דייוויד לנדאו

לא היתה זו התעלמות מכוונת, אבל "מעריב" לא הזכיר הבוקר את דבר מותו של דייוויד לנדאו, מי שהיה פרשנו המדיני בתקופת הוועידה הבינלאומית לשלום במזרח התיכון שנערכה במדריד, באוקטובר 1991. הרושם הוא שלא נמצא שם, בחדר החדשות, אדם שיוכל לשייך את לנדאו לעיתון. נכון היה שדווקא עיתון שעבר גלגולים משונים ומורשתו בגלגול הנוכחי קצרה מכדי להתגאות בה ייחד ללנדאו כמה שורות. יותר משהיה חולק בכך כבוד למנוח, היה מחבר את עצמו למטריקס העיתונאי שלנדאו מייצג.

ב"ג'רוזלם פוסט", לפחות במהדורה הדיגיטלית, נמצא אדם שיזכור ויזכיר את מי שהיה אחד מעמודי התווך של עיתון במשך שני עשורים (ולימים, כאשר ה"פוסט" הגדיר מחדש את זהותו, היה לנדאו לאחד ממנהיגי המרד במו"לות החדשה ואף זכה לסגור מעגל ולהתחרות בו, מבית "הארץ", כאשר הוביל את המהדורה האנגלית של העיתון, מיום היווסדה). ב"פוסט" חלקה ללנדאו כבוד גריר פיי קשמן, בעלת טור ותיקה ומבקרת התיאטרון, בסקירה ביוגרפית בעלת נפח ראוי, אם כי פרומה מעט בשוליה. אולי בגלל לחץ הזמן.

אף שלא היה קשור בהם ישירות, דבר מותו של לנדאו דווח בתמצית קורקטית הן ב"ידיעות" (אלעד זרט) והן ב"ישראל היום" (ערן סוויסה).

דייוויד לנדאו בביתו שבירושלים, 22.9.14 (צילום: יונתן זינדל)

"הארץ" מביא סקירה ביוגרפית רחבה, משובצת דברי הספד. מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, כתב בין השאר: "כאיש 'הארץ' במשך שנים רבות ובפרט בעת שכיהן כעורך הראשי, דייוויד הביא לעיתון תרומה עצומה של אינטלקטואל ציוני נאור, ליברל במלוא מובן המלה ויהודי מאמין שהראה שאין סתירה בין הדברים האלה [...] כאשר הצעתי לו את תפקיד העורך הראשי", סיפר שוקן, "דייוויד השיב: 'זה לא יכול להיות, הרי אינני אחד מכם'. שאלתי: מה פירוש אינך אחד מאיתנו? והוא השיב, 'לא גדלתי על מה שאתם גדלתם, החינוך שלי בבריטניה היה אחר, יחסי לדת אחר'. אבל הוא היה לעורך העיתון, הביא לתפקיד את התכונות ואת המטען המיוחד שלו והצליח מאוד".

אלוף בן, העורך הראשי של "הארץ", כתב בין השאר: "הוא ניווט את העיתון בתקופת ההתנתקות מעזה ומלחמת לבנון השנייה, כשהוא מודרך על-ידי המצפן המוסרי שלו, שביקש לשים קץ לכיבוש".

עורך ה"אקונומיסט", ג'ון מיקלתווייט, אמר ל"הארץ": "לנדאו היה אדם מקסים, חכם, מצחיק, טוב לב ופרובוקטיבי בדרכו המעודנת. אותן איכויות היו לו כעיתונאי: הוא כתב נפלא והיו לו רגשות עזים לגבי נושאים רבים, ובהם הדת. אך הוא היה מסוגל גם להבין את השקפותיהם של אחרים". הנשיא ראובן ריבלין כינה את לנדאו "ידיד ללא פשרות ויריב ללא פשרות"; הנשיא לשעבר שמעון פרס תיאר את לנדאו כ"שילוב נדיר של אדם דתי לעומק וליברלי לרוחב".

גדעון לוי, שבין תפקידיו ב"הארץ" משמש שומר הזיכרון, כתב ממקום שהותו בהודו: "מעולם לא פגשתי דמות כה מלאה סתירות כמו זו של דוד לנדאו. מעולם לא פגשתי עורך סוער ומסעיר כזה. רק נשמה גדולה ואישיות מורכבת כמו שלו יכולות היו להכיל את כל המורכבויות הללו ולקיים עולם מקורי ועצמאי – לא צפוי, לא מקובל, לא עונה לשום הגדרה, לאף קלישאה. במלים אחרות: אמיץ לב. בלנדאו אפשר היה בקלות להתאהב.

"הוא היה עורך חרדי של עיתון חילוני, בריטי בנשמתו שערך עיתון עברי. הוא היה ציוני רדיקלי ושמאלן רדיקלי לא פחות, שחלק מבני משפחתו מתגורר בהתנחלויות, אותן ראה כאסון. הוא היה ליברל אמיתי שדבק בכמה עמדות שמרניות מאוד. הוא היה אחרון המלוכנים הבריטים במדינת ישראל – דיוקנה של המלכה אליזבת ניצב בחדר העבודה שלו – והוא היה פטריוט ישראלי. הוא דיבר עברית במבטא בריטי, וחלם באנגלית לונדונית על ישראל אחרת.

"מינויו לתפקיד העורך הראשי הפתיע רבים. לכאורה הוא לא התאים ל'הארץ', ו'הארץ' לא התאים לו. אבל ראו זה פלא: שנותיו היו שנים טובות לו ולעיתון. הוא האמין באהוד אולמרט ולא האמין באקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק. בזאת וגם בזאת הוא נותר בעמדות מיעוט בעיתון שהוא היה עורכו הראשי. איפה יש עוד דברים כאלה?".

"שלום, עורך", היא הכותרת לטורו.

סצינת הבונקר

כשהדברים נכתבים, שלושה ערוצי החדשות בטלוויזיה כבר פועלים במתכונת "משדר חדשות מיוחד". העיתונאים ומערכותיהם כבר בשכפ"צים ובקסדות, כאילו המרווח שבין שביתת הנשק האחרונה ב"צוק איתן" להיום בצהריים אינו אלא הרף עין של מנוחה בתוך שגרה של שידורים מיוחדים. גם ראש הממשלה כבר בעמדתו הקודרת, המאיימת, הלוחמנית, משדר לאוויר את המלים שאמורות לשנות את המציאות שהוא עצמו הקדיח. סימנים מקדימים לצפוי אפשר למצוא בכותרתו הראשית של "ידיעות אחרונות": "החשש: מלחמת התשה בגולן". ייתכן שהכותרת הזאת טעונה באג'נדה המופנית אתם יודעים כלפי מי. אבל התקשורת המשודרת כבר התמסרה כולה ויישרה קו, כאילו רק ציפתה לרגע.

שתי רקטות ששוגרו אתמול בצהריים משטח סוריה הורידו את ילדי רמת הגולן למקלטים, גירשו את המטיילים מאתר החרמון והכניסו את התקשורת לעמדות קרב. מה שהתרחש אתמול מוגדר על-ידי יוסי יהושוע ב"ידיעות" כ"יריית פתיחה", באותיות הכי שמנות ונגטיביות שאפשר למרוח על כפולת העמודים 6–7 של העיתון. כאילו לא חוסלו בגולן ג'יהאד מורנייה וגנרל איראני לצד אנשיהם. מה זה היה בדיוק, טרום-פתיחה?

עכשיו שוב מגלגלים הפרשנים על לשונם את אי-הרצון האיראני והחיזבאללי להיכנס לעימות. מי יכול לקעקע את הקונספציה המוזרמת אלינו מדפי המסרים של צה"ל ומשרד ראש הממשלה, דפי מסרים המחליפים משנה מדינית ואסטרטגית סדורה? מה פלא שתיאוריית הכאוס הפכה לשגרת חיינו?

ואם החיים נכתבים בדף מסרים, איך זה שנפקדים ממנו מסריו של דורון פסקין – מנהל מחלקת המחקר בחברת אינפו-פרוד מחקרים למזרח התיכון ותורם קבוע ל"כלכליסט" – המעז להציג בכפולה הפותחת של העיתון תיאוריה חתרנית, מגובה בנתונים, שעל-פיהם "עימות עם ישראל ישרת את חיזבאללה"? הלחימה בדאע"ש גובה מן הארגון מחיר גבוה, המימון האיראני מצטמק, אבל דווקא המאבק בישראל יכול לפרוץ עבור הארגון הלבנוני שבילים למימון. האם יש סיכוי שנראה את פסקין כפרשן באולפנים הפתוחים, או שעיתונאים מתודרכי אמ"ן/דו"צ ימשיכו לשחק במנגנונים העדינים של תודעתנו?

"מעריב" מביא בכותרתו הראשית בשורה מפי בן כספית: "סוף העמימות: מוחמד דף חי". על איזו עמימות מדברים ב"מעריב"? הרי עשרות שעות אולפן ומיליון מלות פרשנות הוקדשו לחידה המטפיזית הנוגעת למצב הצבירה של "הארכי-מחבל הרצחני", ובכל זאת הוא חי וקיים. הבשורה היא שנוכל לחסלו בכל רגע, אם רק נמצא לנכון.

חולות נוצצים

עדן הראל דחתה הצעה מהבית-היהודי, לינור אברג'יל דחתה הצעה מהליכוד, אראל סג"ל דחה הצעה מהליכוד, צבי יחזקאלי דחה הצעה מהבית-היהודי, סשה דמידוב דחה הצעה מהליכוד, יאנה חודריקר קיבלה הצעה מהליכוד, יהורם גאון דחה הצעה מהעם-איתנו, רמי לוי קיבל הצעות מכמה מפלגות, אלי אוחנה שוריין לבית-היהודי, ינון מגל שוריין לבית-היהודי, שרון גל שוריין לישראל-ביתנו, זוהיר בהלול נבחר בפריימריז בעבודה – אלה הם "הנוצצים" שדיוקנותיהם מעטרים את רוב עמ' 2 ב"ידיעות אחרונות".

בעיניים נוצצות ניגש העיתון למיני-פרויקט בהובלת סימה קדמון, שזכה לכפולה הפותחת ולכותרת "הכוכב הבא": "אנשים ראויים מוצאים עצמם מחוץ לרשימה לכנסת לטובת שחקן כדורגל, מלכת יופי או עיתונאי שאולי יביאו כמה מצביעים". הייתכן כי "ידיעות" כועס? האם העיתון הנמכר במדינה – המוביל את הקו המערכתי של התעלמות מידוענים, שמא ימסכו את המידע החשוב שהעיתון מעוניין להעביר לקוראיו – מבקש גם מן המערכת הפוליטית להתנהג בהתאם?

גם אם "ידיעות" כועס, הוא מתפלש בכעס בהנאה בלתי מוסתרת. הרי אין כמוהו בטיפול בידוענים, אפילו אם אלה זולגים לכפולה הפותחת. ראשית עליו להדגיש את העניין הכמותי – 12 דמויות זה יפה (הרי ידוע כי בשביל עיתונאים, שניים זה "הרבה" ושלושה זה "תופעה"). שנית, על העיתון לגוון. מלכות יופי, לצד שדריות ושדרים, שחקן וזמר, כדורגלן ובעל רשת מרכולים – וערבי אחד, שהוא גם עיתונאי, עורך ושדר. אפשר לקחת את הצוות הזה, כמו שהוא, ל"מאסטר שף VIP".

אלא שהערבי אינו יוצא דופן בשל שיוכו המגזרי. הוא יוצא דופן מפני שבניגוד לכל השאר, ש"קיבלו הצעה", גילה אומץ והתמודד בפריימריז למפלגה דמוקרטית, ודורג במקום עם סיכוי גבוה להשתבץ בכנסת. ולמה נמצאים בטבלה אלה שדחו את ההצעה? הלא אלה בחרו לדבוק בעיסוקם הקיים ולהימנע מלהתנסות בפוליטיקה, בין אם בגלל הערכה מפוכחת של כישוריהם (צניעות), בין אם מחוסר עניין (כנות), ובין אם משום דבקותם באמנותם. לפחות מחצית מהמופיעים בתרשים דחו את ההצעה, ועדיין ישנם אלה שלא מיהרו להשיב בחיוב.

נותרו אפוא שלושת המשוריינים: ינון מגל, שרון גל ואלי אוחנה. עיתונאי, ידוען וכדורגלן. כבר למדנו מנסיון העבר שעיתונאי המגיע לכנסת ולא מיטיב להיקלט נפלט ממנה ככל פוליטיקאי אחר; הכנסת, ששרדה מוזרונים כמו פלאטו-שרון, הרב בא-גד או אנסטסיה, תשרוד גם את שרון גל. והרי למדנו מהניסיון שלפחות לכמה מהעיתונאים יש סיכויי הצלחה בכנסת – מאורי אבנרי ועד עופר שלח – אז מה הבעיה? למעשה נותר כאן רק מקרה אוחנה והבית-היהודי, שהוא מקרה לעצמו. ואם כך, למה לעשות ממנו תופעה?

התשובה המתבקשת היא שהפלסטלינה הזאת מתאימה ל"ידיעות" והעיתון נהנה לשחק בה. זה בכיף שלו לטפל בליהיא גרינר בעמוד הראשון, תחת הכותרת המגניבה "'העלוקה' בכנסת". גרינר, כוכבת ריאליטי, כלל אינה שייכת לרשימה שבה מדובר, היא רק מייצגת מגמה. כך מציגה אותה קדמון: "כי אם זו המגמה, לא ירחק היום שבו נראה את ליהיא גרינר, גם היא בחורה טובה שאולי אפילו מדליקה נרות בערב שבת, מוזמנת למסיבת עיתונאים עם אחד מראשי המפלגות שרואה בה נכס".

יש אוחנה אחר

אמיר אוחנה (צילום: פלאש 90)

"נתניהו מתקשה מאוד בגיוס כוכבים למקומות המשוריינים שלו ברשימה, ה-11 וה-23, ולצד הפנייה למלכות היופי לשעבר לינור אברג'יל ויאנה חודריקר, הוא שוקל כעת להקפיץ מהמקום ה-32 הלא-ריאלי את נציג הליכוד למחוז תל-אביב, אמיר אוחנה – הומו מוצהר ויו"ר התא הגאה של המפלגה. בסביבת נתניהו ציינו כי אוחנה יכול 'לשבור סטיגמות שליליות' על תנועת הליכוד". כך מדווח יובל קרני בפרויקט "הכוכב הבא". אם אין מדובר בספינון של יחצן זריז – ואין הרבה סיבות שלא לחשוד בכך – יהיה זה מקרה יוצא דופן של אלמוני ששמו הולך לפניו.

ניימדרופינג

אלי אוחנה (צילום: יונתן זינדל)

מורין חיו-חמו, דוקטורנטית בחוג למדיניות באוניברסיטת תל-אביב, כותבת בעמוד הדעות ב"ישראל היום": "בבחירות הללו אנו עומדים בפני עידן ה'ניימדרופינג'. לא רק ראש הרשימה הוא סלב, כל רשימה מתחרה למי יש יותר שמות סקסיים. המהלך הטרי הוא של נפתלי בנט, שהציע לאגדת הכדורגל הישראלי, אלי אוחנה, שריון ברשימתו, וכך בהחלט ייתכן שבקרוב כולנו נקרא לו חבר-הכנסת אלי אוחנה.

"סביר להניח שאם תשאלו את אוחנה על דעותיו לגבי המיסוי בישראל, תקבלו מענה בסגנון רחלי עזריה ממפלגת כולנו, שנשאלה בנושא וענתה: 'אני רגילה להתראיין בדברים שאני מכירה היטב. אין לי מה לומר', שזה, במקרה של אוחנה, עוד חמור אף יותר בהתחשב בנסיונו הדל בפוליטיקה ובעשייה ציבורית. עם זאת, חשוב להדגיש כי השיטה היא ייצוגית ואוחנה, בן לעולים ממרוקו שגדל במעברות, מייצג ציבור לא מבוטל של בוחרים, משמש מודל לחיקוי עבור צעירים רבים, אדם חילוני שבעבר תמך בהתנתקות ומאז 'חזר בשאלה' וכיום מתנגד למדינה פלשתינית".

פיצוץ סופי או לא

אלי ישי ויוני שטבון עם הקמת מפלגת יחד, שדרות, 30.12.14 (צילום: אדי ישראל)

יאיר אטינגר מדווח ב"הארץ" על פיצוץ במו"מ בין מפלגת יחד של אלי ישי לבין עוצמה-יהודית של מיכאל בן-ארי. "הפיצוץ, שהצדדים מכריזים עליו כסופי", הוא בעקבות מחלוקת בין הרבנים בשאלת העלייה להר-הבית. יחד דרשה, ברוח פסיקת מנהיגה הרוחני הרב מאיר מאזוז ובהשראת פסיקת הרב עובדיה יוסף, שנושא זה יירד מסדר היום וכי בן-ארי ואנשיו יתחייבו אישית שלא לעלות להר. הרב דב ליאור, מנגד, פסק, בלשונו של בן-ארי, כי "אסור לוותר על הר-הבית וארץ ישראל בשביל תקציבים".

יהודה שלזינגר מדווח ב"ישראל היום" בעניין זה: "עד השעות הקטנות של הלילה נערך משא-ומתן בין יחד לאנשי עוצמה-יהודית של מיכאל בן-ארי. בשלב מסוים הודיע איתמר בן-גביר כי המו"מ התפוצץ, אך לדברי אנשי יחד, מדובר בהודעה טקטית, וכי המגעים נמשכו לאורך שעות הלילה".

חשופים

אמיתי זיו שואל ב"דה-מרקר" מי הם המאיימים על הפרטיות של אזרחי ישראל, ומשיב על פני כפולת עמודים:

1. חוק האח הגדול. הכוונה היא לחוק המאפשר למשטרה לבקש נתוני מידע מחברות התקשורת עד רמת מיקומו של לקוח, גם בלי צו שופט. עשרות אלפי בקשות מידע נשלחות בשנה. אין שום מעקב וביקורת על החוק.

2. רשות הסייבר. הקמתה נמצאת בשלבי החלטה ממשלתית. מסתמן כי הרשות תקבל מידע רחב מגופים מסחריים בשוק, אך לא נקבעו שום בלמים ואיזונים לפעילותה.

3. מאגר התעופה. בהקמה. בעקבות החלטת ממשלה, המאגר יכלול מידע כללי ופרטי על נוסעים על בסיס המידע המסחרי הסודי של החברות, עד לרמת אילו נוסעים הזמינו יחד טיסה. לא נקבעו מנגנוני בקרה למאגר.

4. עיר ללא אלימות. פרויקט רישות עירוני במצלמות אבטחה, הכולל עשרות רשויות מוניציפליות ומאות מצלמות, בהשקעה של מיליוני שקלים. הצלחת הפרויקט במניעת אלימות מוטלת בספק.

5. הרשומה הרפואית הלאומית. מיזם המאפשר לרופא להיות חשוף לתיק הרפואי של כל מטופל. ההרשאות בפרויקט מקלות, והמידור חלש. היועץ המשפטי לממשלה דרש לעצור אותו.

6. המאגר הביומטרי. פרויקט להוספת אמצעי זיהוי ביומטרי, טביעות אצבע וסריקת פנים, לתעודות זהות ודרכונים. המאגר נמצא בתקופת מבחן, ובשלב זה הוא וולונטרי.

הרשות החדשה לבריאות

שי ניב מציג ב"גלובס" ("לפני כולם") את מצבת כוח האדם המיועד לרשות הבריאות החדשה לניהול בתי-החולים הממשלתיים בראשות אסתר דומיניסיני: "נהג צמוד למנכ"לית, שני עוזרים, שתי מזכירות, ראש מטה, פרויקטור, חמישה סמנכ"לים ועוד כ-80 משרות נוספות בדרך". ניב מביא מדבריו של "גורם משמעותי במערכת הבריאות, ששימש גם חבר בוועדת גרמן": "משרד הבריאות משתגעים מהדבר הזה, כי בזמן שהם חווים הרבה מאוד קיצוצים, פתאום קם גוף כזה שמקבל תקנים חדשים ושואב אליו במקביל משרות קיימות מתוך המשרד". גורם אחר במשרד אמר לניב: "זה מתחיל להיראות כמו משרד הבריאות ב'".

"מעבר לעובדה שהמשרד אמור להעביר לידי הרשות החדשה כ-35 תקנים קיימים, הרי שהוא מוותר גם על תקציב של כ-15 מיליארד שקל בשנה והרבה מאוד כוח ושליטה במערכת. זאת, על רקע העובדה שהקמת הרשות נועדה לנתק לראשונה את הבעלות והניהול של 11 בתי-חולים ממשלתיים מהנהלת המשרד, לאור ניגוד העניינים המובנה שבו מצוי המשרד כמי שמשמש בעלים של בתי-החולים מחד וכרגולטור שאמור לפקח עליהם מנגד.

"במשרד הבריאות היו רוצים לראות מודל אחר לגמרי, בדומה לזה שהציע המנכ"ל לשעבר פרופ' רוני גמזו", כותב ניב: "מודל של 'מינהלת' בתוך משרד הבריאות תוך כפיפות למנכ"ל המשרד. ועדת קן [ועדת המשנה ל'ריבוי הכובעים' של משרד הבריאות, בראשות רונית קן, שפעלה כחלק מוועדת גרמן] פסלה את המודל הזה ואימצה מודל של רשות סטטוטורית, כך שהטענות שנשמעות בימים האחרונים בדבר סטייה מהתוכנית המקורית אינן משקפות את המציאות, כפי שמופיעה גם בדו"ח שפירסמה הוועדה".

איך בונים חומה מתפוררת

התרחבות החקירה בחשד לשחיתות במפלגת ישראל-ביתנו והמעצרים האחרונים של יועץ תקשורת, בכירים לשעבר בשירות הציבורי וראש לשכת מנכ"ל – שמתווספים למעצרם ושחרורם לפני חודש של שלושה לוביסטים – מעידים על הצורך בחשיבה מחודשת על היחסים שבין יועצי תקשורת, יועצים אסטרטגיים, פרסומאים, עורכי-דין ולוביסטים לבין השרים, חברי-הכנסת ופקידי השירות הציבורי. בכתבתו ב"דה-מרקר" מציע צבי זרחיה קווי מתאר לשיקום החומות המתפוררות שבין ההון לשלטון – מעין תמ"א 38 לחיזוק המבנים הציבוריים שהתערערו ועלולים לקרוס.

שואת הסימפסונים

"הקריקטוריסט האיטלקי אלכסנדרו פלומבו גייס את המשפחה האמריקאית המאוירת המפורסמת ביותר בעולם למחווה מעוררת מחלוקת", כותב אלעד זרט ב"ידיעות": פלומבו אייר את כל בני המשפחה וסוהריהם, כמו גם את אנה פרנק (ויומנה בידה), כאסירים שדופים במחנה ההשמדה אושוויץ תחת הכותרת NEVER AGAIN. זרט מציין כי פלומבו נוהג להשתמש בדמויות מצוירות כדי להעביר את מסריו, וכך עשה גם בנוגע למבצע "צוק איתן". זרט מבהיר כי לא ידוע אם המחווה נעשתה בשיתוף האולפנים או זכתה לברכתם. במקרה שפלומבו לא נהג כך, כדאי שיתעניין בגורלו של האמן הבלגי לוק טוימנס (ראו "קניין כוחני", כאן, בהמשך).

ענייני תקשורת

רב ונעלב. בית-המשפט העליון המליץ לפרקליטות לשקול מחדש את האשמתו של הרב אליצור סגל בהעלבת עובד ציבור אחרי שכתב מאמר דעה נגד הרב הצבאי הראשי ישראל וייס. הרכב בראשות הנשיאה מרים נאור, עם השופטים חנן מלצר וענת ברון, דן בגבולות חופש הביטוי ונתן למדינה ארכה של 14 יום להשיב להצעה לחזור בה מכתב האישום, "זאת, לנוכח הכלל המתגבש כי כדי לאזן בין התכלית של הגנה על מערכת השירות הציבורי לבין ההגנה על חופש הביטוי, יש להוכיח שקיימת 'ודאות קרובה' לכך שהביטוי המעליב יפגע בתפקודו של עובד הציבור או בתפקודו של השירות הציבורי" (רויטל חובל, "הארץ").

הורשע ויערער. סוכן ה-CIA ג'פרי סטרלינג הורשע בבית-משפט פדרלי בווירג'יניה בריגול ובהדלפת מידע מסווג ל"ניו-יורק טיימס". בית-המשפט פסק כי סטרלינג מסר מידע מסווג על מבצע חשאי לשיבוש תוכנית הגרעין של איראן לכתב העיתון ג'יימס רייזן. רייזן, שפירסם את המידע בספרו ב-2006, סירב להעיד נגד סטרלינג ודרש חסינות מלהעיד, על סמך התיקון הראשון לחוקה. בתחילת החודש שעבר חזרה בה התביעה מן הדרישה לזמנו להעיד, ופסק הדין ניתן בהתבסס על ממצאים ועדויות אחרות ("ניו-יורק טיימס", שירות "הארץ").

עד שישוריינו לכנסת. הפניה בעמודו האחורי של "ידיעות" לתחקיר "פנאי פלוס" מכריזה: "משתלם להיוולד להורים מפורסמים. חיתולים ועגלות בחינם, בגדים תמורת תמונות באינסטגרם והטבות שונות". הבשורה שעל-פיה ידוענות היא מקצוע אינה חדשה, רק המושג "תחקיר" מקבל כאן משמעות חדשה. יותר משעיתון-האם של "פנאי פלוס" מציג את התופעה לגנאי, הוא נותן לה תוקף, תוך שהוא בונה קומה קטנה נוספת לגיבוריה. כאן נותנים תוקף למצב הידוע נינט ויוסי (סל מוצרים), שני כהן (עגלה במתנה), ליהיא גרינר (הנחות ענק) ויעל גולדמן (הנחות בשפע).

קניין כוחני. האמן הבלגי לוק טוימנס, המשתמש בדימויים מהטלוויזיה, מהקולנוע ומגלויות ישנות כדי ליצור ציורים חדשים, עלול להיקנס בסכום של עד חצי מיליון יורו, לאחר שבית-המשפט פסק שציור שלו של פוליטיקאי מזיע הוא בבחינת הפרה של זכויות יוצרים ומחקה תמונה שצולמה על-ידי צלמת חדשות. עורך-דינה של הצלמת טען שמרשתו גילתה את הציור בתערוכה וניסתה ליצור איתו קשר, ללא הצלחה. בא-כוחו של טוימנס רמז כי צלמת העיתונות מבקשת למעשה להתפרסם על גבו של האמן. "אם אמנים לא יכולים יותר להשתמש באובייקטים או בצילומים כדי ליצור את האמנות שלהם – אז זה קץ עידן אמנות הניכוס", אמר (שני ליטמן, "גלריה").