לפני שלוש שנים ציטט סטיב לינדי, עורך ה"ג'רוזלם פוסט", את ראש הממשלה בנימין נתניהו כמי שאמר לו את הדברים הבאים: "אויביה העיקריים של ישראל הם ה'ניו-יורק טיימס' ועיתון 'הארץ'". לינדי השמיע את אמירתו של נתניהו בכנס של נשות הוועידה העולמית של ויצו שנערך בתל-אביב ודבריו צוטטו בסוכנות הידיעות היהודית (JTA). אחרי הפרסום חזר בו עורך ה"ג'רוזלם פוסט" ואמר: "זו היתה אינטרפרטציה שלי, ראש הממשלה מעולם לא השתמש בלשון זו", אבל הנסיבות הותירו רושם שלינדי נסוג מדבריו יותר בשל המבוכה שהם גרמו לראש הממשלה מאשר מאמץ מצדו לשחזר באופן מדויק יותר את התמליל.

בכנס ההוא אמר לינדי לקהל מאזיניו כי הוא "מקווה שנתניהו לא יכעס" על שהוא חושף את תוכן הפגישה, שנערכה במשרד ראש הממשלה. הוא  סיפר כי ראש הממשלה שיתף אותו בחששותיו משני כלי התקשורת, הנחשבים למחזיקים בקו ביקורתי ביותר כלפי ממשלתו ומדיניותה. "אתה יודע, סטיב, יש לנו שני אויבים עיקריים", ציטט לינדי את נתניהו באוזני הקהל כשהוא מוסיף: "חשבתי שהוא עומד לדבר על איראן, אולי על חמאס – ואז הוא אמר: 'זה ה'ניו-יורק טיימס' ו'הארץ'". לדברי לינדי, נתניהו אמר כי שני העיתונים "קובעים סדר יום לקמפיין אנטי-ישראלי בכל העולם".

דבריו של לינדי זכו לתהודה עצומה. ראש הממשלה מיהר להודיע כי לא אמר את הדברים וכי אויבי ישראל הם חיזבאללה וחמאס – וכל מי שנחשף לציטטה המרעישה בחר אם להאמין לראש הממשלה שעורך ה"ג'רוזלם פוסט" לקה לפתע בהבנת הנשמע, או להגיע למסקנה ששוב התפרץ אצל ראש הממשלה חיידק ההתלהמות.

הבוקר (11.1.15) הזדרז נתניהו לצאת לפריז כדי לקחת חלק בעצרת המחאה הענקית נגד הטרור ובעד חופש הביטוי. אכן, אין ישראלי ייצוגי הראוי ממנו להשתתף בעצרת המתכנסת תחת הסיסמה "כולנו 'שרלי הבדו'", שהיתה ביטוי לנהמת הלב של המוני צרפתים למראה גופותיהם הרצוחות של עשרה קריקטוריסטים ועיתונאים שנפלו, פשוטו כמשמעו, על משמר חופש הביטוי. אין כנתניהו לשקף את הקנאות לעצמאות מחשבתית ולחירות הדעת ואין נאור וזהיר ממנו בהתבטאויות כלפי יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים.

כמוהו גם הנציג הישראלי השני בבכירותו שאץ-רץ לפריז, אביגדור ליברמן. גם שר החוץ מצא לנכון להשתתף במעמד התמיכה הבינלאומי בחופש הביטוי ובסובלנות לדעת הזולת. האיש הזה כתב ואמר לפני חצי שנה על ח"כ חנין זועבי את הדברים הבאים: "לא רק החוטפים [חוטפי שלושת הנערים] הם טרוריסטים. גם חנין זועבי היא טרוריסטית. דינם של החוטפים צריך להיות זהה לדינה של המסיתה, המעודדת את החטיפות". ובמשתמע, עליה למות.

זועבי אכן אמרה דברים מקוממים כשתיארה את החטיפה כמעשה שאינו דווקא טרוריסטי, אלא אקט של מחאה נגד הכיבוש, אבל בחירת המלים המתלהמת של ליברמן היא העומדת כאן לדיון. האם הוא האיש הראוי לייצג את ישראל בתחום חופש הביטוי והסובלנות? זה האיש שאמר על הציבור הערבי בישראל ועל כמה ממנהיגיו:

"קיימת חבירה מסוכנת בין ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל וממשלת האחדות הפלסטינית החדשה. שתיהן קוראות להשמדת ישראל. הבעיה שלנו היא אחמד טיבי ו[מוחמד] ברכה – הם יותר מסוכנים מחאלד משעל ונסראללה. הם פועלים מבפנים, הם פועלים באופן שיטתי להרוס את מדינת ישראל כמדינה יהודית". ליברמן אמר את הדברים במסיבת העיתונאים שבה הודיע על פרישה מקואליציית אולמרט, בינואר 2008.

בינואר השנה תרם ליברמן את התובנה הבאה על ארגוני השמאל בארץ: "מדובר בארגונים שהם סייעני טרור נטו, שכל מטרתם להחליש את צה"ל ואת נחישותו להגן על אזרחי מדינת ישראל".

מדינאים מרחבי העולם ובתוכם נתניהו וליברמן בעצרת ההמונים הממלכתית בפריז בעקבות הטבח ב"שרלי הבדו" (צילום: חיים צח, לע"מ)

מדינאים מרחבי העולם ובתוכם נתניהו וליברמן בעצרת ההמונים הממלכתית בפריז בעקבות הטבח ב"שרלי הבדו" (צילום: חיים צח, לע"מ)

רצח חברי המערכת של "שרלי הבדו" הוכיח פעם נוספת כי מלים הן לפעמים קליעים. הרוצחים, כמו גם האסלאמיסט שהרג ארבעה בני-ערובה בהיפר-כשר, הושפעו ישירות מהטפה דתית. הרוצחים תירגמו את הדברים שהשמיעו להם מנהיגיהם הרוחניים באופן שתוצאתו היתה מסעות הרג ברבריים. כאשר נתניהו וליברמן להוטים לייצג את ישראל בכנס ההזדהות ההמוני עם קורבנות הרצח, עליהם לתת את הדעת להתנהלותם שלהם ולניסוחים שבהם הם בוחרים כשהם מתעמתים עם יריביהם הפוליטיים. כל בחינה חסרת פניות תעלה שהם אינם מופת לרוחב דעת, לסובלנות ולנאורות בהקשר זה.

בהיותם של השניים מנהיגי המדינה וראשי מפלגות מרכזיות, זכאי הציבור הישראלי לבוא עימם חשבון על השאננות שבה הם מגיבים על התלהמויות מילוליות של חברי סיעותיהם (מירי רגב על ח"כ זועבי: "בוגדת", "מקומה לא איתנו, אלא בעזה"; מוטי יוגב על זועבי: "מעמדותיה נראה שהיא קרובה יותר למחבלים, והיא צריכה להיות יחד איתם מאשר בכנסת ישראל").

לא רק פוליטיקאים יריבים הם מושא למיתוגים מפלצתיים, אלא גם עיתונאים. הנה לקט מתגובות ברשת על מאמרו הפרובוקטיבי של גדעון לוי "הרעים לטיס": "להכניס לתאי גזים את כל השמאל"; "רק בישראל כל בוגד מקבל במה"; "צריך לא להתעלם ממנו, אלא לתת לו להתנדנד על חבל. כך עשו הבריטים ללורד האו האו, שפעל למען הגרמנים".

הפראות הלשונית חוצה מחנות. כאשר נחנך הבניין החדש של בית-הספר הדו-לשוני בירושלים לפני שמונה שנים (זה שאחת מכיתותיו הוצתה לפני כחודש) אמר הרב המקובל דוד בצרי: "הקמת בית-ספר כזה היא מעשה נבלה וטומאה. אי-אפשר לערב טמא בטהור. הם פגע רע, שטן רע, נגע רע. הערבים הם חמורים ולכן נשאלת השאלה, מדוע לא ברא אותם אלוהים הולכים על ארבע? ובכן, התשובה היא שהם צריכים לבנות ולנקות. אין להם מקום בבית-ספרנו".

בנו של המקובל, הרב יצחק בצרי, התייחס גם הוא לפרשנות "ישמעאלים – עם הדומה לחמור", ואמר כי "הערבים הם נחותים. מה הם רוצים? לקחת את הבנות שלנו. אומרים עלינו שאנו גזענים. ובכן, הם הרשעים, הם האכזרים, ניחנים הם בזוהמה של נחש. יש טהור ויש טמא, והם הטמא".

ב-29 ביולי 2013 דיווח יאיר שלג ב-nrg על סכסוך בצמרת העולם החרדי האשכנזי שגלש למלחמת עולם בין עיתונים של פלגים חרדיים. אחת התוצאות – התקפה לילית על עורך "הפלס", נתי (נתן זאב) גרוסמן, שהסתיימה באשפוזו. אחד התוקפים זוהה, הועמד לדין והורשע. התקיפה לוותה במסע גידופים והכתמות משולח רסן בנוסח: "צא טמא: נתי גרוסמן – פה טמא שזעק מגרונו כביכול דעת תורה... שרדף לתאוותו אנשים חפי פשע... עכשיו, כשאתה לא שווה כלום, הגיע הזמן לשלם חובות והתחייבויות". ביוטיוב הופצו סרטונים בוטים שתקפו אותו גם ברמה האישית ולא רק האידיאולוגית.

אך מדוע להרחיק עדות – למשלחת הישראלית לפריז הצטרף הבוקר גם ח"כ אלי ישי, קורבן (או מחולל, תלוי בעיני המתבונן) של מסע שיסוי טרי. לפני עשרה ימים ציטט העיתונאי שלום ירושלמי אחד מהח"כים של ש"ס שאמר לו את הדברים הבאים: "אריה [דרעי] זו עבודה זרה, זו עבודת אלילים. הוא אנטיוכוס של הדור. הוא רוצה שכולם ישתחוו לו כי כך ציווה לו המלך. כל חכמי התורה סרים למרותו ולא ההפך. הוא הכניע אותם. האנשים שלו מפעילים אלימות נגד אלי ישי, שהרב עובדיה אמר עליו 'בכל ביתי נאמן הוא'" (20.12.14).

השתלחויות מילוליות חסרות גבולות חוצות אפוא מחנות, והן חלק מתרבות השיח הישראלית. הן תוצר בלתי נמנע של האלימות האופפת את המקום הזה. קשה לטעון נגדן בשמה של תקינות פוליטית כלשהי משום שזו אינה קיימת ומשום שפראות לשונית היא במידה רבה חלק מחופש הביטוי. אפשר אולי רק להצביע על התוצאה הקטלנית שיש לא פעם, בעולם וגם בישראל, להפקרות מילולית, ולהאיר את התפקיד הנלעג שממלאים אחדים מראשי המדינה כשהם מתייצבים בראש המוחים נגד הסתות.