שליטה
"מחאת יוצאי אתיופיה: כ-50 פצועים בעימותים בתל-אביב", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" הכותרת הראשית הזהה, "כיכר הזעם", נשאבת מנקודת מבטם של המפגינים, בני העדה האתיופית – מהמיעוטים המופלים והמקופחים בישראל, שיצאו להפגין בשל אלימות משטרתית המופנה כלפיהם דרך קבע. הכותרת הראשית ב"ישראל היום", "זירת קרב", מבטאת את נקודת מבטה של המשטרה, ומציגה את בני אותו מיעוט מופלה ומקופח כיריבים שווי כוח של סוכנת הכוח השנייה בגודלה במדינה, משטרת ישראל.
לפי כל הדיווחים, ההפגנה נולדה באופן ספונטני, והתגובה המשטרתית – רימוני הלם וציוד לפיזור הפגנות בלב תל-אביב – היתה חסרת תקדים. אך מה בדיוק קרה שם? ב"ידיעות אחרונות" כותבים על "כמה שוטרים שאיבדו שליטה" והביאו להסלמה, וכותרת עמ' 4 של העיתון היא "הכעס של המפגינים על השימוש המוגזם בכוח", אם כי בעיתון מובאת גם עמדת המשטרה ומתוארת גם האלימות שהפגינו מפגינים שהשליכו אבנים ופגעו בחנויות ורכבים. "השוטרים ספגו וספגו ובכל זאת איפשרו את ההפגנה", כותב יניב קובוביץ ב"הארץ", "אבל המפגינים ביקשו להחריף את העימות כדי להעצים את הזעקה שלהם ולצרוב את האירוע בתודעה של החברה הישראלית והשוטרים".
זו, בתמצית, עמדת העיתונאים החופשיים מתכתיבים חיצוניים בכל הנוגע לדיווח על ההפגנה. אך יש גם עיתונאים אחרים. "המשטרה נאלצה להתמודד עם גורמים שחדרו לשורות המפגינים המתסיסים את ההמון ומייצרים הסלמה מסוכנת'", מצטטים ב"הארץ" מהודעה לתקשורת של משטרת ישראל. הרמז של משטרת ישראל הופך לדבר אלוהים חיים אצל, למשל, בנימין ליפקין, עורך "המבשר" החרדי, שכותב במאמר המערכת כי "אי-אפשר להשתחרר מן הרושם שהארגונים החברתיים (מיסודו של השמאל הישראלי המאוכזב מתוצאות הבחירות ורוצה לשבש את תפקודה של ממשלת נתניהו) ציפה לשעת הכושר הזאת וניצל אותה ניצול מושלם מבחינה אנרכיסטית". מדוע צריך הוכחות, עובדות או לפחות ראיות נסיבתיות כשיש רשמים ותחושות?
"המבשר" אינו עיתון חשוב או נפוץ, אבל אותה פרקטיקה מיושמת גם ב"ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל ושופר לשכת ראש הממשלה ולשכת מפקד המשטרה. "היתה הסתה", סותמת ולא מפרשת כותרת נטולת הקשר על שער העיתון. "קיצונים השתלטו לנו על המחאה", מצוטטים "מפגינים" אנונימיים בכותרת אחרת על השער. טענות דומות חוזרות בעמודים הפנימיים, שוב ללא בדל הוכחה, גם אם ללא המלה המפורשת – "שמאל". כותרת אחרת מדגישה ומבליטה את פציעתם של כתב וצלם העיתון, על אף שלפי התמונות המצורפות והתיאורים עצמם, מדובר בפציעה קלה ושטחית לכל היותר, וחרף העובדה שצלמי עיתונות סופגים חבלות חמורות פי כמה דבר יום ביומו בלי שב"ישראל היום" טורחים לדווח על כך בשער העיתון.
"החברה הישראלית נגועה בגזענות", כותב נחום ברנע בטור הפותח את גליון "ידיעות אחרונות". "הגזענות הרבה יותר נפוצה והרבה יותר רעילה מכפי שאנחנו מעיזים לספר לעצמנו. היא לא מתחילה ביוצאי אתיופיה ולא מסתיימת בהם". "יותר מהכל, פחדתי", כותב דני אדינו אבבה, הכתב ממוצא אתיופי של "ידיעות אחרונות" (שהעיד כאן אתמול באתר כי הוא אינו מצליח להתפרנס מעבודתו בעיתון). "[...] פחדנו מהשוטרים, פחדנו מהאלימות שהתפשטה כמו אש בשדה קוצים – ופחדנו לא פחות מעתידה של המדינה אם לא נשמיע את קולנו".
"ההפגנה ששיתקה אתמול את תל-אביב היתה גם זועמת, גם צודקת וגם מכוננת", כותב בן-דרור ימיני. "מי שאשם בתופעות האיומות שאיתן נאלצים בני העדה המקסימה הזו לעבור על בסיס יומי זה אנחנו. כולנו. אלה שמעקמים את האף כשלשכונה נכנסת משפחה אתיופית", נכתב בכותרת המשנה לטור הפרשנות של בן כספית ב"מעריב", המוקדש בכל זאת ברובו לניגוחו של נתניהו כאשם במצבה של העדה האתיופית.
"מחאה מוצדקת" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ": "ההפגנות האחרונות העלו לסדר היום את האפליה כלפי יוצאי אתיופיה בתחומי חיים רבים". "שתי נשים, ישראליות ותיקות, עומדות מהצד ומקשיבות. הן אומרות שבאו מדרום תל-אביב כדי להביע הזדהות, שהיום זה 'הילדים האתיופים ומחר אלה הילדים של כולנו'", כותב אור קשתי בדיווח המפורט שלו על ההפגנה בעמ' 3 של העיתון.
אל מול כל אלה, ב"ישראל היום" בולט מסר אחד: "להביע כאב, לא אלימות", ככותרת אחד מהטורים המתפרסמים היום בעיתון, הדהוד דבריו של ראש הממשלה, הזוכים כמובן לכותרת משלהם: "לברר הטענות, אך אין מקום לאלימות". כותרת טור הפרשנות המרכזי, של בועז ביסמוט, היא "אל תהרסו הישג של הציונות האמיתית". הנמענים אינם המשטרה, כמובן לא ראש הממשלה ואפילו לא החברה הישראלית – אלא יוצאי אתיופיה עצמם, שבהפגנותיהם עלולים, לפי ביסמוט, "להכתים את שמה של המדינה". "כאן זה לא בולטימור", הוא גוער בהם.
ללא מורא, ללא משוא פנים, עלק
נמשכת ההליכה לקנוסה של "ידיעות אחרונות" לאחר ההפסד לנתניהו בבחירות האחרונות. טורו של נחום ברנע בעמוד הדעות של העיתון מוקדש לניסיון פומבי לתקוע אל הגרון את נצחונו של ראש הממשלה בלי לפלוט אותו החוצה. ברנע משתמש בבני-דמותו האנונימיים, שפגש "בכנס בניו-יורק של ארגון בינלאומי חשוב, ובפגישות בוושינגטון", כאנשי קש המשמיעים באוזניו "דברי ביקורת ונבואות זעם" רק כדי שיוכל לענות להם: "אתם חייבים להפסיק לפחד וללמוד לאהוב את בנימין נתניהו".
"עם ליברמן או בלעדיו, נתניהו יהיה ראש הממשלה. ואנחנו, אלה שבחרו בו ואלה שלא, נלמד לאהוב אותו כמו שלמדנו לאהוב את קודמיו: בלי מורא, בלי חנופה, בלי פחד", הוא כותב בסיומת הטור, לפני שהוא גולש למחוזות השמאלץ בואכה פינת ישראלינה עם "זה מה שיפה באהבה שרוחשים הישראלים לפוליטיקאים שלהם: לפעמים היא מחממת, לפעמים היא פוצעת. ונאמנים פצעי אוהב".
בעולמו הבינארי של ברנע, בכיר עיתונאי העיתון המושחת הנמכר ביותר בישראל, ניתן כנראה לשנוא נבחרי ציבור או לאהוב אותם. האפשרות השפויה, המתבקשת, כלל אינה מובאת בחשבון: עיתונים ועיתונאים אינם אמורים "לשנוא" את מושאי סיקורם, לא לנהל נגדם מלחמות בשם אינטרסים זרים או בשירות המו"ל, וגם לא "לאהוב" אותם, לספק להם סיקור אוהד או לנסות לרצות את דעת הקהל בכל הנוגע אליהם. כותרת טורו של ברנע היא "איך למדתי לאהוב". במקום ללמוד לשנוא או לאהוב את נתניהו, כדאי היה שברנע, יחד עם שאר העיתונאים ב"ידיעות אחרונות", ילמדו לספק לעם ישראל סיקור ענייני, הוגן וביקורתי של ראש הממשלה שלהם.
יחסי-ציבור
"גופת המטייל הישראלי אור אסרף נמצאה בנפאל", מדווחת כותרת ידיעה של נעה שפיגל בשולי החלק התחתון של שער "הארץ". בעוד שהמיקום הלא בולט מתאים לאופי הסיקור המתמשך של העיתון את האסון בנפאל – ללא היסטריה או חיפוש מציצני אחר טרגדיות אנושיות – ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" הרצועה הצרה המוקדשת להפניה לדיווח על מציאת הגופה היא אילוץ אקטואלי: רובו של עמוד השער בשני העיתונים מוקדש להפגנה אתמול בתל-אביב.
"סמוך לשעה שלוש וחצי אחר הצהריים שעון נפאל צילצל הטלפון של ניתאי רייש, חובש במשלחת המשותפת של איחוד-הצלה, זק"א ועמותת פירסט מטעם ישראלייף. מעברו השני של הקו היה עמית אליהו, חבר המשלחת שיצא ביום שבת לפנות בוקר לחפש את אור. 'בקול רגוע ובטוח הוא הודיע לי: 'ניתאי, מצאנו את אור'', מספר רייש", נכתב בסגנון פסבדו-דרמטי, האופייני למשכתבים של "ידיעות אחרונות", בידיעה של נעם ברקן בכפולת האמצע של העיתון. מה שלא נכתב בעיתון הוא האופן שבו הופץ אותו מידע על-ידי אחד מארגוני ההצלה הנקובים.
קצת לפני השעה שתיים (שעון ישראל) הפיצה זק"א הודעה שלפיה נמצאו "עקבות של הנעדר הישראלי אור אסרף", כנראה לפני שנודע למשפחתו על כך – מה שגרר הודעה נוספת בשם משלחת ארגוני ההצלה ולפיה "ההודעה של זק"א אינה מאומתת ויצאה בטעות". זו אינה הפעם הראשונה שארגוני ההצלה השונים מתייחסים לקורבנות שבהם הם אמורים לטפל כקולבי תדמית, ולעזאזל כבוד האדם או רגשות המשפחה. חולשת העיתונות, הנסמכת יותר ויותר על המידע שארגונים אלה מספקים, משום-מה, במקום להתרכז בעבודתם, הופכת את התופעה לכרונית.
שגרה
"ואשר על כן", מסכם מאמר המערכת של "המודיע", המוקדש לזלזול ב"הסברים מדעיים" לאסון הקטלני שהתרחש לאחרונה במקום שבעיתון מתעקשים לקרוא לו "נאפל", "מה שהתרחש בנאפל צריך לשמש יהודים מאמינים בני מאמינים כשיעור נוסף של אמונה. עליהם להפנים לקרבם את ההכרה כי אין נס גדול יותר מאשר השגרה, ואין שום מציאות אחרת עלי אדמות זולת אלוקות". מתחת למאמר מתפרסמת פרסומת במסווה של ידיעה עיתונאית, המוכרת "תפילה רצופה בכל ל"ג בעומר", שהיא "שירות ייחודי ורוחני" שמתקיים על-ידי "קופת העיר". הטקסט הלא-חתום נחתם בהבטחה ובעדות שלפיהן "בשנים הקודמות העידו רבים-רבים מתורמי 'קופת העיר' כי ראו בחוש ישועות גדולות אחר התפילה הרצופה במירון בל"ג בעומר", ומובן שמצורף גם מספר טלפון.
קואליציה
"ליברמן יחליט היום", נכתב בכותרת ידיעה של יובל קרני וגד ליאור ב"ידיעות אחרונות", מתחת לכותרת "יומיים לפני המועד האחרון: הנתק מחריף". "בצל משבר אמון ונתק עם ראש הממשלה, יודיע היום ליברמן האם יצטרף או יותיר את נתניהו עם קואליציה קטנה", נכתב בכותרת המשנה.
אליבא דרולניק
ב"המבשר" מקדישים טור שלם לציטוטים מהעיתונות הכללית נגד התגובה השלילית לדרישות הקואליציוניות של המפלגה החרדית יהדות-התורה. "לטענת גיא רולניק, עורך 'דה-מרקר', העיסוק בהגדלת קצבאות הילדים תוך הסתה נגד האוכלוסייה החרדית הוא לא יותר מאשר 'מסך עשן פופוליסטי', כלשונו, שכן לטענתו, 80% מהקצבאות הולכות למשפחות שיש להם עד 3 ילדים. רובן חילוניות לחלוטין", כותב יונתן ליפשיץ, שלא התעדכן בכך שרולניק הפסיק להיות עורך "דה-מרקר" ב-2013 (ואם להיות קטנוניים: גם בכך שמשפחות הן נקבה).
גם ב"הפלס" מתייחסים למה שכתב רולניק ב"דה-מרקר", וגם שם לא התעדכנו בסטטוס התעסוקתי שלו, אלא ששם לא חוסכים מהקוראים גם את המשך טורו. "וישנם מסיתים מסוג אחר", נכתב במאמר המערכת, "כאלו המוכנים אמנם 'לפרגן' לציבור החרדי את תיקון העיוותים התקציביים של השנתיים האחרונות, אך לטעמם ישנן 'סכנות' מסוג אחר. כך למשל גיא רולניק, עורך 'דה-מרקר', שנקט בהגינות שאינה מצויה במחוזות העיתונות הישראלית, והזים את הטיעון הרווח על ה'סחטנות' החרדית [....] אולם, אליבא דרולניק, 'הנזק הגדול ביותר שנתניהו עושה עם החרדים הוא הוויתור על לימודי הליבה. זו פצצת הזמן האמיתית; זה לא עולה כסף מחר בבוקר בתקציב המדינה – אבל זה האיום האמיתי שגלום באוכלוסייה החרדית בראייה של עשר ועשרים שנה קדימה'; 'הסיפור האמיתי הוא כלל לא בקצבאות, אלא בכך שה'טייקונים' של החברה החרדית רוצים לשמר את הדור הבא שלהם בורים, ללא כל הכנה לעולם המודרני, ללא כלים וללא השכלה'.
"למותר לציין", כותבים מחברי המאמר, "כי הטענה לפיה עצמאותו של החינוך החרדי נחשבת כ'פצצת זמן' מאיימת נועדה לפגוע בציבור החרדי מעל ומעבר לתלונות השגרתיות בדבר ה'סחטנות' החרדית".
טוהר הנשק
דו"ח של הארגון שוברים-שתיקה מגיע היום לכותרות ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות". בעוד שבעיתון הראשון מציגים אותו בפשטות: "עדויות לוחמים מ'צוק איתן': וידוא הריגה בזקן, פגזים על בית לזכר חבר שנהרג" (הכותרת בשער), בשני הוא מוגש עטוף בהתנצלות: "אם העם בוחר במלחמה, אפילו מוצדקת, רצוי שיידע בדיוק מה משמעותה". זוהי כותרת המוסף היומי, ולצדה ההפניה "בן-דרור ימיני קורא לחקור קודם את חמאס". "זאת עומדת להיות הסערה הבאה", לשון כותרת המשנה על השער. "ארגון שוברים-שתיקה אסף עדויות מחיילי צה"ל שהשתתפו ב'צוק איתן'. עכשיו נחשפות כאן לראשונה הטענות הקשות שכוללות, בין היתר, 'ירי פגזים חסר הבחנה כנקמה, שימוש בכוח רק לשם הנאה ודילמות מוסריות בלתי אפשריות'".
אי-אפשר לבוא בטענות לעורכי "24 שעות" על זיגוג הסוכר שהם מוסיפים לגלולה המרה של הדיווח על טענות לפשעי מלחמה של חיילינו. באווירה הציבורית הנוכחית, עצם הנכונות של עורכי עיתון-המונים לפרסם דיווח כזה ראויה להערכה (למעשה גם ב"הארץ" מתמודדים, ובצדק, עם הטענות הפטריוטיות המזויפות נגד פרסום העדויות, בטור פרשנות של עמוס הראל, תחת הכותרת "האג'נדה לא צריכה לבטל את הטענות"). ממילא אין להתפלא על כך שב"ישראל היום" אין לדו"ח כל זכר. קו אחד נמשך בין התגובה של העיתון לטענות על אלימות משטרתית לבין התגובה לטענות נגד מוסר הלחימה הצה"לי. ב"ישראל היום" החזק תמיד צודק, וקודם כל החזק האולטימטיבי – סוכני האלימות החוקיים, כוחות הביטחון.
זו גישה שנראית כמלווה או נובעת מההרגשה של המיישמים אותה – מהעורך עמוס רגב ועד כתב המשטרה איציק סבן – כאילו הם נמנים עם מסדר הכוח שעליו הם מגינים. זו כמובן אשליה בלבד. פרסת הסוס ההולמת או הכדור הנורה בלי הבחנה לא יבדילו בין עיתונאי צייתן לעיתונאי עצמאי. רגב או ביסמוט, שלזינגר או סבן הם במובן הזה רק חיילים בשירות של אינטרסים זרים. יתר על כך, בהחלטה של כל אחד ואחד מהעיתונאים ב"ישראל היום" לרתום את עצמם לטובת כיסוי והשתקה של טענות ביקורתיות נגד מוסדות מדינתיים הם הופכים עצמם לחסרי כוח, שכן הם מוותרים בכך על מקור הכוח האמיתי היחיד שיש לעיתונאי: עצמאותו.
הטרגדיה הקטנה של עיתונאי "ישראל היום" היא הטרגדיה הגדולה שלנו, הישראלים, משום שככל שהגישה העיתונאית של "ישראל היום" תהפוך לנורמה השלטת, לא יהיה מי שישמור על סוכני הכוח שלנו מהסתאבות. ההתמודדות עם ביקורת חיונית לתפקודה התקין של המערכת. מציאות שבה עיתון (או עיתונאי בודד, כמו בן-דרור ימיני היום ב"ידיעות אחרונות") לוחם נגד עצם השמעתה (המניעים של חושפי הביקורת הם חסרי משמעות מבחינה זו) היא מעשה חבלה נגד צה"ל ונגד הלכידות החברתית בישראל. אם תרצו, ההתעלמות של "ישראל היום" מדו"ח שוברים-שתיקה, כמו גם הגיבוי העיוור שאנשיו מעניקים למשטרה, מדגימים את האופן שבו הון זר מעבר לים מחבל בדרך ערמומית בחזון הציוני.
החברה האזרחית
"ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לכולנו מעניק לשר האוצר המיועד סמכויות נרחבות", נכתב מעל לכותרת הראשית של "כלכליסט": "כל מכרזי הקרקע ישווקו בשיטת מחיר למשתכן". "נספח בהסכם שחתמו הליכוד וכולנו מפרט את העקרונות שינחו את הממשלה החדשה בטיפול במשבר הדיור", מוסרת כותרת המשנה. "שיווק הקרקעות לבנייה יבוצע רק באמצעות מכרזי מחיר למשתכן שמכתיבים מחיר דירה סופי נמוך. 80% מהדירות יימכרו לרוכשי דירה ראשונה. מלאי הדירות לדיור ציבורי ולהשכרה יגדל". "מדינות העולם יוצאות נגד רוכשי הדירות להשקעה", נכתב בכותרת סקירה השוואתית (מיכאל פרל) בעמ' 4 של העיתון. כותרת הידיעה הראשית עצמה (אורי תובל ואמיתי גזית) היא "כחלון פותח את הדלת לעובדי בניין זרים ומזרז פינוי-בינוי".
לא רק דיור, ב"כלכליסט" מתייחסים גם למושא רפורמה מובטח אחר של כחלון, הבנקים. תומר ורון כותב על ראיון שהעניקה האחראית בבנק ישראל על תחום כרטיסי האשראי, אילנית מדמוני. מדמוני, כותב ורון, חושבת שאין כשל בענף ומרוצה מהתחרות בו. "כאשר שלוש החברות החזקות הן הסולקות והמנפיקות היחידות וגם החברות-הבנות של הבנקים הגדולים, אין פלא שברשות ההגבלים חושבים בדיוק הפוך". לטור מוקדש עמוד שלם.
ב"דה-מרקר", שהנושא הוא בליבת העיסוק המתמשך שלו, מקדישים לו כותרת ראשית: "כחלון ופלוג ידונו היום בהפרדה של חברות האשראי מהבנקים", נכתב בה. "חברות כרטיסי האשראי מניבות לבנקים הכנסות בכ-4 מיליארד שקל בשנה. כחלון מעוניין לחייב את הבנקים למכור אותן, אך בבנק ישראל מתנגדים לכך וחוסמים את הכניסה לענף. ההסכם בין הליכוד לכולנו נחשף: יקוצצו הטבות המס לפנסיה בעשירון העליון", נכתב בכותרת המשנה. "כחלון עתיד לגלות שבנקאות אינה סלולר – ושבניגוד למעמדו במשרד התקשורת, בתפקידו החדש הוא לא יהיה כל יכול. מולו יעמדו מערכות חזקות וגדולות, שישתמשו בנימוק של פגיעה ביציבות כדי לטרפד כל יוזמה תחרותית", חוזרת כותרת המשנה לטור העורך, סמי פרץ, על מסר ותיק של העיתון.
ומה אומרים ב"ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", על הרפורמות הצפויות? "מיליארדר צרפתי: 'אם יעלו את מס הרכישה, אפסיק להשקיע בישראל'", נכתב בכותרת דיווח של עופר פטרסבורג בעמודים 5-4 של המוסף. "לגל המזהירים מפני הגדלת המסים על משקיעי נדל"ן מצטרף היזם יעקב גורסד", מוסרת לנו כותרת המשנה, שחושפת בפני הקוראים כי יש אדם בשם יעקב גורסד (תמונתו של המיליארדר האלמוני אף מצורפת לכתבה, עבור המפקפקים), כי יש גל של מזהירים מפני העלאות מסים על משקיעי נדל"ן, וכנראה גם כי "ממון" מתכוון להמשיך להסיע גלים כאלה ואחרים עד שיסוכלו כל נסיונות הרפורמה בכלכלה הישראלית.
ענייני תקשורת
חופש העיתונות. "ארגון העיתונאים דורש: מו"לים יחויבו לשמור על חופש העיתונות", נכתב בכותרת ידיעה של נתי טוקר ב"דה-מרקר" על מהלך שיש לו פוטנציאל לשנות את פני העיתונות במדינת ישראל. "יוזמה חדשה של ארגון העיתונאים תדרוש מהמו"לים לכלול בחוזים הקיבוציים מחויבות לכללי האתיקה: הגנה על עיתונאים מפני תביעות ופיטורים, הפרדה בין תוכן מערכתי לשיווקי ונטרול כוחו של המו"ל לכפות תכנים בעלי ערך מסחרי עבורו", נכתב בכותרת המשנה. טוקר מונה שורה של עיתונאים ועורכי-דין שהשתתפו בניסוח הסעיפים שהארגון ידרוש שייכללו בחוזים, ביניהם שלושת חברי ועד עמותת "העין השביעית": אבנר הופשטיין, ענת באלינט ועו"ד אלעד מן.
באופן אירוני, המודעה שמול כתבת העמוד של טוקר היא מודעת פרסום עצמי של משרד הפרסום גיתם, של משה תאומים ומודי כידון – צומת מרכזי של אינטרסים הקשורים לעולם התקשורת והממשק שלו עם ההון והשלטון.
"דה-מרקר", עמודים 26–27, היום
פרסום סמוי. נתי טוקר כותב עוד ב"דה-מרקר" על נגע הפרסום הסמוי ברדיו האזורי, והפעם – תוכניות מיסטיקה למכירה. "תעשיית המיסטיקה ויועצי הקבלה, שנועדה להעניק לאנשים שחווים מצוקות עזרה וייעוץ, מגלגלת לפי הערכות בשוק מאות מיליוני שקלים בשנה. היועצים, שמחזיקים בקליניקות פרטיות, מקבלים תשלום של מאות שקלים עבור טיפולים ותחזיות שונות לעתיד. אבל לרוב, הציבור לא נחשף לקרבות הרייטינג שמאחורי הקלעים של התעשייה הזו – ובעיקר לטקטיקות שבהן המיסטיקנים השונים מקדמים את עצמם", פותח טוקר, המצטט מכתב תביעה של ה"מיסטיקנית" יפה ורשבסקי-ברעם נגד רדיו-ללא-הפסקה.
"ורשבסקי-ברעם מגלה בתביעה גם מהן הדרכים שבהן פועלים המתחרים שלה בתחום הייעוץ הרוחני", כותב טוקר. "ההתנהלות של רדיו-ללא-הפסקה, כפי שעולה מהתביעה, היא לכאורה שלא על-פי חוק הרשות השנייה. לטענתה, מיסטיקנים אחרים שילמו כמה פעמים סכומי כסף גדולים לרדיו רק כדי להדיח אותה משעת השידור שלה וליהנות ממאגר הלקוחות של התחנה. 'אני יודעת ממידע פנימי שהם שילמו מיליון שקל לשנה לתוכנית', היא אומרת. ברדיו-ללא-הפסקה מכחישים את כל הטענות" (אגב, טוקר לא מתאפק ומעיר את ההערה המתבקשת: "על אף שלא הצליחה לחזות את ההסתבכות הכספית שלה עם הרדיו, היא טוענת כי יש לה כוחות תקשור והיא יודעת לדווח ללקוחותיה מה צופן להם העתיד").