תת-ניצב אפרים ברכה, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, התאבד הלילה. העיתונים שירדו לדפוס אמש וחולקו ברחבי המדינה הבוקר מדווחים על החדשות של אתמול ושלשום.
במסגרת הנוהל
"אלוף הפיקוד: גיבוי מלא למח"ט שירה", מודיעה כותרת בשער "ישראל היום". לפי כותרת המשנה, "רכבו של מח"ט בנימין נרגם בסלעים: המח"ט השיב אש, בן 17 נהרג".
בכותרת המשנה הזו טמון הסיפור כולו. בדרך כלל כשכוחות צבאיים "משיבים אש" הם עושים זאת במענה לאש שנפתחה לעברם. אש שנורית בתגובה ליידוי אבנים בדרך כלל מתוארת כאש ש"נפתחה" לא "הושבה". את הפער בין אבן, אפילו גדולה, לכדור חי, מבקשים תומכיו ומגביו של המח"ט היורה לבטל. ההיגיון שמשווה בין נשק קר לחם הוטמע אצל עורכי "ישראל היום" ומוגש לקוראיו בשער העיתון.
בפנים "ישראל היום", תחת הכותרת "המח"ט נרגם באבנים וירה; פלשתיני בן 17 נהרג", מדווחים על התקרית לילך שובל, שלמה צזנה ודניאל סיריוטי. לפי הדיווח, מפקד חטיבת בנימין, אל"מ ישראל שומר, נסע עם חייליו בכפר א-ראם ברכב לא ממוגן, ונקלע למטר של אבנים ו"סלעים" שהושלכו על-ידי שלושה פלסטינים וניפצו את שמשת הרכב (תצלום מטעם דובר צה"ל מודפס במרכז הידיעה, כמו בכל העיתונים הבוקר). "הכוח חש בסכנת חיים בשל האבנים והסלעים, ולכן יצא מהרכב ופתח בנוהל מעצר חשוד. במסגרת הנוהל, נפגע אחד ממיידי האבנים".
בהמשך הידיעה מצוטטים השרים דני דנון ונפתלי בנט וח"כ מוטי יוגב, שגיבו את המח"ט על פעולתו. אחר-כך מוזכר שמו של ההרוג, מוחמד האני אל-קוסבה. ב"ישראל היום" מציינים כי שני אחיו נהרגו בשנת 2002 בתקריות עם כוחות צה"ל, ונותנים ביטוי לגרסה הפלסטינית שלפיה לא היה מעורב בהשלכת האבנים כשנורה.
ב"ידיעות אחרונות" מצניעים עוד יותר את העובדה כי פלסטיני נהרג מירי מח"ט. הכותרת לידיעה על התקרית מוקדשת לא להשלכת האבנים ולא לתגובה על השלכת האבנים, אלא לתגובה על התגובה: "מתייצבים לצד המח"ט". במרכז הדיווח, שעליו חתום יוסי יהושוע, עומד הגיבוי שניתן לאל"מ ישראל שומר. קצין בגזרה מצוטט בהקשר זה, כמו גם ח"כ יאיר לפיד ותא"ל (במיל') גל הירש. בין לבין נכלל בידיעה גם מידע שנעדר מ"ישראל היום", ולפיו הפלסטינים טוענים כי ההרוג לא נפגע ברגליו, אלא רק בפלג גופו העליון, וזאת בניגוד למה שניתן לצפות במקרה של נוהל מעצר חשוד.
"מעריב" הוא העיתון היחיד הבוקר שמשלב בידיעה על מותו של אל-קוסבה תצלום שלו. הכותרת לידיעה צופה פני עתיד ("חשש כבד מפיגועי נקמה"), ובגוף הידיעה מדווח נועם אמיר כי גופתו של ההרוג לא נותחה, ולכן לא ניתן לדעת אם אכן נורה בגבו, כפי שטוענים הפלסטינים. המגבים את המח"ט שמצוטטים ב"מעריב" כוללים את מפקד פיקוד מרכז אלוף רוני נומה, לצד השרים בנט ודנון וח"כ לפיד. בשונה מעיתונים אחרים, ב"מעריב" מצטט אריק בנדר גם את חבר-הכנסת לשעבר מוסי רז, שיצא נגד ירי למוות בנער בן 17 גם אם קודם לכן יידה אבנים וסיכן את חיי היורים.
הלוויית מוחמד אל-קוסבה, במחנה הפליטים קלנדיה, שלשום (צילום: פלאש 90)
ב"הארץ" מספקים גילי כהן וג'קי חורי ידיעה שתוכנה דומה לאלו המתפרסמות בעיתונים האחרים, והיא אפילו קצרה ומוצנעת ביחס אליהן. "מח"ט בנימין ירה למוות בפלסטיני שיידה לעברו אבנים; מפקד פיקוד המרכז גיבה אותו", נכתב בכותרת. בניגוד לעיתונים האחרים, העיתון מסתפק בציטוט גיבוי מפי גורמים צבאיים ומתעלם מקריאות הגיבוי של פוליטיקאים.
במדור הדעות של "הארץ" מספק גדעון לוי רקע על בני משפחתו של ההרוג, ומזכיר כי לפני 13 שנה, אחרי מות שני אחיו מירי צה"ל, כתב על אביהם. לפי לוי, האח יאסר קוסבה היה בן עשר כשנורה בראשו מטווח קצר במהלך יידוי אבנים (בידיעת הארכיון מצוין כי היה בן 11). "יאסר נורה לאחר שנס על נפשו מהחיילים, מעד ונפל ‒ והם ירו בו בראשו, על-פי העדויות, בזמן שכבר שכב על הכביש", כותב לוי. "דובר צה"ל העז אז לטעון שהילד בן העשר היה 'מסית ראשי'". 40 יום אחר-כך הרגו חיילי צה"ל את אחיו סאמר, בן 15, גם כן באמצעות ירי לראשו מטווח קצר. אח נוסף, תאמר, נפצע כעבור שנים אחדות מירי צה"ל במקום עבודתו, כשהיה בן 18 ("על-פי עדויות, הוא נורה ללא סיבה בגבו, בזמן ששטף את רצפת המרכול בצינור", כותב לוי).
"נותר מוחמד", מסיים לוי את טורו. "הילד בן השלוש מאז, שחווה את כל הזוועות הללו. שלשום הרגו החיילים גם אותו. המח"ט היה בסכנת חיים. נוהל מעצר חשוד. אבנים הורגות. הטרור. ישראל בסכנה קיומית. העולם עושה לה דה-לגיטימציה. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם".
מי שמאמין לא מפחד
"הסנקציות יוסרו תוך חצי שנה", מצוטט בכותרת הראשית של "מעריב" אדם המוגדר כ"דיפלומט אירופי בכיר". גדעון קוץ, דנה סומברג ואריק בנדר מדווחים בכפולה הפותחת כי בין נציגי איראן למעצמות נותרו נקודות מחלוקת, אולם בנושא הסרת הסנקציות חלה התקדמות וההסכם בין הצדדים הולך ומתגבש.
יוסי מלמן מרחיב בטור פרשנות נלווה בנוגע לנקודות המחלוקת, אך מסכם כי בכל מקרה "נראה שהמשא-ומתן [...] נכנס לישורת האחרונה". לדבריו, "אם יושג הסכם יהיה אפשר לומר שמדיניות ראש הממשלה בנימין נתניהו [...] נחלה כישלון חרוץ".
"חדי עין יכולים להבחין בימים אלה בדמעות הנושרות מריסי העיניים של פסל החירות", כותב הבוקר פובליציסט "ישראל היום" חיים שיין על רקע ההסכם המתגבש בין ארצות-הברית והמעצמות לאיראן.
שיין, אולי בעל העיניים החדות ביותר בעיתונות העברית, מתריע כי "חלום בלהות שלא היה כמותו יתממש כשטרור אסלאמי יעבור מטנדרים עם מכונות ירייה לטילים בעלי ראשי חץ גרעיניים". הוא מסיים את טורו בקביעות הבאות: "בימים אלה, כשאנו מתאבלים על חורבן בתי-המקדש, חשוב שנזכור שלעולם לא עוד. כמו תמיד עלינו לסמוך על עצמנו, ומי שמאמין לא מפחד".
טורו של שיין מתפרסם תחת ידיעה מאת ארז לין ושלמה צזנה, המדווחים כי במהלך סוף-השבוע הודיעו הצדדים לשיחות בווינה כי הגיעו להבנות באשר להסרת הסנקציות על איראן. לפי הדיווח, "גורמים בלשכת ראש הממשלה אמרו אתמול כי בכל יום שעובר הוויתורים של המעצמות לאיראן גדלים והולכים".
בכותרת הראשית של "הארץ" מדווח אנשיל פפר מווינה על ההתקדמות בשיחות. הדיווח של פפר מפורט בהרבה מזה שמתפרסם ב"ישראל היום", ונטול הטון האפוקליפטי שמלווה את הסיקור בעיתון הנפוץ במדינה. לדיווחו נלווה טור פרשנות מאת צבי בראל, שמוקדש להשפעה הצפויה של ההסכם על מבנה המשק האיראני, ואינו כולל תחזית לגבי מתן פצצות אטום לטרוריסטים אסלאמיים שעד היום הסתובבו בטנדרים עם מכונות ירייה.
תחושות הפחד והסבל
הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת לנעשה ביוון, שם יתקיים היום משאל עם בשאלה אם לקבל את תוכנית הצנע של האיחוד-האירופי או לדחותה, ועקב כך אולי להיפרד מהאיחוד וממטבע היורו. בכפולה הפותחת מדווח בקצרה הכתב הכלכלי חזי שטרנליכט על האפשרויות העומדות בפני היוונים. במרכז הכפולה מתפרסם טור מאת עורך חדשות החוץ בועז ביסמוט, שנראה כאילו שורבט בחופזה.
ב"הארץ" מקדישים את כל עמ' 3 לדיווח נרחב על המתרחש ביוון, המתורגם מתוך דיווחים של ה"ניו-יורק טיימס" ו"גרדיאן". לפי הדיווח ב"הארץ", ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס משוכנע שהתקשורת, הנשלטת על-ידי אוליגרכים, פועלת נגדו. "כלל לא בטוח שהוא טועה", נכתב בהמשך, שכן שש תחנות הטלוויזיה החשובות ביוון שידרו כשמונה דקות מתוך עצרת למען "לא" ו-46 דקות מהעצרת למען "כן".
ניקוס לאנדרוס, מומחה לתקשורת מאוניברסיטת פנטיון באתונה, מצוטט כאומר: "אמצעי התקשורת מחריפים את תחושות הפחד והסבל ויוצרים אווירה שאינה מאפשרת לאיש לחשוב בבהירות".
במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מוקדש עמוד לרשימה מאת ניקי באקולי, תושבת אתונה, המסבירה מדוע תצביע היום נגד קבלת תוכנית הצנע של האיחוד-האירופי. הקריאה מומלצת.
בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מתפרסם דיווח מאת עיתונאי ישראלי הנמצא ביוון, נעם בוקסבאום, וזאת תחת כותרת המהדהדת את טענות ראש הממשלה היווני: "משאל העם ביוון: המחוברים, התעשיינים והתקשורת נגד העניים החדשים של המשבר".
"המבחן האמיתי עבור היוונים יהיה במעבר מההתרגשות והציפייה שנצברו לקראת משאל העם, יחד עם תשומת לב עולמית גדולה שהיוונים כה צמאים לה כיום ‒ לחזרה לשגרה של חוב חיצוני עצום, מערכת ציבורית מושחתת, ותוצר ושוק עבודה שספגו את אחת המכות הקשות בהיסטוריה הכלכלית", כותב בוקסבאום, ועומד על ההבדל בין התומכים בהצעה של האיחוד (מבוססים יותר) לבין המתנגדים (עניים ומיואשים).
אשר לחלקה של התקשורת, בוקסבאום כותב כי "חלקים ממערכת התקשורת המרכזית חיפשו ושידרו רק את הקולות שהכריזו כי יצביעו 'כן', ומראות של אלימות בכספומטים ‒ שהיו, אם בכלל, ספורים. כל העיתונים המרכזיים שמו אתמול NAI (כן) גדול על עמודי השער שלהם".
עורכת חדשות החוץ ב"דה-מרקר", דפנה מאור, חתומה הבוקר על טור שלפיו חרף הקריאה הפומבית הנחרצת של ציפראס להצביע "לא" במשאל העם, "אפשר להניח שהוא מייחל בלבו שהיוונים יצביעו 'כן'".
בפתח המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", על פני עמוד שלם, כותב סבר פלוצקר על משאל העם ביוון, ומקשר בינו לבין מתווה הגז שגובש בין ממשלת ישראל לחברות דלק ונובל-אנרג'י. ההסכם בין יוון לנושיה, כותב פלוצקר, כמעט נחתם, אבל בסופו של דבר נותר בלתי חתום. "מאותה הסיבה שלא יושג, לדעתי, הסכם סופי עם החברות המפיקות גז טבעי: בגלל הפחד, אפילו של ממשל שמאלני כמו זה של יוון היום, מהקולות והמחאות של קבוצות פופוליסטיות קיצוניות".
פלוצקר פורש כמה תרחישים לעתיד יוון, כפי שחזתה בסוף-השבוע קרן המטבע הבינלאומי. אף אחד מהם אינו מרנין. הכותרת לרשימתו קוראת "יוון תמשיך לדמם".
"כיצד הייתי אני מצביע במשאל העם?", שואל פלוצקר את עצמו. "אינני אזרח יוון ואיני מתיימר להיות מסוגל להיכנס לסבך שיקוליו. גורל הכלכלה של ארצי ‒ לשמחתי ‒ לא מונח על כף המאזניים. אבל גורל מאגר הגז הטבעי לווייתן כן מונח. משום שעל-פי הערכתי, ממשלת ישראל לא תהיה מסוגלת לחתום על הסכם פשרה כזה או אחר עם חברת האנרגיה נובל-אנרג'י, עומדות בפניה שלוש אפשרויות: או לוותר לעת עתה על פיתוח לווייתן, או להלאים אותו (כלומר לקנות בחזרה את זכויות ההפקה מבעלי השליטה במאגר), או להביא את הנושא כולו למשאל עם. כלומר לאמץ את השיטה היוונית, על תוצאותיה".
לחץ ציבורי
"הדבר היחיד שממנו צריך לפחד הוא הפחד עצמו", מצטט איתן אבריאל ב"דה-מרקר" את נשיא ארצות-הברית לשעבר פרנקלין ד' רוזבלט. מנקודת מבטו, מזרי האימה הם דווקא חברות הגז וחברי הממשלה, לא "הקולות והמחאות של קבוצות פופוליסטיות קיצוניות", כפי שמגדיר אותם פלוצקר.
"על-פי מקורות שניתן לתאר כ'מקורבים למתווה', העז הגדולה בתוכנית היא לא אחרת מאשר מחיר התקרה של הגז", כותב אבריאל. "התוכנית היא לזרוק לכנסת, לארגונים החברתיים ולסטודנטים את העצם הבאה: במקום תקרת מחיר של 5.40 דולרים ליחידת חום, תונמך התקרה, אם צריך בכמה צעדים, עד 4.8 דולרים". לדבריו, המחיר צריך להיות נמוך בהרבה, ובכלל לא נכון להתמקד במחיר ולהתעלם מסוגיות אחרות כמו המשך קיומו של המונופול ושיעור ייצוא הגז.
"הממשלה צריכה להקים ועדה ציבורית בלתי תלויה, כזאת שגם הציבור יהיה משוכנע שהיא פועלת לטובתו, ולא משיקולים זרים, פוליטיים או כלכליים, ושתארגן את משק הגז מחדש", קובע אבריאל.
ירון זליכה נואם בפני המפגינים נגד מתווה הגז. תל-אביב, אתמול (צילום: תומר נויברג)
עמיתו לעיתון, הכתב החרוץ אבי בר-אלי, מדווח הבוקר כי לפני שאריה דרעי הודיע על משיכת ידיו מאישור המתווה עם חברות הגז, התגבש "דיל" עם שר הכלכלה שנועד לאפשר לו לקבל קרדיט על הוזלה קלה של הגז.
לפי בר-אלי, "בישורת האחרונה של המשא-ומתן בין הצוות הממשלתי לבין חברות מונופול הגז דלק ונובל-אנרג'י, קיבלו חברי הצוות הנחיה שלא 'להתאמץ' במיוחד במגעים על קביעת התקרה למחיר הגז במשק. מאחורי ההנחיה עמד סיכום שלפיו תג המחיר ייפתח לדיון מחודש לאחר פרסום המתווה לשימוע ציבורי ‒ בהוראת דרעי ‒ ואז יקוזז באופן חלקי, לכאורה בעקבות 'לחץ ציבורי'".
ב"כלכליסט" מדווח ליאור גוטמן כי "תת-אלוף במיל' מהרן פרוזנפר, שמונה לאחרונה לראש הוועדה המייעצת לשר האוצר משה כחלון על תקציב המדינה, מעניק שירותי ייעוץ עסקיים גם לחברת האנרגיה נובל-אנרג'י". גורם נוסף המקבל ייעוץ מחברת הייעוץ שייסד פרוזנפר הוא משרד ראש הממשלה, שתחתיו פועלת המועצה הלאומית לכלכלה, שגיבשה את המתווה מול חברות הגז.
בכל העיתונים מדווח על הפגנות שנערכו אתמול במוקדים שונים במדינה במחאה על מתווה גז. ההפגנה הגדולה ביותר נערכה בתל-אביב. לפי "הארץ" השתתפו בה אלפים; לפי "ידיעות אחרונות", כ-2,000 איש; לפי "מעריב", מספר המשתתפים בהפגנה "היה נמוך יחסית להפגנות קודמות נגד המתווה" (הכוונה כנראה להפגנה האחת מהשבוע שעבר, שהיתה גדולה בהרבה מכל אלה שלפניה); לפי "ישראל היום" הפגינו אתמול "כמה מאות בני-אדם".
הקריקטורה של יונתן וקסמן ב"כלכליסט" מוצלחת כרגיל ומסכמת את גישתה של ממשלת ישראל להפגנות.
עוד כותרת ראשית
"עוטף עזה: בין חמאס לדאע"ש", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". מתן צורי ביקר את תושבי המועצה האזורית אשכול ושמע מהם על החיים תחת איומי לוחמי חמאס בעזה ולוחמי ארגון המדינה-האסלאמית (דאע"ש) שירו לעברם רקטות מסיני.
בשולי החדשות
מיקי פלד מדווח ב"כלכליסט" כי המועצה הארצית לתכנון ובנייה עשויה לאשר מחרתיים לחברת כיל לכרות פוספטים בשדה-בריר, וזאת אף שמשרד הבריאות מתנגד לכרייה בטענה כי היא תגדיל את שיעור התמותה של תושבי האזור.
חיים לוינסון מדווח ב"הארץ" כי שטחים מסביב להתנחלויות שנתפסו לצורך הקמת אזורי חיץ בטחוניים משמשים בפועל למטרות מגורים וחקלאות. עמיתו לעיתון ניר חסון מעדכן על הנעשה במורדות הר הצופים, ומסביר מדוע החליטה עיריית ירושלים להכריז על האזור כ"גינה".
במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מראיין יואב בירנברג את השחקנית גילה אלמגור, על רקע העימות האחרון שלה עם שרת התרבות מירי רגב (מלווים את הכתבה תצלומים יפים של טל שחר).
בין היתר כותב בירנברג כך: "לפני כשנה בדיוק, כשהתראיינה ל'ידיעות אחרונות' אחרי שצעירים הציתו למוות את הנער מוחמד אבו-ח'דיר, אמרה שמעשים מחפירים כאלה גורמים לה להתבייש להיות ישראלית. איתרע מזלה ולמחרת הומטרו מטחי טילים על הארץ במבצע 'צוק איתן', דבריה הובנו לא נכון כאילו היא מתנגדת למבצע 'צוק איתן', ואלמגור קיבלה איומים על חייה".
זו לא בדיוק הגרסה שהיתה בשנה שעברה לאלמגור עצמה. אז, אחרי ש"ידיעות אחרונות" פירסם את הראיון איתה תחת הכותרת "אני מתביישת להיות ישראלית", טענה השחקנית ב"חדשות 2" כי מעולם לא אמרה שהיא מתביישת להיות ישראלית. למרות טענותיה, שבה אלמגור אל העיתון ואל הכתב, כפי שעשו לפניה ידוענים רבים שהסתכסכו עם עיתונאי הבידור של "ידיעות אחרונות".
ענייני תקשורת
בעל השליטה בעיתון הכלכלי "גלובס", איש העסקים אליעזר פישמן, מתקשה להגיע להסדר חוב בחברת מירלנד. מיכאל רוכוורגר מדווח ב"דה-מרקר" כי ההסדר מתעכב בשל התנגדות של כמה ממחזיקי האג"ח של החברה. ב"כלכליסט" מדווח אורן פרוינד כי הגופים המוסדיים הם שהחליטו לפוצץ את העסקה ודרשו ממנכ"ל החברה-האם, כלכלית-ירושלים, להזרים 10 מיליון דולר נוספים לחברה או להקצות להם עוד 10% ממניותיה.
שלמה פפריבלט מדווח ב"הארץ" על נסיונו של מייסד "ויקיליקס" לקבל מקלט מדיני בצרפת, ניסיון שכשל.