי חוקים ותקנות, אשר אינם עולים בקנה אחד עם אמות-מידה בינלאומיות.
כעיתונאי אני מאמין, שעל ישראל לעשות רפורמה מוסדית, אשר תבטיח את חופש העיתונות ואת הגישה למידע. כצעד ראשון יש מקום להתמודד עם משטר הצנזורה, שפג זמנו זה כבר.
כריס סלייני הוא מנהל רשת WTN
גיליון 17, נובמבר 1998