אם אתם קוראים רק טקסט אחד על פוליטיקה במערכת הבחירות הזאת, קראו את "אפ, סימבה" של הסופר האמריקאי דייוויד פוסטר ואלאס. זו מסה עיתונאית שראתה אור לאחרונה בעברית בתוך הקובץ "אקספרס הדיבור הישיר" (הוצאת ספריית-פועלים), בתרגומה המצוין של דבי אילון. במקור היה ואלאס אמור לתעד עבור המגזין "רולינג סטון" שבוע במסגרת מסע הבחירות של ג'ון מקיין בפריימריז המפלגה הרפובליקאית בשנת 2000, אלא שמעשה הכתיבה יצא משליטה והטקסט שוואלאס הוציא תחת ידיו חרג ביותר מפי שניים ממכסת המלים שהמגזין הזמין ממנו, מה שגרר מסכת קיצוצים בלתי נמנעת. למזלנו, לימים החליט מי שהחליט שהוא יראה אור במלואו בגרסה אלקטרונית, ולאחרונה, כאמור, הוא תורגם גם לעברית.

כמו שאר מסותיו העיתונאיות-חווייתיות המבריקות של ואלאס ("משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", "תתחשבו בלובסטר" ועוד), גם זו מצחיקה ומטרידה כאחד, והקריאה בה היא אחת הפעולות היותר מהנות שאפשר להעלות על הדעת. אבל יתרה מכך, נראה שבמקרה הזה גם מסתתרת בה איזו אמת פוליטית ששווה להתעכב עליה ושרלבנטית במיוחד למערכת הבחירות הנוכחית – אפילו ממרחק 15 שנה וחצי גלובוס. כדי לעמוד עליה אציג תחילה את תמצית טיעונו של ואלאס בנוגע לקמפיין ההוא.

הפתיחה בקמפיין שלילי היא לבדה בגדר מט מבריק מצד בוש, ללא שום קשר לתוכן ההאשמות וההשמצות, שכן עצם העובדה שמתנהל קמפיין שלילי עלולה להבריח רבים מהבוחרים הפוטנציאליים של מקיין

הפריימריז בין מקיין לבין המועמד השני דאז מטעם המפלגה הרפובליקאית, ג'ורג' וו' בוש, מתרחשים בתקופה שוואלאס מכנה "ההנגאובר הציבורי" מפרשת מוניקה לוינסקי – רגע שבו המיאוס של האמריקאים מפוליטיקה ופוליטיקאים הגיע לשיא חסר תקדים. בנסיבות הללו, מקיין מגלם בדמותו אפשרות יוצאת דופן ברעננותה של פוליטיקאי "אחר" – אדם חף מבולשיט, שפיו ולבו שווים ושאינו משחק את המשחק הפוליטי הרקוב (נשמע מוכר?). וכיוון שהאחרוּת הזאת היא מצרך כה נדיר בנוף הפוליטי, רדיקלי ממש, היא אף מקודמת לחזית הקמפיין של מקיין, ונעשית לעטיפה התדמיתית שבה הוא נארז על-ידי יועציו. לא לחינם האוטובוס שבו הוא מתנייד נקרא בשם הקסום "אקספרס הדיבור הישיר" ("The Straight Talk Express").

ואולם, מתישהו במהלך ההתמודדות – רצה הגורל וזה היה בדיוק השבוע שבו ליווה אותה ואלאס – בוש מחליט, ככל הנראה באופן קר ומחושב, לגרור את מקיין לקמפיין שלילי רווי השמצות, חרף תקיעת הכף ההדדית שלהם שלא לעשות כן ("הסכם אי-לוחמה", היו מכנים זאת בתקשורת הישראלית העכשווית).

בנקודה הזאת ואלאס מאבחן בצורה מזהירה (בעזרתם של אנשי המקצוע הטכניים שמלווים את המסע – צלמים, אנשי קול ועוד – הפרשנים הפוליטיים החריפים ביותר שבנמצא, לדידו) כי הפתיחה בקמפיין שלילי היא לבדה בגדר מט מבריק מצד בוש, ללא שום קשר לתוכן ההאשמות וההשמצות, או אפילו לשאלה אילו מהן יידבקו או איזה מועמד מבין השניים יספוג בעקבותיהן פגיעה תדמיתית קשה יותר; שכן עצם העובדה שמתנהל קמפיין שלילי עלולה להבריח רבים מהבוחרים הפוטנציאליים של מקיין, אותם אלה שמלכתחילה תמכו בו משום שייצג בעיניהם את הסירוב לקחת חלק באותה תחרות השלכת בוץ שכה קצו בה. חזרה למשחק הפוליטי הישן כמוה בעיניהם כהתפוגגות ההבטחה שגילם מקיין.

המסקנה העקרונית יותר שמחלץ ואלאס מהתגלגלותו של קמפיין מקיין 2000 היא שהמרוויחים הגדולים מפוליטיקה שלילית ומקמפיינים שליליים, באופן מובנה, הם המועמדים המזוהים עם ממסד המפלגה – אלה השולטים במנגנון המפלגתי ובקבוצות הכוח המאורגנות. זאת, משום שההצבעה של אותן קבוצות מובטחת ביום פקודה, בעוד שהצבעתם של ה"בלתי תלויים" היא פועל יוצא של מידת המיאוס הרגעית שהם חשים מהפוליטיקה (ובארצות-הברית, יש לציין, אחוזי ההצבעה נמוכים משמעותית מאשר בישראל).

זיקוקין די-נור

בימים האחרונים חשתי היטב, אגב מערכת הבחירות הנוכחית, את הלך הרוח שוואלאס מנסח בצורה כה בהירה. נכון למועד כתיבת שורות אלה, מד המיאוס הפרטי שלי מאיים להתפוצץ בכל רגע. אבל הניסיון להתחקות אחר מקור התחושה לא הוביל דווקא לקמפיינים שליליים, אלא לגורם עקרוני יותר. אמת: למסרים הנגטיביים של המועמדים על יריביהם יש אולי חלק בזה, אבל הם אינם סיבת העניין. לשם המחשה, מידת גועל הנפש שמייצר קמפיין המטנף על ציבור שלם, הערבי או החרדי למשל, אינה פחותה מזו הכרוכה בקמפיין שלילי פר-סה, זה המטנף על יריבים פוליטיים. אם כבר, היא עולה עליה. הסיבה אפוא נעוצה במקום אחר.

היכן? ובכן, בעיקר בפיד. דומה שתחושת המיאוס היא תולדה של כמות הלהג הלא-תיאמן שמערכת הבחירות הזאת מייצרת. חשבו על זה: כל התרחשות, זעירה ככל שהיא, ולעתים אף מדומיינת, זוכה מיד להמוני התייחסויות, וגרוע מזה, כמעט כל אחת ואחת מהן ניתנת לחיזוי מראש בהתאם לזהות המתייחס. הגודש בלתי נתפס, הוא חודר מתחת לעור ממש. אופי ההתייחסויות, המשועשע מעצמו ברוב המקרים בואכה אירוניה גלויה, מעצים במובן מסוים את המאמץ הנדרש מהקורא, שצריך לפענחן, ותורם בכך לתחושת הגודש.

בנימין נתניהו מסביר בסרטון וידיאו כי הוא נרגש להופיע בפעם השלישית מול הקונגרס האמריקאי, במטרה לעצור את איראן (צילום מסך)

הנטייה האינטואיטיבית היא לייחס את המכניזם הזה לאירועים "הגדולים", דוגמת העימות שהתרחש בערוץ 2, הנאום של ביבי בקונגרס או ההפגנה בכיכר, אבל הטענה שלי היא שגם כאשר לא קורה כלום, קורה משהו. בפיד אין ואקום. הוא נגלל עד אינסוף. והגודש שהוא מייצר – רוב הזמן על ניוטרל, על כלום – מַלְאֶה ומנכּר (ואגב ההשוואה בין אירועים "גדולים" לשאינם גדולים, נסו להיזכר מה היו אלו המשמעותיים של השבוע שעבר, וספק אם תצליחו; כל סנסציה מתאיינת לחלוטין ברגע שכל המתייחסים סיימו להתייחס).

המשקע היחיד שמשאירה ההתפוצצות הזאת, שניתן לדמותה לאלפי זיקוקים שנדלקים בזה אחר זה ברעש גדול ומיד נכבים, אינו קשור לתוכן של טענה זו או אחרת שהבזיקה על גבי הפיד, אלא היא אותה תחושת ניכור כללית ממערכת הבחירות. זו טענה שעשויה להישמע די טריוויאלית, אבל אם נחזור לוואלאס, ניווכח שעלולות להיות לה השלכות שליליות במציאות:

ג'ורג' בוש מדבר בעצרת בחירות בברבנק, קליפורניה. מאחוריו: הסנטור ג'ון מקיין ורעייתו סידני, 2000 (צילום: American Spirit / Shutterstock.com)

ואלאס טוען, כאמור, שקמפיינים שליליים גורמים לניכור של המצביעים הבלתי-תלויים ובכך מעקרים אפשרות של שינוי פוליטי-כלכלי אמיתי בוושינגטון הרקובה, על קבוצות האינטרס, השתדלנות והסחטנות הכה דומיננטיות בה. הרכיב שחסר לענייננו בניתוח שלו, מטבע הדברים, הוא הרשתות החברתיות, שלא היו בתמונה לפני עשור ומחצה. כעת, עם הופעתן, נדמה שניתן – כפי שניסיתי לטעון – להחליף את המשתנה העונה לשם "קמפיין שלילי" בלהג בכלל. הוא זה שמעכב כיום אפשרות של שינוי אמיתי, בשל האופי המתפוצץ-ומיד-נעלם, הזיקוקין די-נורי שלו.

וגם אם בכוונתכם להצביע למפלגה הכי רדיקלית על הסקאלה ובכך לשמוט לכאורה את הקרקע תחת הטענה הזאת, שהרי הפיד לא העלה ולא הוריד מאום מהפעולה הממשית הרדיקלית במציאות – ההצבעה, במקרה הזה – ובהתאמה גם מהיכולת לקדם שינוי אמיתי, נסו לרגע לחשוב על היום שאחרי ההצבעה. אני מתבונן בפיד השמאלני שלי, על האינטנסיביות האדירה שבה הוא מגיב לכל התפתחות, טיפשית ככל שתהא, הניזונה וחוזרת וניזונה מהתגובות ההדדיות הנלהבות של מי מהמשתתפים המבקשים לקדם אפשרות של שינוי פוליטי, ונחרד לדמיין את עוצמת המכה שהיא עלולה ליצור במקרה של כישלון בבחירות (אופציה שהסבירות לה היא לפחות 50%). ובעקבות המכה – ייאוש, הסתחררות בחזרה לתוך הפיד (במקום פנייה למציאות) וחוזר חלילה. אין זה נכון בנוגע לכל המשתתפים כמובן, אבל זה נכון לגבי מאסה קריטית.

ייתכן אפוא שלפיד יש תכונה אינהרנטית שמעקרת למפרע כל אפשרות של שינוי פוליטי-כלכלי אמיתי, המתממשת באמצעות הסחרור המרהיב שהוא מאפשר לתוך עצמו, בהדהוד חוזר ונשנה של דעות דומות – זה שנוצר מלכתחילה כתוצאה מהתממשקות (מלה החביבה במיוחד על ואלאס) של כלל האנשים האוחזים בהן. וזה כלל אינו מפתיע בהתחשב בזהותם של הכוחות שייסדו ושמשמרים אותו, ובמוטיבציה שלהם.