לקרוא ידיעה בעיתון ולהרגיש שמישהו מזלזל בך. זו היתה התחושה ביום רביעי שעבר (10.6.15) למקרא ידיעה שהופיעה בעמוד הכדורגל של ספורט "ידיעות אחרונות". הידיעה, שזכתה לכותרת בולטת ומקום די נרחב יחסית ליתר הידיעות, סיכמה עיקרי תצהיר שהגיש לבית-המשפט מאיר שמיר, לשעבר הבעלים של הפועל פתח-תקווה. היא דיווחה ששמיר הצהיר כי במהלך תקופתו כבעלים הזרים לקבוצה 122 מיליון שקל וכי מעולם לא לקח שקל לכיסו.
ייתכן כי רבים מהקוראים לא הבינו מדוע שמיר מגיש לבית-המשפט תצהיר דרמטי כזה, מה הניע אותו לחשוף כמה כסף בדיוק השקיע בקבוצה ומי הם שני החצופים שהאשימו אותו כי השתלט על הקבוצה כדי לגרוף רווחים ממכירת האצטדיון שלה, "האורווה", כפי שנכתב בכותרת המשנה. עד כה לא ניתן במדור הספורט של "ידיעות" שום ביטוי הולם לעניין שמסעיר זה שנים את הקבוצה ואת אוהדיה: האם מאיר שמיר ניצל את הפעל פתח-תקווה כדי לעשות לארנקו?
הדו"ח שפירסמו לאחרונה עו"ד ליאור דגן ועמית פינס, המפרקים שמונו לקבוצה בעקבות חובותיה הגדולים, היה חד-משמעי: איש העסקים פעל ממניעים כלכליים בעת שרכש את אצטדיון "האורווה" שבו שיחקה הקבוצה, ושעליו הוקם בינתיים פרויקט בנייה גדול. את הדו"ח החריף והחד-משמעי פירסמו לפני כארבעה חודשים רון קופמן ב"מעריב", יסמין גואטה ב"דה-מרקר" וארנון שוורצמן ב"מלאבס".
קופמן פירט את עיקרי הדו"ח: המפרקים טענו כי שווי ההכנסות מהבנייה על "האורווה" עומד על כמיליארד שקל, וכי רווחיו של שמיר נאמדים בעשרות מיליוני שקלים. הם דורשים ממנו להחזיר לעמותה המנהלת את הקבוצה כעשרה מיליון שקלים כדי לכסות את חובותיה. בכתבה של גואטה ב"דה-מרקר" היא סיכמה מתוך דו"ח המפרקים: "המסקנה ברורה – שמיר הרוויח והפיק טובות הנאה בסכומי עתק מעסקת אצטדיון האורווה". שוורצמן ב"מלאבס" של רשת שוקן ציטט מהדו"ח כי "שמיר היה בניגוד עניינים מובנה בין תפקידו כיו"ר העמותה [של הקבוצה] לבין היותו קונה המקרקעין ובעל אינטרס כלכלי ברכישתה". אגב, עשר שנים קודם לכן, ב-2005, כבר כתב על כך עופר מתן ב"הארץ" ("מאיר שמיר ירוויח 10 מיליון דולר על 'האורווה'").
הקשיים הכלכליים שחוותה הקבוצה בעשר השנים האחרונות, תחת שלטונו של שמיר (וגם לאחריו), עד שהגיעה למצב של פירוק, חלפו ברובם מתחת לרדאר של עיתונאים רבים המסקרים את הקבוצה (לא כולם). רובם לא עשו כל מאמץ לצלול לנבכי האירועים ולגלות את הנעשה מאחורי הקלעים. לא חשיפה, לא תחקיר, לא תהייה על מניעיו של שמיר.
זאב גולדשמיט, המסקר את הקבוצה ב"ידיעות", הוא אחד מהם. הוא זה שפירסם בשבוע שעבר בלעדית את התצהיר של שמיר שהוגש לבית-המשפט. אפשר לתהות מדוע מצא התצהיר את דרכו דווקא לידי מי שאינו כתב משפטי ולנסות להבין מי דאג להעביר לו את המידע. מצד שני, אפשר גם להתפלא מדוע הכתב המסקר את הקבוצה במדור הספורט המוביל במדינה לא טרח לפרסם את עיקרי הדו"ח שפירט את מעלליו של שמיר – פרשה שהיא מן החמורות בכדורגל הישראלי.
איש העסקים מאיר שמיר (צילום מסך)
הכתב המסקר את הפועל פתח-תקווה בחר לקחת צד. אוהדי הקבוצה לא הופתעו במיוחד מפרסום התצהיר דווקא ב"ידיעות" ובחתימתו של גולדשמיט. בכל תקופת שלטונו של שמיר בקבוצה, וגם לאחר שעזב אותה והסיפורים על אודותיו המשיכו, הוא זכה להגנה מלאה מכתב חצר נאמן, שדאג להאדיר את שמו ולדברר אותו.
בין שלל ידיעות חיוביות על שמיר, פרסומים על השקעותיו בקבוצה, אזכורים על כך שבזכותו לא ירדה ליגה ואתרוגו מפני חרושת השמועות הלא מחמיאות סביבו, ביצע גולדשמיט דמוניזציה של קהל האוהדים. בנובמבר 2011, במסגרת בוקסה בסיקור משחק הקבוצה, כתב גולדשמיט: "הכי רע: הקומץ מפ"ת. אוהדי הפועל פ"ת פגעו בחגיגה הספורטיבית כשקיללו את מאיר שמיר ושכחו שהוא תרם למועדון במשך שנים".
אותו קומץ, אגב, מנה באותו משחק כמה מאות אוהדים. אלה ועוד אלפים אחרים סירבו לקנות את סיפורי השקעתו של שמיר ומיררו את חייו בדרישה שיעזוב את הקבוצה.
ב-2005, לאחר ששמיר עזב, כתב גולדשמיט: [...] "דווקא עכשיו זה הזמן המתאים לנסות לקרוא למאיר שמיר לחזור למעורבות מחודשת בהפועל פ"ת, כיוון שרק הוא מסוגל להביא היום לקבוצה שחקני חיזוק שישדרגו אותה כלפי מעלה".
יכול להיות שגולדשמיט התרשם ששמיר היה בעל בית מסור, שהשקיע ושילם מכיסו כל שקל משכר השחקנים, נכנס לחדר ההלבשה כדי לדרבן אותם ופעל למען הקהילה – אך ורק לשם שמים. אבל גם כשענני החשדות החלו לרחף מעל מגרש "האורווה" מנוחתו עדן, ושמו של שמיר הוזכר שוב ושוב כמי שפועל ממניעים שאינם בהכרח טובת הקבוצה, גם אז לא זכו קוראי הספורט של "ידיעות" לכתבה שתספר להם על המתרחש.
הידיעה ב"ידיעות אחרונות"
מה שמצאו ב"ידיעות" כבעל עניין לציבור בכל הסיפור הזה הוא גרסת שמיר כפי שהיא מפורטת בתצהיר שהגיש. על הסיבה שבעטיה הוגש התצהיר לבית-המשפט נכתב רק זאת: "[...] בעקבות תסקיר שהגישו המפרקים של הפועל פתח-תקווה, שטענו בין היתר כי שמיר רכש את הקבוצה על מנת להשתלט על הנדל"ן שלה". כך, בכ-20 מלה, יצא גולדשמיט ידי חובתו, ומכאן והלאה דומה שרק השמים היו הגבול בבואו לפרט בהרחבה את עיקרי התצהיר, תוך הדגשת "לא לקחתי שקל לכיסי".
אפשר לשוב ולהזכיר את כל הכשלים האתיים של המהלך האנטי-עיתונאי הזה, שהוא תוצר כמעט שגרתי, וב"ידיעות" במיוחד, של יחסים מפותלים בין הון-עיתון, עיתונאי-מסוקר וכו'. ואפשר לשוב ולהזכיר לעורכי ספורט "ידיעות" שמניפולציות מהסוג הזה הן תמיד גול עצמי. כל קורא סביר מריח את סרחון האינטרסים הסמויים הנודף מהידיעה. כל מי שקורא ביותר מעיתון אחד או אתר ספורט אחד, מכיר את סיפורה של האורווה ושל איש העסקים שהשתלט עליה, ויודע בדיוק איזה מידע חסכו ממנו ב"עיתון של המדינה". זה וגם זה יודעים היטב שהידיעה על תצהירו של שמיר מתפרסמת מעל ראשיהם, לא בשירות העניין הציבורי ולא לטובת עניינו של הציבור.
מהלך כמו זה של גולדשמיט, בוודאי כשהוא מתמשך, מעמיק את אי-האמון והחשדנות ש"ידיעות" סובל מהם זה זמן רב בגזרת הפועל פתח-תקווה, ולא רק (מי אמר מכבי תל-אביב בכדורסל?). ערכים עיתונאיים בסיסיים כמו מסירת מידע מלא ומקיף ככל האפשר, תגובות ענייניות מכל המעורבים, שקילה של כל העמדות ועוד, נועדו לא רק כדי להגן על הקוראים, אלא גם כדי להגן על שמו הטוב ואמינותו של כלי התקשורת עצמו, ובוודאי של כתביו.
הציניות שנודפת מטיפולו של "ידיעות" בנפתולי הקומבינה הנטענת של שמיר והאורווה הולכת והופכת לשמו הנרדף של העיתון. כשהתנהגות מסוג זה נעשית לטבע שני, סימן שמישהו ב"ידיעות" רשם פטנט על משקפיים שעדשותיהם עשויות בעיקר מכתמים עיוורים.
בקטנה
קופמן והכתבלבים, "מעריב"
רון קופמן לעג ב"מעריב" (15.6.15) לכתבלבי הנבחרת שדיווחו על אווירה טובה ממחנה הנבחרת לפני ההפסד לבוסניה. מעניין אם קופמן התכוון לנדב צנציפר מ"ידיעות אחרונות" ומשה בוקר מ"הארץ", שהוא ועמיתו מאיר איינשטיין מראיינים ברדיו 103 על בסיס קבוע לפני משחקי הנבחרת ואחריהם.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il