אתה קורא את הצעת החוק "לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל" ומתחלחל. על פניו מדובר בתועבה חקיקתית, עוד יצירה מאזור הדמדומים של הפוליטיקה הישראלית במירעה וקו התפר האפל שבינה לבין כסף ענק ועסקי תקשורת. כמה רעות חולות נדחסו אל בין שורותיה המצומצמות של הצעת "חוק 'ישראל היום'". מדובר במלאכת מחשבת של ממש.
לנוכח מצבור הליקויים שטומנת בחובה הצעת "חוק 'ישראל היום'", העובדה שלמרות כל אלה יש לתמוך בה היא עדות למצב החמור והמסוכן שאליו הגיעו שוק העיתונות והמשחק הפוליטי בישראל
ראשית, זהו חוק שנתפר למידותיו של עיתון ספציפי. הוא לא נחקק מבעד ל"מסך הבערות" הרולסיאני, במטרה להסדיר כללי משחק על מגרש שעליו איש טרם עלה. לא, הוא בא לפגוע בעיתון אמיתי, בעולם אמיתי, שבו עובדים אנשים אמיתיים. זהו חוק פרסונלי, מהסוג שמשפטנים מתעבים ובצדק. חקיקה פרסונלית היא חקיקה פסולה מבחינה עקרונית, בין אם מדובר בחוק שבא למנוע מיגאל עמיר להשתחרר אי-פעם עקב קציבת עונשו ובין אם מדובר בחוק הבא לאפשר לאשר גרוניס להתמנות לנשיא בית-המשפט העליון על אף שאין באמתחתו שלוש שנות נשיאות מלאות; או אם מדובר בחוק הבא למנוע משלדון אדלסון להפיץ את עיתונו חינם.
שנית, כל חקיקה שהיא בבחינת רגולציה של שוק העיתונות היא חקיקה מגונה, מאחר שהיא משמשת אמצעי שליטה, עקיפה או ישירה, של המערכת הפוליטית על העיתונים והעיתונאים. די לראות את שהתרחש ומתרחש בנושא הרפורמה ברשות השידור, הצלת ערוץ 10 ופיצול ערוץ 2, כדי לעמוד על פגיעתה הרעה של התלות התקשורתית בפוליטיקאים.
שלישית, אין כמעט מלה בהצעת החוק שאינה מגלמת הפרה של עיקרון חוקתי או דמוקרטי; פגיעה בחופש הביטוי, לרבות בחופש הביטוי הפוליטי, פגיעה בחופש העיסוק, קביעה שרירותית של קריטריונים לתחולת החוק, עירוב לא בריא של סנקציות פליליות ואזרחיות. כדי להצדיק את האמצעים המוצעים, הפוגעים בזכויות מוגנות עם מעמד חוקתי כמו זכות הקניין, חופש העיסוק וחופש הביטוי, על המחוקק להשתכנע כי שוק העיתונות המודפסת אכן בסכנה של ממש.
בצדק הודיעו אנשי מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים לוועדת השרים לענייני חקיקה כי הם מתנגדים להצעת החוק. היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין הוכיח כי במקרים קיצוניים הוא מוכן להתייצב מול המחוקק הממשלתי ולהודיע שלא יגן בבג"ץ על חוקתיותה של הצעת חוק. אם ההצעה הנוכחית תהפוך לחוק, אפשר לסמוך על אנשי משרדו שזו אינה אזעקת שווא.
מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)
רביעית, די לראות מי נמצאים במחנה תומכי החקיקה כדי להירתע מלהיכנס לחבורה הזו. הצעת החוק הזו פרסונלית לא רק במובן שהיא באה לפגוע במפעלות "ישראל היום", אלא גם לסייע לטייקון שמנגד – נוני מוזס ועיתונו "ידיעות אחרונות". בלי לפרט את מכלול הסיבות שבעטיין שליטתו האפקטיבית של מוזס בשוק הפרינט בישראל היא חדשות רעות לעולם העיתונות, די בכך שאחת התוצאות הפוטנציאליות של הצעת החוק – סיוע מסיבי ל"ידיעות" לשוב לעמדת השליטה שבה היה ערב כניסתו של החינמון לשוק – כדי לצרף עוד סיבה טובה שלא לתמוך בהצעת החוק.
וחמישית, בהצעת החוק גלומה גם סכנה להתכווצות סך המשרות העיתונאיות הקיימות כיום בשוק העיתונות המודפסת. גם עיתונאים צריכים להתפרנס, בין אם הם עושים זאת בכתיבה עיתונאית מכבדת ובין אם הם מוציאים את לחמם ממקומות שבהם החופש העיתונאי וכתיבה על-פי צו המצפון אינם הערך העליון. בענף העיתונות במצבו דהיום בישראל, אין לבוא בטענות לשום עיתונאי על שהוא עושה את מה שנדרש כדי להמשיך לשרוד במקצוע.
הכסף הגדול
אז מדוע אני בכל זאת תומך ב"חוק 'ישראל היום'"? אני תומך בהצעת החוק חרף היותה חקיקה פרסונלית; חרף היותה חקיקה רגולטיבית בעולם העיתונות – עניין שאליו אתה יודע איך אתה נכנס, אך אינך יודע איך תצא ממנו; חרף הפגיעה הגלומה בו בערכים חוקתיים נעלים; ועל אף שבכך אני מצטרף למועדון שאיני חפץ להשתייך אליו. אני תומך בהצעת החוק חרף כל אלה מאחר שהתופעה הקרויה "ישראל היום" מגלמת בעיני סכנה אמיתית הן לעיתונות החופשית בישראל והן למשחק הדמוקרטי.
יש בישראל כמה וכמה כלי תקשורת שאינם ממלאים בצורה מיטבית את שליחותם העיתונאית. אל פרסומיהם משתרבבים אינטרסים פוליטיים, כלכליים, עסקיים ואחרים, כך שצריך לעבור קורס למתקדמים באוריינות תקשורת כדי לפענח את מה שמסתתר מאחורי כל ידיעה, תמונה ומאמר. אך "ישראל היום" מצוי בעיני מחוץ לטבלה הזו.
זהו עיתון מחוסר אג'נדה, מאחר שלעולם יתיישר לפי האינטרסים הפוליטיים של האישיות הפוליטית שפטרונו בא לשרת. כאיש משפט, שמחתי לראות כיצד התגייסו פרשני "ישראל היום" למאבק בשחיתות הפוליטית לאורך כל פרשות אולמרט לסוגיהן. ואולם מקנן בי חשש אמיתי מפניית הפרסה שהחינמון יבצע בהקשר למאבק בשחיתות אם וכאשר ייקלע גם ראש הממשלה נתניהו לפרשה דומה. וזו רק דוגמה אחת. האופן המוטה שבו סיקר החינמון את פרשת "ביביטורס" היה קדימון מעורר דאגה.
אדלסון ורעייתו מרים עם בנימין נתניהו ורעייתו שרה בירושלים, 13.5.08 (צילום: אנה קפלן)
"ישראל היום" שבר את גבם הכלכלי של העיתונים גם בכך ששיכנע חלקים מן הציבור שאין סיבה לשלם עבור תוכן עיתונאי, ובעיקר בכך שהוריד את מחירי הפרסום לרמות שעיתונים עם תוכנית עסקית אינם מסוגלים לעמוד בהן. ל"ישראל היום" יש תוכנית פוליטית – לשמר את שלטונו של נתניהו עד אין קץ – אך אין לו תוכנית עסקית. הפטרון בעל הממון יכול להרשות לעצמו לסיים כל שנת פעילות של "ישראל היום" במאזן שלילי, זה לא מפריע לו במיוחד. מהלכיו של "ישראל היום" נראים כמיועדים לסלק משוק העיתונות את כל מתחריו. הכסף הגדול מאפשר לו לעשות זאת.
במגרש הפוליטי, "ישראל היום" ממנף עד תום פרצה בחוקי מימון המפלגות, ומנצל את הלקונה החקיקתית כדי להרים תרומה יומיומית לקמפיין הבחירות המתמיד של נתניהו, בלי כל פרופורציה ביחס להגבלות על תרומות פוליטיות שמתיר החוק. פרסומיו של העיתון, תפוצתו הנרחבת וחדירתו לתודעתם של חלקים ניכרים בציבור יוצרים עיוות של המגרש הפוליטי ומקרבים את שוק התקשורת הישראלי לדגמים של מדינות שאין סיבה להתבשם מהדמיון אליהן. יש להניח שאדלסון עצמו אינו מתרגש יתר על המידה מהטענות כלפיו בדבר הפרת כללי מימון המפלגות. הוא הרי כלל אינו משוכנע שמדינת ישראל חייבת להמשיך להיות דמוקרטיה.
גם אם יתקבל החוק, לא סביר לדעתי שהוא יגזור כליה על "ישראל היום". הוא ייאלץ להתחיל להתחרות
גם אם יתקבל החוק, לא סביר לדעתי שהוא יגזור כליה על "ישראל היום". אם יתחיל העיתון להימכר בתשלום, יתכווץ מן הסתם נתח השוק שלו, אך לא סביר שייעלם. בתחומים שונים שבהם תפוצתו העניקה לו יתרון מובנה, הוא ייאלץ להתחיל להתחרות – למשל, על ידיעות בלעדיות, על מרואיינים נחשקים. בתחומים אחרים הכסף ימשיך לדבר – כמו גיוס כותבים בשכר עתק או מכירת מודעות במחיר רצפה. בסך-הכל, נושאת המטוסים תצטרך לשנות את כיוונה אל מחוזות בריאים יותר.
לנוכח מצבור הליקויים שטומנת בחובה הצעת "חוק 'ישראל היום'", העובדה שלמרות כל אלה יש לתמוך בה היא עדות למצב החמור והמסוכן שאליו הגיעו שוק העיתונות והמשחק הפוליטי בישראל. בעולם מושלם, כשחבורה של פרופסורים למשפט, למדע המדינה ולתקשורת היתה יושבת בחדר דיונים פסטורלי ומנסחת כללים לדמוקרטיה המושלמת, היתה צריכה הצעת החוק הזו למצוא את דרכה לסל המחזור. אלא שהמציאות הפוליטית והתקשורתית בישראל רחוקה משם מרחק רב.