השריפה הגדולה בכרמל הכניסה את כלי התקשורת לנוהל חירום. נוהל ידוע, השמור, בדרך כלל, לאסונות בקנה מידה גדול – עד היום בעיקר פיגועים גדולים ומלחמות. על-פי הנוהל הזה מגויסים אנשי מערכות החדשות למשמרות מסודרות, שמאפשרות סיקור האירועים סביב השעון ממוקדים רבים ככל האפשר.
התקשורת האלקטרונית – והיום מדובר לא רק ברדיו ובטלוויזיה המסורתיים, אלא גם באינטרנט – מתאמצת להביא את התמונות והקולות ממקום ההתרחשות כדי להעניק לצופים ולמאזינים תחושה שהם עצמם נמצאים שם.
נוף סמוך לטירת-הכרמל. 3.12.10 (צילום: ליאור מזרחי)
זה כוחה הגדול של הטלוויזיה ועכשיו גם של האינטרנט, שמשדר שידורים חיים וכתבות וידיאו מצולמות. מאחורי התמונות והקולות פועל מערך גדול ומשומן היטב של תחקירנים ומפיקים שעמלים בנחישות, בחריצות ובעמלנות להביא לנו את כל המידע האפשרי.
שתי מגמות שולטות בימים אלה בתקשורת. מגמה אחת, מבורכת ומשקפת היטב את תפקידה של התקשורת: חשיפת המחדלים שהביאו לאסון המתמשך הזה. עריכת תחקירים בזמן אמת, תחקירים שמגלים לנו שלב אחרי שלב, רובד אחרי רובד, את עומק המחדל של קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות.
תחקירים שחושפים את העובדה הקשה שניתן היה לצמצם באופן משמעותי ודרמטי את תוצאות האסון הזה, לו היו מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות אכן מקבלים את ההחלטות הנכונות וקובעים את המדיניות המתאימה. התקשורת לסוגיה – אלקטרונית ומודפסת – אכן מלאה באינפורמציה החשובה הזאת וחושפת לעינינו בדיוק את מה שהשלטון רצה להסתיר, מגלה לנו בדיוק את מה שכשל.
אבל בתקשורת ניכרת מגמה נוספת, פסולה, ההולכת ותופסת נפח – גם היא מוכרת מסיקור אסונות בטחוניים, מלחמות ופיגועים: הפורנוגרפיה של האסון. זו מגמה שיש לבלום.
אני – צופה, קוראת ומאזינה של כלי התקשורת למיניהם – לא רוצה לדעת את הפרטים האלה. אני לא רוצה לדעת איך בדיוק נראה חדר השינה של משפחת X שעלה באש, אני לא רוצה שכתבים יחטטו בשרידי החפצים האישיים ביותר של משפחה שאיבדה את רכושה באש, אני לא מרגישה נוח כשאני רואה מצלמה מטיילת על שאריות של חיים שלמים, בעיקר כשבני הבית אינם שם.
יותר מכך: הטכנולוגיה השתכללה ומאפשרת לנו לקבל כמעט בזמן אמת את כל האינפורמציה. כלי תקשורת רבים מיהרו לפרסם צילומים וקולות של הרגעים האחרונים של הצוערים שנלכדו באוטובוס הבוער, עוד לפני שאלו הובאו למנוחות. נדמה שכלי התקשורת התחרו ביניהם מי יביא עדויות "מזעזעות" יותר. הידיעה על עשרות אנשים שנלכדו ונשרפו למוות מזעזעת דיה. אין צורך להעצים אותה בתיאורים כאלה.
לא צריך לשמוע את קולות הקשר של הקריאה לעזרה, לא צריך את התצלומים האחרונים שבהם נראה האוטובוס דקות אחדות לפני שעלה כולו באש. אין לזה ערך חדשותי, אין לזה ערך אינפורמטיבי, אין משהו שאנחנו יכולים ללמוד מכך, מעבר למה שאנחנו כבר יודעים: שאנשים רבים נשרפו חיים, שבתים רבים עלו באש, שרבים איבדו את כל רכושם, שמה שנותר מרכוש של חיים שלמים הוא חפצים מעשנים.
הדמיון שלנו מפותח מספיק כדי להבין שמדובר בזוועה גדולה. לא צריך להעניק לנו את התיאור המדויק – דקה אחרי דקה – של הזוועה. אנחנו מבינים בכוחות עצמנו.
ענת סרגוסטי היא מנכ"ל אג'נדה, מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית