השבוע פורסם שאבנר ורלי אברהמי, יוצרי המדור הפופולרי "מצב משפחתי" במוסף "הארץ", עוברים למוסף "סופשבוע" של "מעריב". הם מצטרפים לעיתונאים בולטים אחרים ב"הארץ" (מזל מועלם, שי גולדן) שהחליטו לאחרונה לעבור לעיתון המתחרה.
תנועת האוכלוסין הזו אינה תמימה: היא מעידה לא רק על מאמציהם של בעלי "מעריב" ועורכיו להשביח את העיתון שהם מייצרים, אלא כנראה גם על כוונתם לשנות את אופיו ולדמות אותו ככל האפשר ל"הארץ".
(צילום: ג'יינין פאוק, רישיון cc)
"מעריב" כבר עשה פעם תרגיל כזה: כשרכשה את העיתון, בחרה משפחת נמרודי בקו תדמיתי ושיווקי שחתר לחקות לחלוטין את "ידיעות אחרונות". עד כדי כך, ששערי שני הצהרונים היו כמעט תאומים זהים. ייחסו אז לנמרודי כוונה להטעות ממש את הקונים (באותם ימים, שני העיתונים נמכרו בעיקר בקיוסקים וברחובות) ולגרום להם להתבלבל בין "ידיעות" ל"מעריב". סגנון התחרות המסחרית הזה עמד ברקע הריגול התעשייתי שהפעיל נמרודי נגד "ידיעות אחרונות", שסיבך אותו, בסופו של דבר, במשפט על האזנות סתר.
עתה נראה "מעריב" כמי שמבקש להתחזות ל"הארץ". העיתון, תחת הבעלים החדש, נוחי דנקנר, מאותת בגלוי על פזילתו אל עבר ציבור הקוראים של היומון הוותיק והאליטיסטי. הגרפיקה שלו השתנתה לחלוטין והיא עתה יותר מאופקת וסולידית, ניכר מאמץ לגוון את עמודי הדעות, וגם עמודי החדשות עוברים גיהוץ. נסיונותיו של המו"ל החדש לדוג כותבים ועורכים ידועים ב"הארץ" (נסיונות שכמה מהם לא עלה יפה) מעידים אף הם על השאיפה לצקת לתוך מעטפת "מעריב" מהרוח והתכנים של עמודי "הארץ".
אלה התפתחויות הנראות על פני השטח, אך יש גם התרחשויות סמויות העשויות לרמז ששני העיתונים הללו נמצאים במסלול של עימות המתנהל על-פי כללי משחק שלא נודעו כמותם בזירת התקשורת הישראלית.
לכאורה, בין שני העיתונים מתנהל קרב מסחרי לגיטימי: שוק העיתונות המודפסת (בתשלום) הולך ומצטמק בגלל נוכחותה המתגברת של התקשורת המקוונת ובגלל תפוצתו הגדלה והולכת של החינמון "ישראל היום". כתוצאה מכך הולך ומחריף מאבק ההישרדות של כל אחד מהעיתונים.
למעשה מתחדדת השאלה אם קהל הקוראים העברי מסוגל לפרנס שלושה עיתונים – שני טבלואידים ועיתון אליטיסטי אחד – או שעל אחד מהשלושה נגזר לרדת מהבימה ("ישראל היום" אינו חלק מהמשוואה הזו בהיותו עיתון חינם המבסס את קיומו בעיקר על תמיכתו של מיליארדר יהודי מארה"ב).
"מעריב" תחת ההנהגה החדשה נראה יותר ויותר כמי שהגיע למסקנה שאין לו סיכוי להתחרות ב"ידיעות אחרונות", והוא משמיע קולות של מי שמשנה את פניו כדי לקרוא תיגר על "הארץ". אלא שהאיום המסתמן על "הארץ" אינו מתבטא רק באופי העיתון היוצא תחת ידיהם של דנקנר ועורכיו, אלא גם בנסיונות לכיפוף ידיים שנעשים מאחורי הקלעים ושעליהם, כך נראה, "הארץ" משיב מלחמה.
כאשר נרכש "מעריב" על-ידי דנקנר נדונה בתקשורת השאלה, מדוע בחר איש העסקים הממולח הזה להשקיע את מיטב כספו בעסק גווע. התשובה המוצהרת ערבה לאוזן: דנקנר רואה ברכישה מהלך המשרת את האינטרסים העסקיים שלו, הוא חרד לגורלו של העיתון ונחלץ להצילו, והוא מאמין שבדרך זו הוא תורם לדמוקרטיה הישראלית.
ב"הארץ" (בעיקר, ב"דה-מרקר") לעגו לגרסה הזו וקבעו שרכישת העיתון נועדה לשרת את מאבקו של דנקנר להנצחת הריכוזיות במשק. איתן אבריאל, עורך אתר "דה-מרקר", אף הגדיר את השתלטות דנקנר על "מעריב" כפגיעה בדמוקרטיה. בכך המשיך "דה-מרקר" קו שבו החל עוד קודם להשלמת העסקה, כאשר תקף את עצם ההיתר שנתן הממונה על ההגבלים לדנקנר לרכוש את העיתון וכאשר מתח ביקורת על נכונות בנק הפועלים למחוק חובות של "מעריב" לצורך ביצוע הרכישה.
מנגד, כותבים ב"מעריב" ייחסו ל"הארץ" הטיה זדונית בסיקור מצבו הפיננסי של העיתון ואף האשימו את עיתונו של שוקן במאמץ מכוון לחבל בנסיונותיו של נמרודי למצוא בעלים חדשים לעיתונו.
מתחת לפני השטח רוחשות שמועות, שכמה מהן מוצאות ביטוי בתקשורת, ולפיהן בבניין "הארץ" מייחסים לדנקנר כוונה להרוס את "הארץ" כלכלית. בהקשר לזה פורסמו דיווחים על גישושים שנעשו מצד "מעריב" אצל "ישראל היום" שמגמתם להציע שירותי הדפסה לחינמון במקום אלה שמספק להם עתה "הארץ" ושההכנסה מהם היא רכיב חשוב במאזניו.
על-פי גרסה זו, דנקנר רכש את "מעריב" כדי שיהיה בידיו כלי תקשורת מרכזי שייתן מענה להטפות של "דה-מרקר" נגד הריכוזיות במשק. התיזה הזו ממשיכה ואומרת שדנקנר אינו מסתפק במאבק תקשורתי מוצהר ולגיטימי למניעת פגיעה במבנה הנוכחי של השליטה על המשק, אלא פועל כדי לפגוע בעצם קיומו של"הארץ" כדי לסתום את פיו וכדי לנקום בו על העמדות האנטי-ריכוזיות שהוא מציג בשנים האחרונות ועל ההתקפות האישיות שהוא כיוון אליו.
המניעים הנסתרים אינם ידועים לציבור הרחב. הוא קורא את העיתונים ומתייחס באמון (מסוים) למה שנכתב בהם. אם יתברר שאכן יש אג'נדה סמויה המשפיעה על הדיווחים המופיעים בתקשורת, תתמוטט שארית האמינות שעוד נותרה לה.