שני טורים שהתפרסמו כאן לאחרונה, של יובל דרור ושל איתי זיו, טענו כי על עיתונאים להעדיף את גרסת המקור (של הפוליטיקאי, המיוצג, בעל העניין או נשוא האייטם) על פני גרסאות כיסוי (של סוכנים, יחצנים, יועצי תקשורת, עורכי-דין ומייצגים אחרים של מי שרוצים לברר מידע בנוגע אליו או באמצעותו). את עיקרי הטיעון הסביר בבהירות ובחדות יובל דרור:

הזמנת עיתונאים (אחרי שעיתונאי הבית עשה עבודה מצוינת) גרועה אפילו מהנוהג של 'מה בוער' ותוכניות דומות לה להזמין את 'יועץ התקשורת' במקום את הפוליטיקאי, את 'עורך-הדין' במקום את התובע או הנתבע (גם כשהדבר אינו מחויב המציאות מבחינה חוקית), את 'הסוכן' במקום את השחקן ושאר אנשי פרוקסי שמומחיותם היא לעשות רושם על הלקוח שלהם בכל הקשור ליכולת המופלאה שלהם לא לומר דבר בעל משמעות במשך דקות ארוכות".

הטורים האלה אמנם מגלמים שאיפה בריאה לחתור לבירור העובדות, העמדות והסוגיות הרלבנטיות עם בעל העניין עצמו ולא עם מי שקשקושם אומנותם (או שלפחות כך הם נתפסים לא פעם בעיני ציבור הקוראים/הצופים/המאזינים). אלא שלא פעם יש יתרון בהבאתם של האחרונים לאולפן כדי לקבל מהם דיווח או עמדה על עניין שלא הם מעורבים בו ישירות, משום שדווקא במה שיאמרו או ינסו לא לומר מתגלם העניין העיתונאי האמיתי.

נתחיל בחוליה הקלה: עורכי-דין (גילוי נאות: גם אני שייך למגזר הזה, ולכן אולי הדברים הבאים ייראו לכמה מהקוראים כמו דבר החתול בדיון על שמנת). לא פעם מוזמנים עורכי-הדין של מי שהאייטם החדשותי עוסק בהם למסור, להסביר ולהבהיר את עמדת לקוחותיהם, אזרחיים ופליליים גם יחד. לפעמים יש יתרונות לא מבוטלים בהזמנת עורך-הדין לצורך הבירור באולפן או בעיתון. זאת, מפני שלא פעם הלקוח או התובע או האיש שמאחוריו אינם יודעים ואינם יכולים להסביר טוב כמו הסוכן את מהות העניינים שבמחלוקת (בייחוד בכל הנוגע לסוגיות המשפטיות, אך גם בכל מה שקשור בלברור עובדות רלבנטיות מכאלה שאינן). לכן השיחה עם המייצג המקצועי יכולה לתרום יותר לתוכן הסיקור העיתונאי. מעבר לכך, בהזמנת הסוכן אפשר לא פעם גם לעסוק בניגודי עניינים שבינו לבין הלקוח, מה שאי-אפשר לעשות מול הלקוח באותה יעילות.

הדרך לקבלת מוצר עיתונאי ראוי ומוצלח בסיטואציות של ראיון עם המייצג במקום עם המיוצג אינה הדרת הסוכנים מהאולפנים, אלא יישום עבודה עיתונאית מוצלחת יותר במפגש עימם

לראיון עם מייצג במקום עם מיוצג יש צד מעניין וחשוב נוסף: סוכן כזה הוא בראש וראשונה מה שקוראים "שחקן חוזר". שחקנים חוזרים הם מרואיינים מרתקים, אם רק עומדים מולם עיתונאים מוכנים. הם מרואיינים מנוסים, הבאים להחדיר מסר מסוים ולהעלים עניינים שלא נוח להם לעסוק בהם, ומעמידים אתגר עיתונאי מגובש יותר משל המיוצג הבלתי מנוסה. התשובה לקבלת מוצר עיתונאי ראוי ומוצלח בסיטואציות כאלה אינה הדרת הסוכנים מהאולפנים, אלא יישום עבודה עיתונאית מוצלחת יותר.

כדי לנצל את היתרון האמור שבהזמנת הסוכן יש צורך בעבודת תחקיר והכנה מקדימה טובה יותר טרם העלייה לשידור ובמראיינים הבקיאים בחומר האקטואלי וגם בפרשות אחרות שבהן היה מעורב המרואיין ובטענותיו אז; מראיינים המסוגלים לעמת אותו עם עובדות ועמדות שאולי אינן נוחות לו – ואינם מוותרים. מובן שבמקרים שאינם כמתואר לעיל אכן עדיף שלא להעלות לשידור כלל את המרואיין. דוגמה טרייה לראיון לא מוצלח כזה היה זה שקיימו דוריה למפל וליאור פרידמן עם עו"ד יוסי כהן, מייצגם ומקורבם של בני הזוג נתניהו בפרשת הוצאות מעון ראש הממשלה והעימות מול אב-הבית המפוטר מני נפתלי.

הראיון, שהפך עד מהרה למופע יחיד של טעם רע וקרב צעקות בין עו"ד כהן לבין המראיינים ועורכת-הדין הנוספת שישבה לצדו, אמנם התאפיין בנחישות של המראיינים בנוגע לשאלות מסוימות (כמו מטעם מי מופיע כהן באולפן והאם הוא עושה זאת בשכר), אך הנחישות הזאת נדמתה ל"פול גז בניוטרל", משום שלכהן לא היתה כפי הנראה כל כוונה לענות על השאלה. מולה הוא הציג גרסה מעוררת תהיות שלפיה בחר להגיע לשידור מיוזמתו לאחר שקיבל פניות רבות בקשר להתנהגותו של מני נפתלי.

איך הגיע מיוזמתו עו"ד כהן לאולפן חדשות הלילה (ספוילר – בדרך כלל מרואיינים אינם מגיעים בהפתעה לאולפני טלוויזיה), מדוע דווקא אליו מיענו עורכי המשדר אותן פניות אינפורמטיביות ומאירות עיניים בקשר למני נפתלי, ומיהו זה שלא שאל את כל השאלות הטובות האלה במהלך שיחות ההכנה והתחקיר לראיון – הן שאלות שאת התשובה עליהן כבר לא נקבל כנראה. אולי הרצון של אנשי מערכת החדשות לשמוע שוב את עו"ד יוסי כהן, מרואיין סדרתי בענייני ראש הממשלה ואשתו, שהופעותיו הקודמות כבר "זכו" לעורר הדים, גבר על הצורך העיתונאי בבירור עובדות ופרטים מראש – כאלה שיעזרו לשפר את איכות המוצר העיתונאי מבעוד מועד.

לפערים מקצועיים אלו אחראים לאו דווקא המראיינים שהוטלו לזירה יחד עם "הסוכן", אלא דווקא מי שאמורים להתוות את המדיניות ולסייע בידם באמצעות עבודת הכנה מקדימה. על עורכי המשדרים ובראשם מנכ"לי חברות החדשות להנהיג מדיניות ברורה בעניין זה. האינטרס של המרואיין והעובדות הרלבנטיות לייצוג צריכים להיות ברורים מבעוד מועד ולא להתברר דווקא בעת השידור.

כשמרואיין כזה מסרב לשתף פעולה ואינו מספק את הפרטים – אין חובה להעלות אותו לשידור, ולו כדי שלא לפגוע בחובה העיתונאית והחוקית כלפי הצופה, המאזין או הקורא.

פלורליזם כניהיליזם?

נשיאת מועצת העיתונות, השופטת (בדימוס) דליה דורנר, התבטאה לפני כמה ימים בנוגע לעתירה שהוגשה נגד "ישראל היום" לוועדת הבחירות ואמרה כי מותר שלעיתון תהיה אג'נדה. "יש תקשורת שמגינה על ראש הממשלה, 'ישראל היום', יש תקשורת שתוקפת אותו, וטוב שכך, ואני לא רואה בזה בעיה", אמרה דורנר. האמירה הזאת מצטרפת לאמירות קודמות שלה מהעת הקרובה או הרחוקה, שהביאו גם לביקורות נגדה בנושא.

העובדה שיש דיווחים רבים, שכל אחד מהם פגום ומעוות ומציג מציאות שגויה, אינה מרפאת או מאזנת את השגיאות בדיווחים אחרים. היא פשוט מוסיפה חטא על פשע

האם ניתן לקבוע כי פלורליזם תקשורתי בפני עצמו – כלומר קיומם של כלי תקשורת שונים המביעים מגוון עמדות, זרמים ודעות, שיש ביניהם ניגוד או יריבות – מביא ליצירת תמונת מציאות נכונה, מאוזנת ומדויקת, ללא קשר לתוכן ואופן ההתנהלות של אותם כלי תקשורת? ככל הנראה לא.

בראיון שנערך לפני כמה חודשים עמד על התופעה הזאת עורך אתר זה, שוקי טאוסיג, כשאמר: "מחלחלת ההבנה כי העיתונות מוטה, ולפעמים אפילו מושחתת. באופן אבסורדי, מי שתרם לסוף עידן התמימות היה 'ישראל היום'. דווקא כלי התקשורת המוטה ביותר הוא זה שתרם לעליית השיח בנושא. המתקפה של 'ישראל היום' על 'ידיעות' החדירה את ההטיות של שני הגופים לשיח וגם חשפה את השם 'מוזס' לציבור הרחב".

בהמשך אותו ראיון התייחס טאוסיג גם לנושא האיזון כמדד לאיכות עיתונאית: "מאוזן היא מלה טמאה ומושחתת. בשם האיזון יש הרבה שחיתויות. מי אמר שצריך להיות מאוזן? עיתונות מאוזנת היא עיתונות של 'ידיעות אחרונות' עם 'בעד' ו'נגד'. זה פספוס והכשלת המטרה המרכזית של הצגת האמת. הקריטריון צריך להיות הוגנות".

נשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר (צילום: פלאש 90)

ואכן, העובדה שיש דיווחים רבים, שכל אחד מהם פגום ומעוות ומציג מציאות שגויה, אינה מרפאת או מאזנת את השגיאות בדיווחים אחרים. היא פשוט מוסיפה חטא על פשע במישור ההתנהלות האתי והחוקי כלפי צרכן התקשורת, שמקבל סלט סותר של אינפורמציה חלקית המשרתת אג'נדה, בניגוד לאג'נדה המפרשת מציאות עובדתית רחבה וברורה.

הדיון אינו צריך להתחיל בשאלת העמדה, אלא במצע העובדתי המשותף שעליו נבנית הפרשנות. לכן אולי עדיף שהגופים המוטים ייעלמו ממפת הפעילות מאשר שימשיכו לפעול בה תוך הצגת מצג שווא של תקשורת רבת פנים המספקת מוצר בעל ערך.