לפני כמה שנים, בפסטיבל הקולנוע בירושלים, פגשתי מכר ותיק – עיתונאי מוכר האוחז בדעות ימניות – שיצא מסרט שעסק בעוולות הכיבוש בשטחים. "היו שם 200 שמאלנים ואני", הוא אמר לי בחיוך. בימים האחרונים אני נזכר באותו עיתונאי בכל בוקר, כשאני מחפש לשווא את המאמר של הפוליטיקאי מהשמאל – ואולי סתם איש ציבור מוכר? – שיקרא להקרין את הסרט על יגאל עמיר בפסטיבל בירושלים.

היחידים שהביעו דעה אמיצה כזו הם, כרגיל, כמה אנשי תרבות שצוטטו בכלי התקשורת. אבל הפוליטיקאים? כאן חוזרת תופעה מוכרת: הרוב הגדול של הפוליטיקאים יודע לדבר גבוהה-גבוהה על "חופש הביטוי" – עד שזה מגיע לפרסום הנוגע בהם או במקורביהם. או אז מגיע המשפט המוכר: "אני בעד חופש הביטוי, אבל...".

הנה למשל מה שאמר ח"כ איציק שמולי (המחנה-הציוני) על הפסקת המימון לתיאטרון אל-מידאן: "ההחלטה של נפתלי בנט על הפסקת המימון להצגה, שנכתבה בהשראתו של רוצח החייל משה תמם, נכונה ומוצדקת. חופש הביטוי לא יכול להוות עיר מקלט לאיבוד עשתונות". מנהיג מפלגתו, יצחק הרצוג, אמנם יצא להגנתו של השחקן נורמן עיסא, אבל כשהגיע סיפור הסרט על יגאל עמיר, יצא נגד הקרנתו: "סיפורו של רוצחו השפל של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל לא ראוי לבמה בדיוק כמו סיפורו של כל רוצח או מפגע אחר. לא תמיד מה שחוקי ומותר הוא נכון ומוסרי". וכמובן, המפא"יניק האולטימטיבי, שמעון פרס, במיטב משחקי המלים האהובים עליו: "חופש ביטוי זה לא אומר סתירה של החופש [...] לתת לו פתחון פה? [...] תרבות בנויה על חירות, אבל לא על חרפה".

כל זה אינו חדש. ההבנה החלקית מאוד של מהות הדמוקרטיה וחופש הביטוי אינה מוגבלת למירי רגב, נפתלי בנט וחבריהם מהימין, והיא מתפרשת על כל מרחב הקשת הפוליטית בישראל. אין זה מקרי שראש הממשלה נתניהו טעה כשאמר בסיעת הליכוד, "החוק מגן בצורה ברורה על זכות הדיבור". כדאי לדייק, אדוני ראש הממשלה: בישראל אין שום חוק המגן על חופש הדיבור – לא חוק יסוד וגם לא חוק רגיל. חופש הדיבור מובטח רק בזכות בית-המשפט העליון, השנוא כל-כך על חבריך למפלגה ושותפיך לקואליציה, שקבע כי מדובר בזכות חוקתית גם אם אינה נזכרת במפורש בספר החוקים.

כל אדם, גם שר או שרה, זכאי להביע את דעתו על יצירת אמנות. אבל אין להם כל זכות להשפיע – באיומים או בשלילת תקציבים – על תוכנן של היצירות

אותו בית-משפט עליון גם הבהיר היטב את מהותו של חופש הביטוי: לא הגנה על דעות שאנו אוהבים, אלא דווקא על הזכות להשמיע ולהציג ביטויים ואנשים שאנו מתעבים בכל לבנו, שמרתיחים את דמנו ושכל רצוננו הוא שלא יישמעו. כמו יגאל עמיר למשל.

כך גם כשמדובר ביצירה מקוממת ושקרית כמו הסרט "ג'נין, ג'נין" של מוחמד בכרי. השופטת אילה פרוקצ'יה כתבה בפסק הדין שבו פסל בג"ץ הטלת צנזורה על הסרט: "גם אם יש בו הצגה חד-ממדית, סובייקטיבית, ואף מסולפת וכוזבת של עובדות, נקודת המוצא היא כי עומדת ליוצריו זכות להציגו – זכות הנובעת מחופש הביטוי והיצירה המוגן כזכות יסוד במקומנו". גם שם, כמו במקרה הסרט על יגאל עמיר, הסכימו השופטים שיש בהקרנתו פגיעה קשה ברגשות הציבור, אבל הפגיעה הזאת, קבעו, אינה סיבה מספקת לפגיעה בחופש הביטוי.

ולבסוף, עצה לשרה הטרייה רגב: קחי דוגמה מקודמתך לימור לבנת, שאינה חשודה בשמאלנות ואף זכתה לקיתונות של בוז (לא מוצדק, לטעמי) מכמה מהאמנים. כשפסטיבל דרום בשדרות נפתח בהקרנת סרט שהיא מאוד לא אהבה על עוולות הכיבוש בשטחים ("עדות" של הבמאי שלומי אלקבץ), היא הגיעה בכל זאת לטקס, מתחה ביקורת קשה על הסרט, אבל בירכה את המשתתפים – ולא נשארה לצפות בסרט. למיטב ידיעתי, היא לא פגעה ואף לא איימה לפגוע בתמיכה שמקבל הפסטיבל.

וזה כל ההבדל. כל אדם, גם שר או שרה, זכאי להביע את דעתו על יצירת אמנות. מירי רגב, יצחק הרצוג ונפתלי בנט יכולים להפגין מול האולמות שבהם יוצגו היצירות שהם מתעבים וגם לקרוא לציבור לא להגיע להצגות אלה. אבל אין להם כל זכות להשפיע – באיומים או בשלילת תקציבים – על תוכנן של היצירות שיוצעו לציבור רק כיוון שהן נוגדות את טעמם האישי.

אבי וינברג מרכז את לימודי דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית באוניברסיטה הפתוחה