יהודה אבידן, פעיל ש"ס ותיק, התגייס ביום שני בבוקר למגננה של ש"ס לנוכח "קלטת הגנב" ששודרה ערב קודם לכן בחדשות ערוץ 2. השיחה שניהל עימו ניב רסקין בגלי-צה"ל הפכה למשחק חתול ועכבר: רסקין ניסה לצוד תגובה על תוכן דבריו של הרב עובדיה יוסף בקלטת, אבל אבידן התחמק שוב ושוב. הוא התעקש להתמקד במה שהציג כאירוע המשמעותי שהתחולל בערב הקודם בטלוויזיה: הפגיעה הנוראה בכבודו של הרב ובזכרו. כך זה נמשך דקות ארוכות. "אנחנו לא ניתן לאף אחד לפגוע במורשתו של מרן", חזר ואמר. "זה מעל הפוליטיקה. אנחנו עוסקים בשמירה על כבודו של מרן".

בימים האלה איש מהמעורבים במערכת הבחירות אינו משחית מלה לחינם. כל הברה מיועדת לשיווק עצמי או מפלגתי, או להכפשת היריבים. סחרחרת הסחרירים מסמאת לא פעם את עיני העיתונאים, ודרכם גם את הבוחרים

הראיון שערך רסקין – לזכותו ייאמר שהוא לא ויתר בקלות – היה רק אחת הטיפות הראשונות במה שהפך במשך היום למבול: העלייה המשפחתית לקברו של הרב יוסף, דברי ההתנצלות החנוקים מדמעות של בתו ובניו על הפגיעה בכבודו של מרן, המודעות המציגות את תמונת הרב ובקשת מחילה ממנו – כל אלה היו חלק ממאמץ לצמצום הנזק לש"ס ולהתקפת-נגד על אלי ישי.

שיחת רסקין-אבידן, ועוד ראיונות שנשמעו במשך היום, הציגו את האתגר הניצב בליבת הממשק בין תקשורת לפוליטיקה, בעיקר בימי בחירות. האתגר הזה חורג מהפרשה הנוכחית, על מאפייניה הייחודיים. הוא קיים לא רק ביחס למפלגה שפעיליה מנסים עכשיו לנהל על קברו של הרב מערכה דתית-אמונית-רגשית, שאין לה מקבילה במפלגות חילוניות.

כי האסטרטגיה שאימצה ש"ס מרגע שעמית סגל הציג את הקלטת המביכה בחדשות הערב של ערוץ 2 היא הכלי המקובל ביותר בימי בחירות. זהו הספין, הסחריר, אותו מאמץ מרוכז של גורמים מסוקרים ומקורביהם להציג את המציאות באופן שישרת את האינטרסים שלהם. כי בעיני פוליטיקאים, יועצי תקשורת ושאר בוחשים בקלחת, המציאות אינה אלא חומר רך שניתן ללוש באמצעות התקשורת בהתאם לצורכי הצד שלהם. היתה קלטת? מי אומר שחייבים להתייחס לתוכנה? מדוע לא לעסוק בנסיבות הדלפתה?

ספינים היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהמשחק הפוליטי. שהרי בסופו של דבר כמעט כל נתון כלכלי או תוצאה של עימות צבאי אינם בעלי ערך מוחלט. בלשון בני-אדם, במיוחד מהזן הפוליטי, אפשר להציג כל אירוע כזה כהצלחה מסחררת או ככישלון מביש. רק ההיסטוריה תכריע, וגם היא באופן זמני, עד שיקום היסטוריון חדש ויהפוך את הקערה על פיה.

ההגדרה "ספין" למניפולציות פרשניות לצורך קידום אינטרסים פוליטיים – בדיוק כפי שעושים היום נאמני דרעי ושלל פוליטיקאים אחרים – חגגה ב-2014 בדיוק שלושה עשורים מאז ביצבצה לראשונה בתקשורת האמריקאית. גם אז בהקשר של מערכת בחירות. השימוש במלה היה לא רק חידוש לשוני, אלא גם הצביע על תהליך התעצמותם של יועצי בחירות, שזכו במדינות שונות גם לכינוי, הלא מחמיא, "ספין דוקטורס".

(איור: שאטרסטוק)

עוזי בנזימן, במאמרו כאן, עורר את חמתם של יועצי תקשורת כאשר הציג בצורה חדה את הנזק שהם גורמים לשיח הציבורי ולתהליך הפוליטי. בסיום המאמר גם האשים את התקשורת שהיא "מועלת בתפקידה כשהיא אינה באה חשבון עם התדמיתנים על הפער בין המסכות שהם מלבישים על הפוליטיקאים לבין אישיותם ותפקודם בפועל". אלא שהאתגר לעיתונאים גדול עוד יותר: עוד לפני שהם יוצאים למתקפה על היועצים, הם נדרשים להתגונן מפניהם. כי בימי בחירות, יותר מאשר בכל ימות השנה, הם נשטפים בוקר וערב במידע שנתחים גדולים ממנו הם מניפולציות ותו לא. בקיצור – ספינים שבושלו על-ידי אותם יועצים, יחצנים ודוברים.

בימים האלה איש מהמעורבים במערכת הבחירות אינו משחית מלה לחינם. כל הברה מיועדת לשיווק עצמי או מפלגתי, או להכפשת היריבים. פוליטיקאי אינו פותח את פיו אלא לאחר שגיבש וחידד לעצמו את המסר שהוא מבקש להעביר. סחרחרת הסחרירים מסמאת לא פעם את עיני העיתונאים, ודרכם גם את הבוחרים.

המשימה העיתונאית בתנאים כאלה היא מורכבת, אך יש דרכים להתמודד עימה. יש כמובן מקום להבאת ידיעות פוליטיות על מהלכים שונים, הצגת מועמדויות או עסקאות בין מתמודדים בבחירות המקדימות – לאחר בדיקה דקדקנית של אמיתותן. אך ראוי לצמצם למינימום ראיונות עם פוליטיקאים, כמו גם שידור הופעות פומביות. כי ראיון עם אישיות פוליטית עכשיו אינו בבחינת הישג עיתונאי – אלא אם כן המועמד מודיע על פרישה או עובר ממפלגה למפלגה.

נדמה שיותר מאי-פעם אפשר להבין את הגיונו של החוק הישן, זה שאסר על שידור קולות ותמונות של מועמדים ברדיו ובטלוויזיה בימים שקדמו לבחירות. עד 1996 נאסר לשדר צלילים ומראות כאלה בתקופת 30 הימים שלפני הבחירות, ובבחירות 1996 קוצרה תקופה זו ל-21 יום. רק לפני בחירות 1999 בוטל האיסור לחלוטין. עם זאת, נותרה בחוק הגבלה שלפיה בשידורי רדיו וטלוויזיה "לא תהיה תעמולת בחירות בתקופת 60 הימים שלפני הבחירות".

האינטרנט תופס מקום חשוב במערכת הבחירות, אבל גם בעידן הדיגיטלי יש עדיין משקל רב ביותר לשידורי הטלוויזיה והרדיו, כמקורות מידע משמעותיים לחלקים נכבדים בציבור

נכון שמפת התקשורת השתנתה מאז. האינטרנט תופס מקום חשוב במערכת הבחירות, והפוליטיקאי כבר אינו זקוק לכאורה לכתב לענייני מפלגות כדי להעביר מסרים ולגלגל ספינים. יש לו דף פייסבוק, אינסטגרם, קבוצות ווטסאפ. אבל גם בעידן הדיגיטלי יש עדיין משקל רב ביותר לשידורי הטלוויזיה והרדיו, כמקורות מידע משמעותיים לחלקים נכבדים בציבור.

הטלוויזיה מאבדת בהדרגה את מקומה כמדורת השבט, אבל את מקומה אין תופס קומזיץ שבטי אחד – אלא מספר אינסופי של להבות קטנות יחסית. מה שאני רואה בפייסבוק אינו זהה כלל ועיקר למה שנצפה בעיני הגולשים בשולחן סמוך בבית-הקפה. משום כך אין הרשת משחררת את אמצעי התקשורת המסורתית מנקיטת אמצעי זהירות שיצמצמו את הסכנה שיהפכו לערוצי ספינים.

הנה עוד כמה דרכים להתמודדות עם אתגר הספינים התעמולתיים: להעדיף כתבות מוקלטות מראש על פני ראיונות בשידור חי, שהם בבחינת הזמנה לכל פוליטיקאי למכור את מרכולתו, פרי דפי המסרים המוכנים מראש; לצייד כל כתב ומגיש לפני כל ראיון בדף מסרים נגדי שיכלול עובדות ונתונים על פעילותו של המועמד ומפלגתו בכהונה הקודמת; לתבוע עריכת עימותים בין מועמדים שבהם יידרשו לענות על שאלות ספציפיות.

את הזמן שיתפנה מראיונות שהופכים לתשדירי תעמולה ראוי להקדיש להצגת הרקורד של המועמדים השונים, לבחינת הדרך שבה עמדו או לא בהבטחותיהם והתנהלותם בהצבעות משמעותיות בממשלה, בכנסת ובוועדותיה. וגם: להביא קולות מן העבר, כדי לשים את מערכת הבחירות בהקשר רחב יותר ולהזכיר לבוחרים אגב כך באיזו קלות משווקים מועמדים ערב הבחירות פתרונות דיור ומורידים את יוקר המחיה בהבל פיהם.

ההצעות הללו, אני מודה, אינן מקוריות. הן הועלו כאן ובמקומות אחרים ערב מערכות בחירות קודמות. ספק אם הן ישנו את התמונה באופן מהותי, במיוחד בעידן שבו לא רק הפוליטיקאים חוטאים, אלא גם לפחות כמה מהעיתונים, שהופכים ל"פלסטלינה בידי בעלי שררה". אבל למרות זאת חשוב להעלותן שוב ושוב, כדי להגביר את מודעותם של אנשי התקשורת לתפקיד המשמעותי שהופקד בידיהם ערב בחירות. רק כך יוכלו עיתונאים לסייע לבוחרים לקבל החלטה מושכלת בקלפי, בלי להיסחף בשטף הספינים של פוליטיקאים חלקי לשון ויועצים מניפולטיביים.