תגובתו הרהוטה והחכמה של חברי עומר כביר לטקסט שפירסמתי על אודות האופן שבו וואוויי הסינית השתלטה על עיתונות הטכנולוגיה בישראל, ולו לזמן קצר, היא הזדמנות ראויה להרחיב במעט את יריעת הבעיה שעליה הצבעתי.

אתחיל ואומר – איני חושב שכתבי הטכנולוגיה הישראלים מושחתים. רחוק מכך. כמה מהם אני מכיר באופן אישי, ואחרי אחרים אני עוקב באופן רציף. למעט כמה יוצאי דופן, שאינם פועלים בכלי תקשורת מרכזיים, שעושים "ביזנס" מסיקור עולם הטכנולוגיה, מדובר בקבוצה איכותית, מקצועית ורצינית של אנשים. למרבה הצער, עיתונאים אלה פועלים בסביבה משחיתה, בתנאים משחיתים ובמציאות משחיתה, שהופכים את הניסיון שלהם להקפיד על אתיקה עיתונאית לעקר.

הבעיה של עיתונאי הטכנולוגיה מורכבת משלושה חלקים עיקריים. הנה החלק הראשון: כמעט כל העיתונאים בכלי התקשורת הארציים פועלים במציאות תקשורתית שבה פרסום סמוי (תוכן שיווקי, תוכן ממומן, תוכן מקודם) או תוכן מוטה הם חלק מה-DNA של כלי התקשורת שבהם הם עובדים.

קצרה היריעה מלהתחיל לתאר את האופן שבו תוכן שיווקי, על צורותיו השונות, השתלט על פלטפורמות כמו ynet או "מאקו". קצרה היריעה מלהתחיל לתאר את האופן שבו אינטרסים של מו"לים או של גורמים מסחריים, המשלמים לשם כך הון, מובילים להטיה זו או אחרת בדיווח העיתונאי של אנשי "ישראל היום", או "ידיעות אחרונות". עיתונאי הטכנולוגיה מביטים סביבם, והם טובעים בתוך תוכן שהמרחק בינו לסטנדרטים עיתונאיים ראויים רחוק כמרחק היום מהלילה.

המצב של עיתונאי הטכנולוגיה שפועלים במסגרת אתרים עצמאיים דוגמת Geektime, Pocket, GSMIsrael, HTMobile קשה אפילו יותר. ראשית, הם קובעים לעצמם את הכללים; הם אינם כפופים למסורת עיתונאית מוסדית שמועברת מהעורך הראשי לעורך המדור לעיתונאי, ואפילו לא לתקנון האתיקה הבלתי אפקטיבי של מועצת העיתונות. אם בזה לא די, קשה לומר שהם מתפרנסים בכבוד מהאתר שלהם, אם בכלל. משום כך הם מטרות הרבה יותר קלות להשפעה מבחינה מסחרית: הם צמאים לכסף או לתגמול שווה ערך לכסף.

כאשר הקבוצה הזו מקבלת פנייה שנושבת ממנה רוח של אינטרסים מסחריים, היא לא זורקת את הפונה מכל המדרגות כיוון שהיא רואה את האינטרסים האלו מכל עבר, כמו גם את האופן שבו הם חודרים למערכות המסורתיות. מהבחינה הזו, הם עברו השחתה בשל הסביבה העיתונאית שבה הם פועלים או כיוון שהם "פתוחים להצעות", שכן שזו הדרך היחידה שבה הם יוכלו להכניס לכיסם כמה שקלים.

הנה החלק השני. צודק כביר כאשר הוא כותב שזה לא תענוג גדול להתרוצץ בכנס כמו IFA או בכנסים הדומים לו. כמי שהתרוצץ בהם במשך שנים, אני יכול להעיד שזו אמת צרופה. ואולם גם כביר יודע ואף מודה שזה רק חלק מהתמונה. בעוד שביקור בוועידות מסוג זה הוא כלי עבודה עבור כתבים שרוצים להישאר בחזית החידושים הטכנולוגיים, קפיצה קטנה לפריז, וינה, טוקיו או סיאול, כדי לסקר אירוע השקה של מכשיר זה או אחר, אירוע שמסתכם בדרך כלל בשעות מעטות ודי נעימות של עבודה, הוא משהו אחר לגמרי (או כפי שכביר כתב: "כאן הגבול אפור יותר"). ובכן, הוא אפור ממש. בורדו-אפור, כפי שאמרו הגששים.

הנסיעות האלו הן על פי רוב נסיעות שאינן מחויבות המציאות מבחינה עיתונאית. אסתכן ואומר שנדירים המקרים שבהם לנסיעה שכזו יש ערך מקצועי אמיתי. מובן שאפשר לספר סיפורים על כך ש"הייתי הראשון לבדוק" ו"אין כמו התרשמות בלתי אמצעית". יאללה יאללה. האמת היא הרבה יותר פרוזאית – אלו הן נסיעות צ'ופר, רובן מפנקות, האחרות מותירות בידי העיתונאים את המוצר שהושק כמתנה. בכמה כלי תקשורת היה נהוג סבב, כך שלא רק כתבי הטכנולוגיה נסעו להשקות הללו, אלא גם כתב התרבות, וכתב שוק ההון, וכתב הספורט ועורך מדור הנדל"ן. אם זה צ'ופר, אז שכולם ייהנו.

בכמה מהעיתונים, דוגמת "כלכליסט", החליטו לשמור, כך על-פי כביר, על "זהירות יתר". בכלי תקשורת אחרים, בוודאי אלה העצמאיים, מדובר בתגמול שאין סיבה לוותר עליו. בניגוד לעמיתנו האירופים, עבורנו הישראלים טיסה ללונדון או פריז היא לא ניג'וס – היא אחלה דבר שבעולם. מי שמספר לכם שהוא סובל באירועים האלו או עובד נורא קשה – משקר. לכם או לעצמו.

החלק השלישי והאחרון קשור בטענה של כביר שלפיה, "במצב הרצוי, מי שיממן את הנסיעה ואת השהות בוועידה הוא כלי התקשורת שמעסיק את הכתב. ואולם, בשל מצבם העכשווי של מרבית כלי התקשורת בארץ, מהלך שכזה אינו אפשרי".

תקציב המערכת של עיתונים כמו "ידיעות אחרונות", "גלובס" ו"כלכליסט", או אתרים כמו "וואלה" ו"מאקו", עומד על מיליוני שקלים, כמה מהם על עשרות מיליוני שקלים, ואחרים נושקים ל-100 מיליון שקלים. ההחלטה שלא לממן לעיתונאי טיסה ב-2,000 דולר לברלין היא החלטה מערכתית, לא החלטה קיומית. רוצה לומר, מערכות כלי התקשורת הן אלו שדוחפות את העיתונאים שלהן לידיים הדביקות ועמוסות האינטרסים של החברות המסחריות.

הראיה לכך היא אופן הפעולה של עיתון "הארץ". קשה לומר ש"הארץ" הוא עיתון עשיר שנהנה מפופולריות גדולה או מרווחי עתק, אבל "הארץ" מקפיד לשלוח עיתונאים לכנסים או לאירועי השקות על חשבונו. אני מדגיש: ב"הארץ" (ו"דה-מרקר") מיושמת זה שנים (ואולי אף מאז ומתמיד, לא בדקתי) החלטה מערכתית שעיתונאים נוסעים על חשבון המערכת. בכך "הארץ" משחרר את העיתונאים ממחויבות כלשהי לגוף מסחרי כלשהו. האם "כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות" במצב כלכלי קשה יותר מ"הארץ"? סביר להניח שהתשובה שלילית. אבל בקבוצת "ידיעות אחרונות" יש החלטה מערכתית, גם אם אינה מפורשת (החלטות שכאלו אף פעם אינן מפורשות), שלפיה אם עיתונאי רוצה לנסוע לאירוע, הוא צריך לחפש לעצמו ספונסר. ממש כך. ו"ידיעות אחרונות" לא לבד, שכן אותה פרקטיקה בדיוק היתה נהוגה ב"מעריב" בראשית שנות האלפיים.

מה שמוביל לשורה התחתונה של כביר: "החברות אולי קונות לנו את הכרטיסים, אבל הן לא קונות אותנו". ובכן, זו כבר טענה שגובלת בהיתממות.

כביר מתאר את החוזה הבלתי כתוב בין הצדדים כך: "יש הבנה שבתמורה למימון הנסיעה הכתב יסקר את מסיבת העיתונאים, אבל הבנה זו מיותרת כי כמעט תמיד החברות המממנות הן חברות שהיינו כותבים על ההכרזות שלהן כך או כך". המציאות היא שאותה "הבנה" היא קצת יותר רחבה.

ראשית, אין מדובר רק בכיסוי מסיבת העיתונאים, אלא בכיסוי נרחב יותר (התנסות במוצר שהושק, התנסות במוצרים אחרים, ראיון אישי עם מנהל בכיר ועוד). כאן פועלת משוואה מאוד ברורה: ככל שכלי התקשורת חזק יותר (נניח "כלכליסט"), קשה לסובב לו את היד, אבל ככל שכלי התקשורת חלש יותר (דוגמת בלוגר שמפעיל אתר עצמאי), כך הציפיות ממנו לתת תמורה הולמת גדולות הרבה יותר.

שנית, כביר מנתח את הסיטואציה באופן שכלתני, אבל שוכח שבסוף כולם בני-אדם. חברה מציעה לך לנסוע על חשבונה לסין. מתי תיסע על חשבונך לסין? כנראה אף פעם לא. היא מממנת לך טיסה, ולוקחת אותך משדה התעופה, ומלינה אותך במלון, ומאכילה אותך בארוחות ממש טעימות, מארחת אותך ומראה לך דברים, מסדרת לך ראיונות ומציגה בפניך חידושים מעניינים, ואחרי כל זה תחזור הביתה ותלכלך עליה?

כל אלו שאומרים "לא קנו אותנו" עיוורים, או חמור מכך, לא רוצים לראות את הדרך הפתלתלה שבה מופעל עליהם כוח (לא כל-כך) סמוי, שבאמצעות השקעה קטנה יחסית במונחי תאגיד ענק, יוצר סנטימנט עיתונאי חיובי באופן שכמעט אי-אפשר להתנגד לו, או כפי שכתבה רויטל סלומון: "אף שטן לא קנה כאן את נשמתו של כתב טכנולוגיה תמורת כמה לירות. מה שכן קורה פה זה שתמורת נזיד עדשים סיני, חברות כמו וואוויי קונות רצון טוב והשפעה לטווח ארוך. הן קונות סיקור שמתחיל מפוזיציה חיובית, כי הן התחילו עם הכתבים בטוב, אז הן יקבלו טוב".

האם זה משום שהעיתונאים הם מושחתים? לאו דווקא. זה משום שהם בני-אדם. האם אפשר להימנע מהסיטואציה? כן, אבל צריך תמיכה של המערכת או עמוד שדרה מקצועי מאוד יציב, מאוד בטוח בעצמו, מאוד לא מתפשר. עומר כביר, כנראה, ניחן בעמוד שדרה שכזה, אבל לא כולם עומר כביר. בין אם מחוסר ברירה, ובין אם מבחירה.