יכול להיות שמזג האוויר האביבי של השבוע שעבר הוא האחראי, יכול להיות שהבקבוקים של שרה, יכול להיות שההחלטה ההיסטורית של בנט להימנע מלתקוף את בוז'י – אחרת קשה להבין כיצד התעלמו התקשורת וארגוני זכויות האדם מהחלטתו של השופט סלים ג'ובראן לאסור את הפצת גליונות המגזין הצרפתי "שרלי הבדו", שעל שערו התנוססה קריקטורה לעגנית כלפי האסלאם.
השורות שלהלן מבקשות לתהות על תגובתם של כלי התקשורת להחלטה החריגה ועימם הארגונים הליברליים וכלל הציבור המזוהה כשוחר חופש הדעה. למעשה התהייה היא אינה על תגובתם, אלא על העדרה המוחלט
לכאורה היה על עיתונים ותחנות שידור שלבם בצד הנכון ושהמזג המקצועי שלהם, או תפיסת עולמם, מעוררים אותם, כשצריך, להתקומם נגד סתימת פיות, להשמיע קול זעקה נגד החלטתו של ג'ובראן. שהרי לא לעתים קרובות מחליטה הרשות המוסמכת לחסום פיזית הפצת תכנים.
זכורים לי מקרים מעטים בלבד של החלטות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות שנועדו למנוע מראש פרסום תכנים. כך היה במקרה של הספר "הגביר" של אריה אבנרי, ששירטט באור לא מחמיא את דיוקנו של ח"כ אברהם שפירא; הסרט התיעודי של מיכאל קרפין על ההסתה שקדמה לרצח רבין; ורומן שכתב פרופסור מירושלים והוסר מהמדפים בעקבות טענתה של אשה צעירה שדמותה היא המתוארת בספר באופן הפוגע בצנעת הפרט שלה.
בשני המקרים הראשונים דחה בית-המשפט העליון את התביעה לסכל את הפצת המידע; במקרה השלישי הוא נענה. והנה, עתה מחליט יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-20 למנוע בפועל מהשר אביגדור ליברמן ופעילי מפלגתו להפיץ אלפי גליונות של "שרלי הבדו", שכמותם נמכרו במיליונים במדינות העולם, בנימוק שיש בחלוקתם משום טובת הנאה תוך כדי הפצת תעמולת בחירות.
על מידת צדקתה המשפטית של ההחלטה יכתבו אחרים, ואולי היא תובא לעיונו של בג"ץ. השורות שלהלן מבקשות לתהות על תגובתם של כלי התקשורת להחלטה החריגה, ועימם הארגונים הליברליים וכלל הציבור המזוהה כשוחר חופש הדעה. למעשה התהייה אינה על תגובתם, אלא על העדרה המוחלט. החלטתו של השופט עברה בלי שתותיר אפילו אדווה קלה בזירה הציבורית. כאילו אין דבר יותר מובן מאליו מהחלטת רשויות המדינה לצוות על מו"לים או מפיצים, או סתם אזרחים, להעלים מן העין דברי דפוס מעוררי מחלוקת.
יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, השופט סלים ג'ובראן (צילום: יצחק הררי)
זה מוזר בהתחשב ברגישות שמגלים כלי תקשורת (וארגונים ליברליים למיניהם) במקרים אחרים שבהם נעשים נסיונות או מהלכים להצר את מרחב הביטוי. חשבו, למשל, על הקנאות שבה עיתון "הארץ" משמיע את קולו נגד סתימת פיות (שתי דוגמאות מהתקופה האחרונה – מאמרי המערכת נגד המאמצים להעמיד לדין ולפסול את מועמדותה של ח"כ חנין זועבי בגין התבטאויותיה הפרובוקטיביות), או על האופן שבו נאבק בזמנו "ידיעות אחרונות" נגד יוזמת החקיקה שבאה להגדיל עשרת מונים את הקנסות המוטלים על עיתונאים בגין הוצאת לשון הרע, או על המאבק הלוהט שמנהל "ישראל היום" נגד הכוונה להגביל את יכולתו לחלק את גליונותיו ללא תשלום. בכל המקרים האלה (שהם, כמובן, דוגמאות בלבד) נתלתה העמדה העיתונאית בעיקרון המקודש של חופש הביטוי. לאן נעלם היתד הזה בחמשת הימים האחרונים?
התהייה מופנית גם לארגונים דוגמת מועצת העיתונות, אגודת העיתונאים, ארגון העיתונאים, האגודה לזכויות האזרח, התנועה לאיכות השלטון ודומיהם. כיצד לא התעורר אצלם האינסטינקט, המנחה אותם לכאורה בדרך כלל, למחות נגד האיסור שהטילה ועדת הבחירות על יכולתן של הבריות לדפדף ב"שרלי הבדו"?
והיכן השמאל הפוליטי והח"כים הנאורים משאר המפלגות? מדוע מרצ, המחנה-הציוני, שלא לדבר על הרשימה המשותפת של ערביי ישראל, מעמידים פנים כאילו החלטת השופט ג'ובראן אינה אלא משיכת קולמוס טכנית בעניין נוהלי חסר חשיבות? והרי הפוליטיקאים המשתייכים למפלגות האלו, כמו גם ח"כים ממפלגות אחרות המזוהים עם מאבקים למען חופש הביטוי (שלי יחימוביץ', עפר שלח, מיקי רוזנטל, מרב מיכאלי), היו אמורים להבין את חומרת החלטתו התקדימית של השופט ולצאת נגדה.
מתברר שוב (ע"ע ההתנתקות) שכאשר נושא או עמדה שהם בנפשו של השמאל עומדים להכרעה, הוא נסחף לתגובה (או למחדל) שאינה מתיישבת עם תפיסת עולמו הקבועה
השתיקה בעניין זה היא סוג של אתרוג שהתקשורת יחד עם השמאל הפוליטי והמרכז הליברלי מעניקים לעמדה חשוכה של מנהיגי הציבור המוסלמי בישראל. גליון "שרלי הבדו" נתפס בעיני המוני מוסלמים בעולם, וגם בארץ, כפגיעה קשה בנביא מוחמד. כדי למזער את העלבון בישראל הזהיר ח"כ מחמוד גנאים (רע"ם–תע"ל) את נתניהו מפני הפצת הגיליון בחנויות סטימצקי ואיים באפשרות של הפרת הסדר הציבורי. מתוקף אותה תפיסה פנה ח"כ אחמד טיבי ליו"ר ועדת הבחירות, השופט סלים ג'ובראן, וביקש להוציא צו מניעה נגד כוונת השר ליברמן לחלק את הגיליון חינם.
העניין הנדון בשורות אלו אינו רמתה של הקריקטורה המתנוססת על גליון "שרלי הבדו" וגם לא הציניות של מנהיג ישראל-ביתנו, שמבקש לרקוד על הדם הרע שמגיר המוצר העיתונאי הזה, אלא מידת דבקותם של כלי התקשורת ומנהיגים פוליטיים בחופש הביטוי. מתברר שוב (ע"ע ההתנתקות) שכאשר נושא או עמדה שהם בנפשו של השמאל עומדים להכרעה, הוא נסחף לתגובה (או למחדל) שאינה מתיישבת עם תפיסת עולמו הקבועה. גם השמאל הפוליטי, המרכז הליברלי והתקשורת הנאורה מזייפים כשעליהם להתמודד עם מצבים הסותרים את עמדותיהם העקרוניות. לכן, עקרון חופש הביטוי נדחף למחסן בימים אלה משום שהוא מתנגש עם רגשותיו הדתיים של הציבור המוסלמי.