בעיתון "כלכליסט" פורסמה ידיעה קצרה, בקושי 150 מלה, שנדחפה לעמ' 12. הנה היא במלואה:
בחודש הקרוב אמורה קריית ההדרכה של צה"ל – הידועה בשמה 'עיר הבה"דים' וממוקמת דרומית לבירת הדרום באר-שבע – להתחיל ולקלוט את ראשוני החיילים. עם תחילת המהלך יחליף צה"ל את הבדואים בשמירה על המתחם. עד כה השמירה על הבסיס הופקדה בידי בדואים תושבי האזור הסמוך, אך מרגע שעיר הבה"דים תהפוך לפעילה, חיילי צה"ל יופקדו באופן רשמי על הנכסים ועל חיי החיילים שנמצאים שם. באופן אירוני, צה"ל יאייש את עמדות השמירה בחיילים, שיבואו במקומם של אוכלוסיית הבדואים ששמרו בצורה כזו או אחרת על המתחם וליוו חלקים בהקמתו.
קריית ההדרכה הוקמה על-ידי חברות מנרב, רד-בינת, אלקטרה וקרן נוי, וייעודה לאמן ולהדריך כ-100 אלף חיילים בשנה. המתחם כולל מרכז מסחרי, אודיטורים עם כאלף מקומות ישיבה, אצטדיון כדורגל, בריכה מחוממת, מערכת מרכזית להשבת מים, בית-כנסת, פארק מבקרים, ואפילו מתחם רפואי רחב ידיים. המתחם, שהשתרע על 2,500 דונם, איכלס לאורך שלוש שנות הבנייה חומרי גלם, ברזלים, ציוד חשמלי ומכני, שערכו בשוק היד השנייה עשוי להגיע למאות אלפי שקלים.
לצורך כך שכר הזכיין את שירותי השמירה של תושבי המקום, לשביעות רצונם של כל הצדדים. בסביבת מנהלי פרויקט של קריית ההדרכה העידו בימים האחרונים שהסידור הנ"ל הוכיח את עצמו".
הידיעה, כך נראה, כתובה בקריצה. "באופן אירוני", "שמרו בצורה כזו או אחרת", "לשביעות רצונם של כל הצדדים", "הסידור הנ"ל הוכיח את עצמו". מישהו בעיתון, כך נראה, רוצה מאוד לרמוז לנו משהו. הרי כולנו שמענו על תופעת ה"פרוטקשן" הפלילית באתרי בנייה בכלל, ובדרום בפרט.
דוגמאות אקראיות: באוגוסט 2013 מיפה שמעון איפרגן ב-mako את ארגוני הפשע הבדואיים הפועלים בדרום ומנה בין יתר פעילויותיהם "שמירה כפויה על מוסדות חינוך, גביית דמי סחיטה מבעלי עסקים, פיצוציות ומפעלים בבאר-שבע והנגב". בינואר אותה שנה הוקדש פרק בתוכנית "פנים אמיתיות" לאותם ארגוני פשיעה. כתב "אולפן שישי", שי גל, פירסם בדצמבר 2013 כתבה מקיפה על דמי חסות שמשלמים קבלנים לעבריינים המאיימים לחבל באתר הבנייה. לפי הנטען בכתבה, התופעה נפוצה בכל הארץ ו"אין אתר בנייה שלא משלם פרוטקשן".
ולמרות זאת, מחוץ לקריצות ולרמזים, הידיעה מנוסחת, ממוסגרת ומעומדת כאילו מדובר בעוד הודעה של דובר צה"ל על תרגיל חטיבה או יום כיף – ולא מה שנראה כמו הודאה בכך שפרויקט דגל של צה"ל, שעלותו מוערכת בכמה מיליארדי שקלים, ושעלות כל שנת עיכוב בבנייתו מסתכמת בכ-1.2 מיליארד שקל – נבנה תוך תשלום דמי חסות לעבריינים.
מתחם עיר הבה"דים מחולק לאזורי סיווג. כדי להיכנס לאזור סיווג בטחוני גבוה עליך לעבור תחקיר בטחוני. שוחחתי עם עובד בעיר הבה"דים המצוי היטב בפרטים וביקש לשמור על עילום שם. "היו שומרים בדואים במתחם", הוא מעיד, "אני יכול להגיד לך שהיית יכול להשאיר את כל החפצים האישיים שלך על השולחן ואת המפתחות בסוויץ' של המכונית ושום דבר לא היה נעלם. אף אחד לא העז לגנוב כשחברת האבטחה הבדואית היתה במקום, מלבד פעם אחת. באחד הימים נגנב ציוד תשתית במאות אלפי שקלים. נעשו כמה טלפונים, וביום למחרת כל הציוד הגנוב הונח בכניסה למתחם".
שר הביטחון משה יעלון בעיר הבה"דים בנגב, 10.12.14 (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
אז האם חברת מבט-לנגב, שזכתה במכרז של משרד הביטחון, בחרה באופן אקראי תושבים מהאזור וביקשה מהם "להשגיח" על הציוד? או שמא יכול להיות שמשרד הביטחון מימן בעקיפין כספי פרוטקשן לבדואים בדרום במשך שנים כדי ש"ישמרו" לו על עיר הבה"דים החדשה?
פנינו לזכיין ולמשרד הביטחון לקבל את תגובתם על השאלות הבאות: באיזה שלב משרד הביטחון ידע כי תושבי הפזורה הבדואית מספקים שירותי שמירה לעיר הבה"דים? מה היתה עלות השירותים? האם פורסם מכרז לאבטחת המקום? האם משרד הביטחון, באמצעות הזכיין, העביר כספים, במודע או שלא במודע, עבור השירותים שסיפקו תושבי הפזורה הבדואית? האם התשלום היה למעשה כדי שהציוד המכני וחומרי הגלם לא ייעלמו באופן פתאומי מהמתחם, כלומר, תשלום "דמי חסות"?
מחברת מבט-לנגב נמסר כי "משרד הביטחון הזמין את 'כלכליסט', לכן מוזמנים לפנות אליהם למענה". משרד הביטחון בתורו החזיר אותנו לזכיין: "הקמת קריית ההדרכה", מסר הדובר, "נעשית באמצעות זכיין שנבחר במכרז אשר באחריותו הקמה ניהול ותפעול של קריית ההדרכה ל-25 שנה. לפיכך, הקמת הקמפוס, על כל מכלול היבטיה, לרבות סוגיית העסקת עובדים בה, נעשות ונעשו על-ידי הזכיין, על-פי פרמטרים ברורים שנקבעו מראש בתנאי המכרז. הזכיין הוא זה שבוחר את החברות והספקים איתם הוא עובד והוא זה שמבצע את ההתקשרויות איתם באופן ישיר".
חברת הבנייה ומשרד הביטחון מסרבות, אם כן, לענות על שאלה ישירה, שהתשובה לה עלולה להיות מביכה מאוד עבורן, אבל היכן התקשורת? כיצד ידיעה כזו מצליחה לחמוק מתחת לרדאר שלה? איך זה שאף כלי תקשורת בישראל לא מצא עניין בסיפור הזה, המתרחש אי-שם בדרום, הרחק מעבר לאזורי הנוחות של רוב עיתונאי ישראל, ושהעיסוק בו בזמן אמת היה עלול לקלקל את חגיגות השחרור של בני גנץ? ובכן...