היום (ראשון, 16.8.15) אמורה הממשלה להצביע על הנוסח הסופי של "מתווה הגז", הסכם עם החברות המרכיבות את מונופול הגז הישראלי בנוגע לחלוקת הבעלות על מאגרי הגז שהתגלו בשנים האחרונות, ושלל עניינים נוספים. זו הזדמנות להביט לאחור ולנסות לשרטט מתווה ראשוני לאופן שבו היתה התקשורת מעורבת בהתוויית ההסכם, ואולי בעיקר איך לא היתה.
ההצבעה היום אינה בהכרח סוף פסוק בכל הקשור למתווה הגז, שבנוסחים אחרים כבר כמעט נחתם לפחות פעמיים: פעם אחת על-ידי רשות ההגבלים, עד שבדצמבר האחרון הודיע הממונה על ההגבלים פרופ' דייוויד גילה כי הוא מבטל את הטיוטה ששכבה על המדף זמן רב; פעם שנייה על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שניסה לעקוף את הרשות בנימוקים בטחוניים ונהדף על-ידי אריה דרעי, שבשבתו כשר הכלכלה היה מי שנדרש להוציא את המהלך אל הפועל.
האם הסיכום החלקי מאוד שיבוא בהמשך הוא גם סיכום ביניים? אחרי האישור הצפוי של הממשלה, יגיע המתווה לכנסת. הפרשנים צופים כי גם שם צפוי ניצחון למקדמי המתווה – נתניהו, שר האנרגיה יובל שטייניץ, ראש אגף התקציבים באוצר אמיר לוי והיו"ר הפורש של המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל, שהיה אמון על ניסוח פרטיו של המתווה. ברם, בנוגע לתהפוכות מתווה הגז, כמו גם בנוגע לשלל אירועים אחרים, הפרשנים הפוליטיים כבר הוכיחו בשנים האחרונות שאין להם עדיפות ממשית על פני מחברי ההורוסקופ.
גז ונעלם
הנפתולים שעבר המתווה עד לנקודה זו, והיחסים בין ממשלת ישראל למונופול הגז באופן כללי, נקשרו ללא התר בסיקור העיתונאי שלהם. פעם אחר פעם, ובעיקר סביב דיוני ועדת ששינסקי וסביב הניסיון לאשר את מתווה הגז בנימוקים בטחוניים, שיחקה התקשורת הישראלית תפקיד משמעותי בתוצאה הסופית ובדרך אליה. למרות זאת, הדבר הבולט ביותר בכל הקשור לסיקור חברות הגז, המונופול שיצרו וההשלכות המשמעותיות על החברה והכלכלה של מדינת ישראל הוא עד כמה הוא דל וחסר.
במובן זה, התנהלות התקשורת היא שיקוף של תמונת התנהלות הממשלה כפי שהיא מצטיירת בדו"ח מבקר המדינה "על פיתוח משק הגז הטבעי", שפורסם ביולי האחרון. "התנהלות הממשלה על זרועותיה בתחום הגז הטבעי היתה לקויה ובלתי מגובשת", פסק המבקר והאשים את המדינה ב"העדר מדיניות ממשלתית כוללת ושלמה, חוסר עשייה אפקטיבית, פעולה בקצב אטי ואסדרה חלקית, עד כדי ריק אסדרתי בתחומים רבים".
קביעה דומה, בהתאמות מתבקשות, אפשר לקבוע ביחס לטיפולה של התקשורת הישראלית במה שהמבקר מכנה "משאב הטבע הגדול ביותר והיקר ביותר שנתגלה מאז קום המדינה", שמעמיד אותנו "בפתחו של עידן חדש בכלכלת ישראל אשר מביא עימו הזדמנויות היסטוריות למדינה, הן בתחום הכלכלי והן בתחום הגיאופוליטי", ושאת ההכרעות בנוגע אליו כינה שופט בית-המשפט העליון "ערכיות שבערכיות וציבוריות שבציבוריות".
מאז תגלית הגז הגדולה הראשונה בים הישראלי העמוק ב-2009, העיתונות, כמו המדינה, מזניחה את הטיפול העקבי והשיטתי בתחום הגז. למעט אולי העיתון הכלכלי "דה-מרקר", התקשורת, כמו המדינה, הניחה למונופול להתגבש ולהתבסס בלי שתקיים בנושא דיון מקיף ומושכל, אם בכלל. גם כשנושא הגז הטבעי צף ועולה על סדר יומה של הממשלה, התקשורת המרכזית נוטה להתעלם ככל יכולתה מההתרחשויות ולהשאיר את הטיפול השוטף בהן לעיתונות הכלכלית ולתוכנית הרדיו "סדר יום" ברשת ב', על אף שאין חולק כמעט על כך שלאופי האחזקה במשאב האנרגיה השלכות כלליות משמעותיות ביותר – ולא רק כלכליות.
ההתנהלות הרשלנית הזו אינה תופעה תקשורתית ייחודית לנושא הגז הטבעי, אך פגיעתה רעה שבעתיים בנושאים משמעותיים כמוהו. התקשורת הישראלית, שוב כמו הממשלה הישראלית, פועלת בתחומים רבים בתצורה של כיבוי שריפות, ללא שתטרח לפתח יכולות ולצבור ידע בנושאים ספציפיים ולהשאיר נושאים בתודעה על-ידי סיקור תדיר ועקבי; תקשורת נגררת ולא יוזמת, מגיבה ולא קובעת סדר יום בעל משמעות. החולשה הגוברת והולכת של העיתונות והצמצום והביטול של תחומי סיקור ודאי תורמים לכך גם הם. כך גם ההתפשטות של תחומי הסיקור הרכים על חשבון אלה המשמעותיים והחשובים יותר.
הנטיות המקולקלות הללו מתעצמות בכל מה שקשור לנושאים הנתפסים כמסובכים עבור העיתונאים כמו גם עבור הציבור שאליו הם פונים. "נוכח האתגרים ומגוון הסוגיות העומדות על הפרק, מורכבותן, הסכומים העצומים שבהם מדובר והשפעתן של סוגיות אלה זו על זו, שום מאסדר אינו יכול להתמודד עם אתגרים אלה בכוחות עצמו", כותב המבקר על עבודת הממשלה ביחס לתחום הגז הטבעי, ועורכים וכתבים רבים ודאי ישמחו לאמץ את הקביעה הזו ביחס לעצמם.
אלא שכידוע, אין ריק בעולם. בוודאי כשמדובר בגז. אל הריק האסדרתי נכנס במלוא העוצמה מונופול אימתני המחזיק בידיו, מילולית, את השאלטר של המדינה. הריק התקשורתי הזמין מציאות דומה. אלפי העמודים ודקות השידור בנושא משק האנרגיה העכשווי שהתקשורת הישראלית כשלה מלייצר למרות הצורך הציבורי הדחוף הם אלפי עמודים ודקות שידור השייכים למונופול הגז. משום שיותר מכל מודעה, קמפיין או עיתונאי מגויס – העדרו של סיקור עיתונאי הוא המתת התקשורתית הגדולה ביותר שמונופול עסקי יכול לקבל.
תקשורת שהיתה מנהלת דיון ציבורי ער בנושא הגז הטבעי לאורך שש השנים האחרונות היתה מביאה ברכה גדולה גם אם חלקים ממנה היו מספקים סיקור מוטה ומגויס, וגם אם חברות מונופול הגז היו מצליחות להכתיב פרקים גדולים ממנו. אפס סיקור או סיקור מועט הם כלים חזקים הרבה יותר מסיקור פסול ומושחת, משום שאת השור אפשר לתפוס בקרניו רק כשהוא מראה אותן – ויוכיחו המפלה הגדולה שהביא על עצמו "ידיעות אחרונות" באופן המוטה שבו סיקר את נתניהו, מוטת ההשפעה ההקטנה של "ישראל היום" שכל כולו תעמולה במסווה, או התמוטטותו הציבורית של "מעריב" המושחת שבשליטת דנקנר.
הזוג המוזר
עובדה נוספת הראויה לציון ביחס לסיקור התקשורתי של מתווה הגז היא הברית הלא-קדושה והלא-מוצהרת של שני העיתונים הנפוצים במדינה, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות". לאורך השבועות האחרונים קידמו שני העיתונים את עמדותיהן של חברות הגז, כל עיתון בסגנונו. ב"ישראל היום", כדרכו, הדברור היה בוטה ועצי, במקביל לעמדת הלשכה. ב"ידיעות אחרונות" קימצו במלים (ועיינו בחלק הקודם של מאמר זה) והציגו מצג של סיקור מאוזן יותר – אך השורה התחתונה היתה זהה.
בהקשר זה די לבחון את הסיקור הנרחב באופן לא שכיח בשני העיתונים ביום חמישי האחרון, מיד אחרי ההודעה על סיכום הנוסח הסופי של המתווה. שני העיתונים שמו את הדגש על חגיגת הצלחתו של המשא-ומתן בין הממשלה לחברות הגז – הגם שבמהלך החודשים האחרונים הובהר חזור והבהר כי שני הגופים נמצאים באותו צד, וכי מקצה השיפורים האחרון נכפה על הממשלה בדיוק כמו שנכפה על חברות הגז.
גם טורי הפרשנות הנדירים למדי שפירסמו שני העיתונים לרגל המאורע, של חזי שטרנליכט (הפרשן הכלכלי היחיד של "ישראל היום") ועמיר בן-דוד (הכתב שהוטל עליו לכסות את תחום הגז ב"ידיעות אחרונות"), נקראו כאילו הוקלדו על אותה מקלדת (והביעו תמיכה מוחלטת באישור המתווה).
"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" חולשים יחדיו על פלח שוק בתחום העיתונות המודפסת שהיה יכול להיחשב מונופוליסטי אילו היו מוחזקים בידי בעל-בית אחד או משתפים פעולה באופן אחר – אלא שאחת המוסכמות הידועות והמקובלות ביותר ביחס לעולם התקשורת הישראלי היא כי מדובר בגופים הנתונים בתחרות יצרית עזה ביותר. למרות זאת, בפרק הנוכחי של סיקור חברות הגז, פרק המתווה, שני העיתונים מציגים, כל אחד בדרכו, עמדה דומה להפליא.
את ההתלכדות הלכאורה מוזרה הזו אפשר להסביר בהתלכדות של מושאי הסיקור: בפרקים הקודמים, של ועדת ששינסקי וועדת צמח, גופי המדינה השונים וחברות הגז עמדו במידה זו או אחרת משני צדי המתרס. בפרק הנוכחי, ראש הממשלה ומשרדי האנרגיה והאוצר נלחמו בדעת הקהל שכם אל שכם עם חברות הגז. ממילא היה ניתן לצפות לזהות בין העיתון המשמש שופר לראש הממשלה לבין עיתון המשמש שופר להון.
אם תרצו, הדמיון בסיקור החיובי שהעניקו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" לאחד המונופולים העסקיים האימתניים ביותר בישראל הוא התגשמות של קלישאת ההון-שלטון.
מסך העשן
ארנון (נוני) מוזס ושלדון אדלסון (צילומים: פלאש 90)
הדמיון בסיקור מתווה הגז ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" הוא גם רוח פרצים הנושבת על מסך העשן של השמאל-ימין בשיח הציבורי הישראלי. בקרב הציבורי הגדול הראשון של חברות הגז, סביב ועדת ששינסקי, פעלו שליחים סמויים כדי לגרור את השיח אל שדה השמאל-ימין ולמצב את הפועלים להגדלת חלקו של הציבור בתגליות הגז כשייכים ל"שמאל". פעילים שהתווספו פתאום לגוף סטודנטיאלי קיקיוני שזכה לפתע לתקציבי עתק תייגו את המתנגדים לגובה הנמוך של תמלוגים על משאבי טבע כמריונטות של "הקרן החדשה" – שם קוד מרכזי במסך העשן שהוזכר לעיל.
נסיונות דומים, שוב על-ידי שליחים לא מזוהים, אירעו גם בסיבוב הנוכחי, אבל לא הצליחו לחדור בעוצמה לתקשורת המרכזית ונותרו בעיקר נחלתם של גופי תקשורת שוליים וקיקיוניים. נראה שלא היה בכך צורך; "ידיעות אחרונות", שנחשב בטעות ושלא בטובתו לעיתון שמאל, תמך במתווה כמו "ישראל היום", עיתון שמתאמץ לחזק את מצג השווא כאילו הוא עיתון ימין.
הפנים הכפולות
העיתונות הכלכלית, לצד השעתיים של "סדר יום" ברשת ב', היו הזירה המרכזית בתקשורת הישראלית שבה נידון מתווה הגז. בזירה הזו מאכזב במיוחד היה הסיקור שהעניק לקוראיו העיתון הכלכלי הוותיק "גלובס". הסיקור, שחלק גדול מהזמן הדגיש עמדה השוללת את זו של מתנגדי המתווה, ניחן בשני מאפיינים, כשהשני משמש, כנראה, הסברו של הראשון.
המאפיין הראשון היה האופי הכפול של הסיקור. פעמים רבות ארז "גלובס" את המידע שהציע לקוראיו באופן שונה מתוכנו של אותו מידע. כך הציג העיתון פעם אחר פעם שערים וכותרות שהמסר שלהם היה תמיכה בעמדות חברות הגז, או התנגדות למתנגדים לאותן עמדות. זאת, על אף שסיכום כן יותר של המתחבא בניתוחי הפרשנים שבעיתון היה מציג דעה אמביוולנטית ולעתים אף דעה תקיפה ממש נגד קיומו של המונופול או התנהלות הממשלה בעניינו.
כך למשל, עמירם ברקת, הסמכות המקצועית בענייני אנרגיה בעיתון, הציע להלאים כמה מהמאגרים. עמדות כאלה ואחרות הוצנעו ולא הובלטו. כמה מגליונות העיתון הציעו חוויית קריאה ביזארית, של צרימה או אפילו סתירה בין דפדוף בעיתון לבין קריאה מעמיקה בו; בין המסר הגלוי בעד המתווה ובין ההסברים הנחבאים מדוע המונופול מסוכן והמתווה בעייתי.
גם כאן, מעניין לחזור לחמישי האחרון, יום ששימש עבור העיתונות המודפסת נקודת ציון לסיכום סיקור המתווה כולו. סטלה קורין-ליבר, הפרשנית הבכירה של העיתון, שמיעטה להתייחס עד אז לסוגיית המתווה, הציגה טור שגילם את הפנים הכפולות של העיתון. תחת הכותרת "המתווה חייב לעבור" פירטה קורין-ליבר במלים בוטות ביותר מדוע מונופול הגז הוא סכנה למדינת ישראל, וחתמה בנבואה כי חברות המונופול ימצאו את הדרך להתחמק גם מהמגבלות המעטות שהוטלו עליהן במסגרת אותו מתווה (שחייב לעבור).
אלי ציפורי בטקס פרסי ביקורת התקשורת, 16.2.14 (צילום: האגודה לזכות הציבור לדעת)
המאפיין השני היה זה: ב"דה-מרקר" וב"כלכליסט" סיקרו את מתווה הגז בעוצמות שונות באופן ניכר. ב"גלובס", לעומת זאת, סיקרו את "דה-מרקר". את אופי הסיקור הזה הוביל אלי ציפורי, סגן העורך ומי שמכתיב את אופיו של החלק העיקרי של העיתון. ציפורי, כך נדמה, הציע לקוראי "גלובס" זווית אחת ויחידה של סוגיית הגז: זו של גיא רולניק ו"דה-מרקר" (בלי להזכיר את השם המפורש, כמובן). שוב ושוב התנגח העיתונאי הבכיר של "גלובס" – לא בממשלה, לא בחברות הגז, לא באחד ממושאי הסיקור של העיתון – אלא בקומץ עיתונאים מתחרים.
חולשותיו של סיקור כזה ברורות: מדובר בסיקור מגיב ולא יוזם, כזה שמוותר על העיסוק במציאות ובוחר לעסוק במתווכיה. אך מעבר לכך זהו גם סיקור מוטה ופסול, משום שהוא מכתיב סיקור עיתונאי של נושא כה חשוב ומשמעותי דרך עדשת היריבות והטינה האישיות, כפי שאלו באו לידי ביטוי לא רק בטורו של ציפורי, אלא בעיתון בכלל.
מבקר המדינה מפליג וכותב בדו"ח כי על גורמי הממשל העוסקים בתגליות הגז ואסדרתם לפעול "בחרדת קודש". נדמה לי שכל כלי התקשורת שדיווחו על הדו"ח ציטטו את ההוראה הנמלצת, ואף אחד מהם לא לעג לה או טען כי היא מופרכת או מוגזמת. עורך בכיר המגייס את דפי העיתון העוסקים באסדרת תגליות הגז לוונדטה יצרית רחוק מלנהוג בחרדת קודש בשליחות העיתונאית שהוא אמור למלא.
המפה והמצפן
בניגוד לטענות קונספירטיביות שעלו בשולי השיח התקשורתי, לא המספר המצומצם של עיתונאים שהתנגדו בעקביות למונופול הגז הצליח לסכל את טיוטת ההסכם שהיתה מונחת על שולחנו של הממונה על ההגבלים עד לסוף 2015. הגיוני הרבה יותר לתלות זאת במכתבו המהדהד של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, שהזהיר כי המונופול הוא סכנה לדמוקרטיה, ובחוות הדעת של המומחה האיטלקי שהציגה רשות החשמל וקבעה כי מחיר הגז מנופח.
אותו קומץ עיתונאים, שהתרכזו בראש ובראשונה ב"דה-מרקר" (בהובלת כתב התשתיות אבי בר-אלי) ובכיסים בודדים ברשת ב' (קרן נויבך) וגלי-צה"ל (רינו צרור) וברדיו האזורי (גיא זוהר), ומשלב מסוים גם ב"כלכליסט", כן הצליח לסכל את אישורו של מתווה הגז בדרך שבה חפץ נתניהו: בחטף, במחשכים, ללא דיון ציבורי וללא חשיפת המתווה עצמו (שאיפה מדהימה בפני עצמה). גם ההישג הזה, כפי שנכתב למעלה, עלול להתברר כמוגבל.
שר האנרגיה יובל שטייניץ (מימין) וראש אגף התקציבים באוצר אמיר לוי במסיבת העיתונאים על סיום המשא-ומתן עם חברות מונופול הגז על "מתווה הגז". משרד ראש הממשלה בירושלים, 13.8.15 (צילום: הדס פרוש)
אל מול אותו קומץ ניצב רובה של התקשורת הישראלית; במחדל ובדומייה, ובתקופה האחרונה במעש ומלל. שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", תמכו באופן עקבי בדרישות מונופול הגז, ויחד איתם אתר האינטרנט הנפוץ במדינה ynet ובמידה רבה העיתון הנוסף של שלדון אדלסון, "מקור ראשון". בעיתון שלישי, "מעריב", שני הפרשנים הבכירים בן כספית ויהודה שרוני אוחזים בעמדה דומה, בעד המתווה והמונופול. עיתון העסקים "גלובס" הוביל גם הוא רוב הזמן עמדה התומכת במתווה. הפרשן הכלכלי הבכיר של חדשות ערוץ 2, המהדורה הנצפית במדינה (נחמיה שטרסלר), תומך באופן עקבי ומוצהר במונופול ובמתווה. התוכנית הכלכלית "לילה כלכלי" בערוץ 10 מציגה באופן עקבי עמדה חיובית ביחס למונופול ולמתווה, ובמידה רבה גם הכתב הכלכלי מתן חודורוב. גם ב"הארץ–דה-מרקר", כלי התקשורת היחיד בעל עמדה מובהקת נגד המונופול, ניתנת בימה לעמדות הפוכות של שני פרשנים בכירים (שטרסלר ומירב ארלוזורוב). ברשות השידור (ערוץ 1 וקול-ישראל), הקול היחיד בעל עמדה לעומתית למונופול הוא זה של קרן נויבך, המקפידה למרות זאת להציג את עמדות המונופול ולראיין את המחזיקים בהן.
אגב, המשותף לכמעט כל התומכים במתווה הוא מיעוט (וזאת בלשון המעטה) העבודה העיתונאית שהיתה כרוכה בכך. כלומר – הוויתור על המאמץ להביא לציבור מידע שאחרת לא היה מקבל אותו.
קלישאה עיתונאית שחוקה היא "מבחן התוצאה". במבחן התוצאה, ייתכן שניווכח בחולשתה של עיתונות אקטיביסטית, הנוקטת עמדה ותומכת אותה בעבודה עיתונאית מסורתית של חשיפות ופרשנות. במבחן התוצאה, מסתמן כי מתווה הגז יעבור, וכי המונופול יונצח. אלא שלא כל הקלישאות נכונות. העיתונות, ממלכה ללא צבא, פועלת בשוק הדעות והרעיונות. פעולתם של אלו סמויה מן העין, עד לרגע שבו היא מתגלה.
מלה על מפסידים ומנצחים
המונופול העיתונאי בעד מתווה הגז נראה כניצחון של בנימין נתניהו, עוד אדווה של אבן הצלחתו בבחירות הכלליות האחרונות. אבל למעשה, היא מקפלת בתוכה תבוסה עגומה.
ההצטרפות של הממשלה לחברות הגז הקשתה על המתנגדים למתווה והקלה על התומכים בו. מעתה כבר אין מדובר ב"טייקונים", אלא בעמדה ממשלתית ובמשאבי הדוברות שלה. נראה שהממשלה, לא השחקן הגדול היחיד על המגרש, הוכיחה כך את כוחה מול העיתונות: כשעמדה נגד החברות במאבק על המלצות ועדת ששינסקי, לעיתונות שרגילה לזמר בעד האינטרסים של ההון היה קשה יותר לשיר. כעת היתה יכולה לזמר בקלות.
בנימין נתניהו לא נכנע לפופוליזם
אבל עיון בנימוקי התומכים חושף אמת שאינה נוחה לממשלה. הפרשנים המביעים תמיכה במתווה, ומדובר ברוב הפרשנים בתקשורת הישראלית, סבורים כי הוא אינו מתווה טוב. הסיבה שבשלה יש לקבל מתווה לא טוב, סיבה החוזרת שוב ושוב בניתוחים העיתונאיים, היא חולשתה של הממשלה ואזלת ידם של נבחרי הציבור. במלים אחרות, התמיכה של העיתונות הישראלית במתווה הגז היא תעודת עניות מוצהרת לממשלת ישראל.
אפילו בביטאון של ראש הממשלה תירץ הפרשן הכלכלי המסור את התמיכה במתווה שדחף ראש הממשלה באי-אמון בממשלה שהוא מנהיג. הפגנת הכוח של נתניהו בנצחונו האחרון היא גם הדגמה חיה למגבלותיו.