כתבתם של רביב דרוקר ואיתי רום בתוכנית "המקור", ששודרה שלשום בערוץ 10, הוכיחה שכשדרוקר נדרש לבחור בין איכות טלוויזיונית לאיכות עיתונאית, הוא בוחר באחרונה. זו בחירה שאין בישראל הרבה אנשי טלוויזיה שיש להם האומץ לבחור.

דרוקר לקח חומרים אנטי-טלוויזיוניים בעליל – הקלטות שמע ותמלילי עדויות – ופשוט הקרין אותם על המסך במשך דקות ארוכות. הוא ועורכיו לקחו הימור, שכן צופי הטלוויזיה רגילים בצילומים תזזתיים, פריימים מתחלפים ומשחקי תאורה. ההימור השתלם בגלל הערך העיתונאי האדיר שבשידור הקלטות ותמלילי החקירה הנגדית שכוונה נגד נערה צעירה בת 16, בנסיונה לשכנע אולם מלא גברים ששלושה צעירים אנסו אותה שנתיים לפני כן.

מההקלטות עולה שאיש מהגברים באולם לא חס על הנערה, וכי שאלות דוחות ומיותרות (כמו האם היא היתה רטובה או יבשה בשעת האונס) נזרקו לעברה כאילו לא היתה בן-אדם חי ונושם, אלא מכונת זכרונות חסרת רגש. גם מיטב הסניגורים שיטענו בלהט שהשאלות שהוצגו באולם מחויבות המציאות לא יצליחו לשכנע את מי ששמע את העדות מעל גבי המסך.

עם כל הכבוד לתחקיריו הפוליטיים של דרוקר, עיתונאי-על בכל קנה-מידה, התחקיר ששודר אמש עולה בחשיבותו על כל האחרים. דרוקר נלחם במשך שנה על זכותנו, צרכני התקשורת, לשמוע את ההקלטות, ועל כך אין אלא להודות לו ושוב להודות ושוב ושוב.

לפני למעלה משנה סערה המדינה עת הועלתה טענה כאילו נערה נאלצה לכרוע על ברכיה באולם מלא גברים בבית-המשפט, וזאת כדי להדגים בפני כבודם כיצד ייתכן שצעיר אנס אותה בזמן ששני חבריו אוחזים בה בכוח. הנהלת בתי-המשפט טענה שהדבר לא קרה, גם נציב התלונות נגד שופטים טען שהדבר לא קרה. במשך שנה התנגדו שופטי ההרכב להשמעת הקלטת העדויות באולם. דרוקר וחבריו לעריכת התוכנית נלחמו במערכת המשפט עד שהעליון אישר את השמעתם.

צפייה (קשה, יש לומר) בתוכנית אמש מעלה שהשופטים צדקו. זה אכן לא מה שקרה. מה שקרה שם בין הדלתיים הסגורות היה חמור בהרבה: הסניגור, השופטים וגם התובע בתיק התעללו בנערה וסחטו ממנה את המעט שנותר ממנה לאחר האונס עצמו. הם התעללו בה במשך שעות וניהלו דיון מביך, חסר טעם והיגיון.

כעת על שרת המשפטים הנמרצת, נשיאות בית-המשפט העליון, לשכת עורכי-הדין והפרקליטות לקבוע מחדש את גבולות המותר והאסור בכל הנוגע לחקירת קורבנות אלימות מינית בבתי-המשפט בישראל.