מתכוננים למחר

ראש הממשלה, מדווחים היום העיתונים הכלכליים, צפוי להביא מחר את מתווה הגז פעם נוספת להצבעת הכנסת, וכך גם את ההחלטה על העברת הסמכות לחתום על סעיף 52 (המאפשר לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים מסיבות של בטחון המדינה) משר הכלכלה אריה דרעי לממשלה כולה.

עם זאת, מדווח אבי בר-אלי ב"דה-מרקר", ההצבעה על המתווה מותנית בהחלטת בג"ץ, שאמור לדון בעתירה שהגישה ברביעי שעבר התנועה לאיכות השלטון, בבקשה להוציא צו ביניים נגד קיומה. העתירה הוגשה משום שחרף ההודעה של שר האוצר כחלון על נבצרות מעיסוק בסוגיה, בשל קרבתו לקובי מימון, שלו מיוחסת בעלות על ישראמקו השותפה במאגר תמר (מימון מכחיש בעלות כזאת) – עד כה לא הומצאו הסימוכין המשפטיים שינמקו את השיקולים העומדים מאחוריה. במלים אחרות, בג"ץ עשוי לדרוש ממימון הבהרות שנמנע עד כה מלספק בנוגע לטיב עסקיו, ומכחלון – הבהרות שנמנע עד כה מלספק על אופי חברותו עם מימון.

דיון משמעותי על כלום

נוסף להצבעה על מתווה הגז ועל סעיף 52, צפוי ראש הממשלה להביא גם את התקציב וחוק ההסדרים להצבעה, ולכרוך את ההצבעות אלו באלו, במין אופן עקום ומוזר, אך כה אופייני: "לפי התוכנית [של ראש הממשלה]", כך צבי זרחיה, כתב "דה-מרקר" בכנסת, "מתווה הגז יאושר בתמיכת הקואליציה וחמישה ח"כים מישראל-ביתנו; העברת סמכויות השר דרעי תזכה לרוב לנוכח היעדרות ח"כים מהרשימה-המשותפת וח"כים מהאופוזיציה השוהים בחו"ל, וכן משמעת סיעתית בכולנו; ואילו בעניין חוק ההסדרים ייעשה ניסיון לגבש הבנות בין הליכוד לאוצר ולכולנו" (הליכוד וכולנו, כך עולה מהמשך הידיעה, מתקוטטות בימים אלה על הקרדיט למהלכים שונים בתקציב).

השורה שכתב זרחיה בהיסח דעת מסוים – "העברת סמכויות השר תזכה לרוב לנוכח היעדרות ח"כים מהרשימה-המשותפת" – היא הבוקר הכותרת הראשית של "כלכליסט", בשל מה שמסתמן כדיל פוליטי מסריח בין הרשימה לבין ראש הממשלה: "נתניהו בונה על הח"כים הערבים לאישור מתווה הגז" (בפנים העיתון, כותרת הידיעה המתחכמת יתר על המידה הינה: "נתניהו רוצה שהערבים ינהרו אל מחוץ למליאה", המבססת סופית את אמירתו המחפירה ההיא של ראש הממשלה כקאלט פולקלוריסטי חמוד).

ראש הממשלה בנימין נתניהו לוחץ את ידו של יו"ר הרשימה-המשותפת איימן עודה. ביניהם: יו"ר העבודה יצחק הרצוג. טקס הפתיחה של הכנסת ה-20, 31.3.15 (צילום: נתי שוחט)

"נתניהו מגיע להצבעה על העברת הסמכויות של דרעי כשאין שינוי מהותי במפה הפוליטית", נכתב בארכי-ידיעה של אורי תובל ועמרי מילמן על שרשרת ההצבעות הצפויות בכנסת. "מאזן הכוחות עומד על תיקו או נוטה לאופוזיציה. כדי לנסות להטות את המאזניים לטובתו, נתניהו מנסה לשכנע חלק מהח"כים של הרשימה-המשותפת להיעדר מההצבעה גם כן, וזאת בתמורה לתמיכתו בתוכנית החומש למגזר הערבי בעלות של 900 מיליון שקל". עם זאת, נכתב בהמשך, "ברשימה-המשותפת מכחישים בתוקף את קיומה של העסקה. גורמים ברשימה-המשותפת אמרו כי בכוונת כל חברי-הכנסת שלה להתייצב להצבעה על מתווה הגז ולהצביע נגדו, כמו גם להצביע נגד נטילת סמכויותיו של דרעי".

לא רק ההערכות באשר להצבעה הצפויה של הרשימה-המשותפת דורשות הסברים, אלא גם אלו של מפלגת כולנו. כאן, "כלכליסט" הוא זה שמגלה קהות מסוימת. העיתון מצטט מפי גורמים בתנועה טענה שלפיה, בניגוד להצבעה על המתווה שצפויה לעורר "דיון משמעותי בסיעה", בין השאר בעקבות התנגדותו של השר אבי גבאי (שאינו חבר-כנסת) ושל רחל עזריה, "בעניין העברת הסמכויות – מהלך שנחשב לצעד פורמלי – צפויה הסיעה להישמע למשמעת הקואליציונית, כפי שהתכוונה לעשות בהצבעה שלא התקיימה ביוני".

ח"כ רועי פולקמן (צילום: נתי שוחט)

ואולם, כל בר-דעת מבין שכשם שאלוהים מצוי בפרטים הקטנים, כך הסוגיה העקרונית, המהותית, של מתווה הגז, תוכרע לבסוף דרך ההתנהלות ה"פורמלית". אז מה פשר האמירה שעניין העברת הסמכויות הוא "מהלך שנחשב פורמלי"? ה"פורמלי", במקרה הזה, הוא המהותי.

הפעם "דה-מרקר" הוא זה שמספק את התשובה. לפי העולה הבוקר מהעיתון, המצג הלוחמני של גבאי, עזריה ואחרים, ובמשתמע של סיעת כולנו בכללותה, כאילו אינה בהכרח תומכת במתווה, הוא לוקסוס המתאפשר בזכות הרוב שצפוי בהצבעה הודות לישראל-ביתנו; בהצבעה על סעיף 52, לעומת זאת, שם סיעתו של ליברמן אינה מבטיחה רשת ביטחון לקואליציה, והליכוד דורש מכולנו משמעת קואליציונית, עומל בימים אלה ראש הסיעה בכנסת, רועי פולקמן, על אכיפתה, ו"פועל לשכנע את חברי המפלגה להצביע בעד מתווה הגז", כפי שמגלה איתן אבריאל בכפולה פובליציסטית על אודות בגידתו של כחלון בבוחריו, לטענתו. כמו כן, לטענת אבריאל, "הוא [פולקמן] לא היה עושה את זה בלי אישור של כחלון".

גם ב"בית הקלפים"

בר-אלי גם מדווח הבוקר על כך שההפתעה הרבתי בישראל ממציאת מאגר גז חדש בצפון מצרים היא תוצאה של התנהלות מערכתית בעייתית: "תגלית הגז הטבעי שעליה דיווחה ענקית הקידוחים האיטלקית Eni התקבלה בקרב הממשלה הישראלית בהפתעה. זאת, בין היתר, כיוון שקיומו של הקידוח לחופי מצרים לא הופיע בסקירות שהגישו משרד החוץ והמטה לביטחון לאומי (מל"ל) לשרי הקבינט המדיני-בטחוני, לפני שאלה התבקשו לאשר את קידום מתווה הפשרה מול מונופול הגז, שנשען ברובו על הצורך ביצוא גז למצרים [...].

"בחוות הדעת, כפי שהוצגו לציבור, לא הופיעו תוכניות הממשלה המצרית לחדש את פיתוח שדות הגז שלה והצלחתה לשכנע משקיעים זרים לשוב לפעילות במדינה. זאת, על אף שהסכמי העקרונות שעליהם חתמו בעלי מאגרי תמר ולווייתן לייצוא הגז הם דווקא מול יצואניות גז הפועלות במצרים, והחוזים מאוימים בימים אלה ברקע התמורות בשוק הגז המצרי".

עוד מדווח בר-אלי, שכבר נכתב כאן לא אחת שהוא העיתונאי הישראלי שמבצע את העבודה המשמעותית ביותר בנושא הגז, כי "משרד ראש הממשלה מסרב להתייחס לפגישה שקיים בשבוע שעבר בנימין נתניהו עם בכירי חברת הקידוחים האמריקאית נובל-אנרג'י. [...] 'דה-מרקר' פנה אל משרד ראש הממשלה בבקשה לדעת ביוזמת מי נערכה הפגישה, מה היו נסיבותיה, מי נטלו בה חלק – והאם תוכן הפגישה תועד בפרוטוקול. ואולם עד לרדת הגיליון לדפוס, לא נתקבל מהמשרד כל מענה לפנייה".

בטור הפרשנות שכותב היום בר-אלי על התנהלות נתניהו מול ראשי נובל-אנרג'י, בצד הידיעה הנ"ל, הוא מגייס אפיזודה מהסדרה "בית הקלפים" כדי להמחיש כיצד עליו לנהוג מולם (הכותרת: "גם ב'בית הקלפים' יש קווים אדומים").

ב"ישראל היום" מקדישים למתווה הגז את הספוט המבוקש בקצה העליון של עמ' 27.

השורשים הנוצריים/אופייה היהודי

הכותרות הראשיות של העיתונים הכלליים (להבדיל מהכלכליים) שמורות גם היום למשבר הפליטים באירופה. ב"ישראל היום", שבגרסתו הדיגיטלית נפתח היום בכפולה 4–5, מגיש עיתונאי הספורט הוותיק רונן דורפן, השוהה כעת בבודפשט, דיווח מאוזן וענייני, שזוהר ממש על רקע הסטנדרטים הרגילים של העיתון.

"הפרלמנט ההונגרי העביר ביום שישי חקיקה נוקשה נגד גל ההגירה ששוטף את המדינה", כותב דורפן. "[...] החוקים עברו ברוב גדול. מפלגת השלטון, פירס, שיתפה לראשונה פעולה בחקיקה חשובה עם המפלגה הימנית הקיצונית והאנטישמית יוביק. [...] הכל נראה בינתיים כמיצג פטריוטי לצרכים פוליטיים פנימיים, שכן הפליטים כלל אינם מעוניינים להישאר בהונגריה.

"אורבן [ראש ממשלת הונגריה], שממשיך ברטוריקה של שמירת הצביון הנוצרי באירופה, אמר שארצו תסכים לקלוט פליטים נוצרים. הדברים חזרו על עצמם גם בכמה מדינות מזרח-אירופיות אחרות ועוררו זעם במערב. שר החוץ של לוקסמבורג אמר כי 'צריך להתבייש באורבן. הוא נוצרי כמו שקים ז'ונג איל הוא נוצרי'".

"זה כל-כך מעציב אותי לראות דברים כאלה קורים בימינו. מביש שמדינות אירופה מסוימות, גם אוסטריה, אומרות שחיי הנוצרים חשובים יותר מחיי מוסלמים. העולם לא עשה כלום", מצטט דורפן את עומאר, מתנדב בהאסנה, ארגון הומניטרי מוסלמי.

"גם מי שנחרדו מדבריו של ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שאמר כי שטף הפליטים מאיים על 'השורשים הנוצריים של אירופה', צריך להסביר מהו ההבדל בין הדאגה ל'שורשים הנוצריים' של אירופה, שמצלצלת רע מאוד בהונגרית, לבין הדאגה ל'אופייה היהודי' של ישראל, שמצלצלת מצוין בעברית", כותב גדעון לוי במדור הדעות של "הארץ".

זה מה שמדאיג את נתניהו

כותרת לעגנית ב"ישראל היום" שואלת: "זה מה שמדאיג את אירופה? 'בקרוב נחליט אם לסמן מוצרי התנחלויות'", זאת בעקבות הודעתה אתמול של שרת החוץ של האיחוד-האירופי ולפיה יפרסם בקרוב הנחיות לסימון מוצרים מההתנחלויות ברשתות שיווק אירופיות.

התהייה הילדותית שמעלה העיתון נעדרת כל מידה של היגיון או יושרה: ראשית, אין שום סתירה בין עניין הפליטים לנושא הפלסטיני (אם כבר, הטקטיקה למסמס כל נושא אזרחי בפני נושא המשווק כקיומי מאפיינת בעיקר את פטרון העיתון נתניהו ולא את ראשי האיחוד-האירופי); שנית, מדובר בעבודת מטה שאורכת כבר זמן רב, ושלא נולדה סמוך למשבר הפליטים הנוכחי (וגם, ההחלטה צפויה לצאת לפועל רק בעוד חודשים); ושלישית, העיתוי שבו ההצהרה בכל זאת נאמרה נגזר ממועד ישיבת שרי החוץ של האיחוד, שהתקיימה בסוף-השבוע.

אולם מעבר לכל אלו, הכותרת הזאת היא מימוש מעניין של דברים שכתב עיתונאי "הארץ" עמוס הראל ביום שישי האחרון: "קיים בראייתו [של נתניהו] גם היבט חיובי [של משבר הפליטים באירופה]: הסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה כרגע כסוגיה שולית עבור הקהילה הבינלאומית". בכותרת הנידונה, "ישראל היום" כמו מדרבן את העולם לנהוג כפי שציפה ממנו הפטרון.

חומוס מטמטם

"ליד אחד השולחנות יושבת פליטה סורית שהגיעה להולנד. היא מנגבת, טועמת ופורצת בבכי. 'אני בוכה כי הריח כאן מזכיר לי את החומוס בדמשק', אומרת הפליטה", פסקת הפתיחה הזאת, שנדמית כלקוחה מהפרודיה של "זהו זה" על הסרט הערבי של שישי בצהריים, מעטרת את הידיעה הפרושה על פני רוב כפולת האמצע של "ידיעות אחרונות". אין לה שום קשר למשבר הפליטים באירופה: היא מדווחת על חומוסייה שישראלי ופלסטיני פתחו בצוותא בהאג, בירת הולנד. אלא שכתבי העיתון ועורכיו זיהו הזדמנות ודחפו הכל בפיתה.

אגב, כותב הידיעה איתמר אייכנר אינו חתום עליה מהאג, מה שמעלה אי-אילו שאלות בנוגע לתיאור המלודרמטי מהפתיח.

בגוף הידיעה כותב אייכנר: "המסעדה שוברת לא רק את הסטריאוטיפ הפוליטי, כשהיא מראה כיצד ישראלי ופלסטיני יכולים לעבוד ביחד בהרמוניה, אלא גם את הסטריאוטיפ האתני. 'באירופה רגילים שהיהודי הוא איש עסקים והערבי במטבח. אבל אצלנו זה הפוך", מצוטט החצי הישראלי של הזוג, יובל גל. "'אני מבין שעבור אנשים מבחוץ זה נראה מדהים', אומר יובל, 'אבל הוא [מואוויה שחאדה הפלסטיני] החבר הכי טוב שלי בעולם, ואני חושב שזה ממש טבעי לפתוח איתו מסעדה".

מובן שהסטריאוטיפים שהמסעדה כביכול מנפצת הם אלה שבהם מחזיק "ידיעות אחרונות", ושעצם ההתפעמות של העיתון מהאפשרות שמסעדה כזאת קיימת רק מקבעת אותם. אמירה נכונה יותר בהקשר הזה מצד המרואיין היתה אולי זאת: "בעיתון 'ידיעות אחרונות' רגילים שהיהודי הוא איש עסקים והערבי במטבח. אבל אצלנו זה הפוך. אני מבין שעבור אנשים שעובדים ב'ידיעות' זה נראה מדהים, אבל אני חושב שזה ממש טבעי".

אתר אסון

"האו"ם: תוך 5 שנים תהיה עזה 'לא ראויה למגורים'", מבשרת כותרת ב"הארץ", ומפורט בה כי לפי דו"ח של הארגון שפורסם בשבוע שעבר, מבצע "צוק איתן", שהביא לעקירת חצי מיליון תושבי עזה מבתיהם, "חיסל באופן אפקטיבי את מה שנותר ממעמד הביניים ברצועה והביא את כל האוכלוסייה למצב של עוני". כמו כן, התמ"ג צנח ב-15%, האבטלה עלתה ל-44% ו-72% ממשקי הבית סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. גדעון לוי קובל בטורו על ההתחסדות הישראלית לטענתו לנוכח הטרגדיה באירופה, בעוד ש"אתר אסון מעשה ידיה יש לישראל בחצרה האחורית, מהלך שעה ורבע נסיעה מתל-אביב".

בום

"השחקן והבמאי רודיה קוזולובסקי: 'כשאני מכניס קצת את הבטן אני מידה 44'" (כותרת שער המוסף "זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות").

מפלגת העבודה לדורותיה

"הארץ" קוצר היום הדים מכתבה שפירסם אור קשתי ביום שישי. בניתוח שערך קשתי של הכנסות רשויות מקומיות מתשלומי הארנונה, התגלה מנגנון מיושן ולא דיפרנציאלי שלעתים עוברים בעטיו מיליונים ליישובים מבוססים בעוד ששכניהם העשירים פחות לא רואים שקל. היום מגלה קשתי כי לאחר שהוגשה ביולי הצעת חוק לתקצוב דיפרנציאלי של שירותי חינוך ורווחה ברשויות המקומיות, שנועדה להגדיל את תקציב הרשויות החלשות, קיבלו 14 ח"כים של המחנה-הציוני החתומים על ההצעה מכתב נזיפה מראשי רשויות חזקות, ביניהם רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב.

"אני מבינה היטב את האיום המרומז במכתב של ראשי הערים – אם לא אסיר את חתימתי, יחסלו אותי בפריימריז", אומרת ל"הארץ" ח"כ מיכל בירן. "אני לא מתבלבלת, מדובר בכוחות אדירים, זה בהחלט יכול לקרות".

מפלגת העבודה לדורותיה (2)

"נכון, הנכבה היא אירוע מכונן. אבל המחנה של הרצוג לא יזם מלחמה אלא התגונן, והנכבה לא היתה אחת מאושיות המערכה שניהל, אף שאין להתחמק מחלקנו בה" (עוזי ברעם, בטור בעמוד המאמרים ב"הארץ", שיוצא נגד דברים שכתב שם ב' מיכאל).

על רצפת שולחן הכתיבה

"הממשלה לא הקשיבה לאזהרות, אז סימון המוצרים מההתנחלויות הגיע למדינות האיחוד-האירופי. בכל מקום שיש קיר היא תוקעת את הראש בעוצמה".

"בפרשת סתימת הפיות השידור למד אקוניס שבקול-ישראל אסור להיות יותר מדי 'קול אדוניו'. ביסודו אינו אנטי-דמוקרט, אך בנושא זה נסחף וטוב (לו) שפרש".

"השר סילבן התעצבן שהחוק שם לו גבול, 'מי זאת יוכי מהפרקליטות? היא אלוהים?'. לא, אינה יכולה להיות, כי סילבן הוא האלוהים ואנו עם שמאמין רק באל אחד".

"ביבי נכשל בענק במאבקו הצודק בקונגרס, כטשרניחובסקי: 'היכן זה טעינו/ טרם הונח לנו'. אפשר לטעות אם מפיקים לקח ולא בזים לאחרים שאינם מבינים".

כל הציוצים האלה היו יכולים לשמש בסיס נאה לטורים משובחים מאת דן מרגלית בגליון "ישראל היום" של הבוקר. לבסוף, למרבה הצער, בחר מרגלית להשתלח ביצחק הרצוג וזהבה גלאון בשל המלצתם לקלוט בישראל פליטים מסוריה.

אוטוסוגסטיה

"מי שעוקב אחרי התקשורת הממוסדת באיראן מאז הושלם הסכם הגרעין ב-14 ביולי יכול לשים לב למוטיב חוזר: תחושה של חגיגת ניצחון", נכתב בידיעה שמתפרסמת היום ב"ישראל היום", שמסתמכת על נתוני מכון ממרי.

מה מפתיע בממצא שלפיו תקשורת ממוסדת במשטר טוטליטרי מצדדת בעמדת השלטון? נראה ש"ישראל היום" סובל מאוטוסוגסטיה כה עמוקה, עד ששיכנע עצמו שגם שופר עשוי להשמיע מדי פעם צלילים אחרים, זאת בעוד שאם היה עושה זאת, היה חדל להיות שופר.

ארצות-הברית

סיקורי ההתפתחויות שהיו בסוף-השבוע בפריימריז בארצות-הברית ב"ידיעות אחרונות" ו"בישראל היום" הם תמונות ראי זה של זה: ב"ישראל היום" מבליטים את דבריה של הילרי קלינטון, שהביעה צער על פרשת מחיקת המיילים שבה הסתבכה, ומקטינים את דבריו של דונלד טרמפ, שעשה שרה פיילין ולא ידע לענות בראיון מה ההבדל בין חמאס לחיזבאללה ומיהם מנהיגי הארגונים; ואילו ב"ידיעות אחרונות" הידיעה על טרמפ היא הבולטת, בעוד שהילרי קלינטון נדחקת לשורות התחתונות.

"סנטור דמוקרטי שלישי מתנגד להסכם עם איראן", מכריזה כותרת ב"ישראל היום", שמפגר אפילו אחרי פטרונו נתניהו בהליך ההתפכחות מהאפשרות של ניצחון בסנאט. נתניהו, כפי שחזה ביום חמישי ברק רביד ב"הארץ", כבר עבר להקדיש את מרצו לקו הסברתי הטוען שרוב האזרחים האמריקאים (להבדיל מנציגיהם בסנאט) מצדדים בעמדתו.

גם זו אסטרטגיה נגד איראן

"ב-2008, כשעמדנו לפרסם תחקיר על נתניהו, אז יו"ר האופוזיציה, התקשרה רעייתו לאחד מבעלי המניות של ערוץ 10 ואמרה לו, בצעקות, כי רק בעלה יכול להציל את עם ישראל מהשואה האיראנית ותחקירים יכולים להרוס הכל", כותב רביב דרוקר, במאמר בעמודי הדעות של "הארץ".

הדברים נכונים, בשינוי קל

"כשדברים כאלה קורים לא במערכת הפוליטית, אנחנו נוהגים לשאול: אין לו חיים? אבל כשמדובר במלחכי הפנכה של נתניהו, התשובה ברורה: לא, אין להם חיים. החיים שלהם זה לקום בבוקר ולשאול את עצמם מה הם יכולים לעשות היום בשביל ראש הממשלה. לאיזה אולפן הם צריכים לרוץ כדי להגן עליו, להסביר אותו, להגיד את כל אותם דברים שהם בעצמם לא מאמינים בהם, שלעתים הם אפילו מתביישים בהם. אבל במקום להסתכל בראי ולראות אדם מבוגר, עם תפקיד מכובד, שמנוצל באופן הגס ביותר – הם מסכימים להתבזות שוב ושוב, מתוך איזו אמונה כוזבת שזה ישתלם להם", כותבת סימה קדמון על התפטרותו של אופיר אקוניס (הטור שלה, כמו זה של נחום ברנע באותו הנושא, מתנוסס היום על פני עמוד שלם), ומעוררת מחשבות נוגות על אודות עיתונאים שנוהגים בצורה זהה, רק עבור המו"לים שלהם.

"ב-14 ביולי חתמו המעצמות ואיראן על הסכם בווינה; המלך הסעודי החרים אז את הוועידה בקמפ-דייוויד. הסיבות שהביאו להיעדרותו תופסות גם היום. אבל... המזרח התיכון מתפרק, ובית-המלוכה הסעודי זקוק ליציבות. הוא גם זקוק לחברים. הוא לא יכול לריב עם כולם", כותב בועז ביסמוט על סעודיה ומעלה מחשבות נוגות על מדיניות החוץ של ישראל.

הכל נשאר במשפחה

בעמודי התרבות של "ישראל היום" מתפרסמת היום ידיעה גדולה על מחזה שיעלה בפסטיבל עכו מאת אחיו של ראש הממשלה. שמו של אחיו של נתניהו נכתב בכתיב מלא, עידו, ולא עדו, כראוי.

ענייני תקשורת

מוטב מאוחר (1). "מעריב" מפרסם היום את ההבהרה הבאה: "לקוראינו: בשל תקלה בחלק מגליונות 'מעריב-סופהשבוע' פורסם טור ישן של אבי בניהו. הנה הטור המעודכן".

מוטב מאוחר (2). במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסם היום ראיון קצר שערכה כתבת האדריכלות של העיתון נעמה ריבה עם מעצבת לשעבר בגוגל, ראיון שעלה לראשונה באתר העיתון ביום חמישי, ב-11:45 בבוקר.

הון-שלטון-עיתון. בידיעה במדור הרכילות של "מעריב", על חתונת בתו של נוחי דנקנר, דנה – שהתפרסמה בזמנו בשל פוסט מעליב שכתבה בחשבון האינסטגרם שלה על עובדי "מעריב" שמחו נגד פיטוריהם – נמנים רבים מבין ראשי המשק ונושאי תפקידים בכירים, ביניהם: גליה מאור, רם כספי, אלפרד אקירוב, רני רהב, ניר חפץ, אלי זהר, הזוג שרון ומודי כידון ועוד ועוד. בידיעה מתחתיה, על רשימת המוזמנים לחגיגת הבת-מצווה של בתם של הזוג כידון, הפרסומאי מודי ואשת הטלוויזיה שרון, הגלריה ענפה לא פחות. בין התמונות: זו של רקפת רוסק-עמינח.