ג'ון סטיוארט היה זה שהיטיב מאחרים, כרגיל, להצביע על ההיסטריה שאחזה ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות. בשבוע שעבר הציג ב"דיילי שואו" מקבץ פתיחים בומבסטיים, קולות דרמטיים, טקסטים מטילי אימה וגרפיקה מאיימת שאיפיינו את הסיקור של איום נגיף האבולה על העולם בכלל ועל אמריקה בפרט. אפילו וולף בליצר, המגיש הבכיר של רשת CNN, לא יצא נקי.
עורכי החדשות של רשת התקשורת גאנט איבחנו כי אמריקה נמצאת תחת התקפה של נגיף מסוכן לא פחות מהאבולה – היסטריה תקשורתית
האימה חדרה לכל בית באמריקה מבעד לערוצי הטלוויזיה, המקומיות וגם הארציות, בעיקר לאחר שתומס אריק דאנקן היה לפני כשבועיים, ב-8.10.14, לחלל הראשון שהפילה המגפה על אדמת ארצות-הברית. דאנקן, אזרח ליבריה שהגיע לבקר את בני משפחתו בטקסס, אובחן כנגוע באבולה, ומת בבית-החולים בדאלאס. שתי אחיות שהיו בצוות שטיפל בו נדבקו אף הן בנגיף. התגובה התקשורתית, בעיקר בטלוויזיה, נראתה כחיקוי זול לסרטי אימה מסוג ב'. שוב ושוב הוקרנו אמבולנסים דוהרים, אנשים עטופים מכף רגל ועד ראש בלבוש מגן מנופח, אזרחים מודאגים וצילומי תקריב של הנגיף הקטלני. המסר הבלתי נמנע שעלה מהשידורים: המגפה כבר כאן, עוד רגע היא תשתולל ברחובות באין מפריע. נותר רק לפחד.
למראה קטעי הווידיאו הללו אין זה מפתיע כי בתוך ימים אחדים מצא סקר שערכו ה"וושינגטון פוסט" ורשת ABC כי שני שלישים מתושבי ארצות-הברית חוששים מהתפרצות נרחבת של המגפה גם באמריקה. לכך נוספו גם הצעדים שנקט הממשל האמריקאי, בעיקר בדיקות מוקדמות בנמלי התעופה של מי שמגיעים ממערב אפריקה. המהלך הזה נועד לצמצם את סכנת החדירה של הנגיף, אך דרך הדיווח עליו רק העמיקה את החרדה הציבורית.
הדרמה המוגזמת במצבים כאלה היא כמעט בלתי נמנעת, הסביר הפסיכולוג האמריקאי לארי רוזן. משברים יוצרים אפקט דומינו: הציבור נצמד למקלטי הטלוויזיה, צמא לכל פרט מידע על המתרחש. רבים מזפזפים מערוץ לערוץ שמא החמיצו עדכון חיוני. התחנות לא רק מרחיבות על כן את השידורים, אלא גם מזקקות מהמידע שברשותן את המרכיבים הדרמטיים ביותר.
גם פוליטיקאים תרמו לפאניקה, כמה מהם בניסיון לנגח את הנשיא אובמה ערב הבחירות לקונגרס שייערכו ב-4 בנובמבר, על אטיות תגובותיו למגפה. חבר הקונגרס פיט סשנס מטקסס הסביר כי הצעד הנכון הוא "הטלת מצור" על מערב אפריקה על-ידי הפסקה מוחלטת של טיסות משם לארצות-הברית.
נדרשו כמה ימים עד שארגוני תקשורת החלו להתעשת. עורכי החדשות של רשת התקשורת גאנט איבחנו כי אמריקה נמצאת תחת התקפה של נגיף מסוכן לא פחות מהאבולה – היסטריה תקשורתית. "ממש כשם שעל אנשי הרפואה מוטלת החובה לעצור את התפשטות האבולה, אנו העיתונאים, במיוחד בתקשורת המקומית, נושאים באחריות לעצור את התפשטות הפחד והפאניקה", צוטטה אלן קרוק, בכירה בגאנט, בכתב-העת "קולומביה ג'ורנליזם ריביו".
במסגרת מדיניות זו מיתנה גאנט את הטון ועברה לקו של הסברה והרגעה. בתחנות השידור שלה ובעיתון "USA Today" שבבעלותה חזרו על המסר העיקרי: ההדבקה באבולה מתרחשת רק במגע ישיר עם נוזלי הגוף של אדם שלקה במגפה. הנגיף אינו מרחף באוויר. מומחים עלו לשידור בתחנות טלוויזיה ורדיו כדי לענות לשאלות של אזרחים מודאגים.
רוח ההרגעה החלה נושבת בהדרגה גם במערכות תקשורת אחרות. גם טבלואיד כ"דיילי ניוז" הניו-יורקי, שהיה שותף כדרכו לאווירת הפאניקה, שינה כיוון לאחר ימים אחדים. באופן מפתיע, גם ברשת פוקס-ניוז נשמעו קולות אחרים. לא ששדרי התחנה חדלו לתקוף, כדרכם, את אובמה על מה שהציגו כמחדליו גם בטיפול באבולה, אבל אחד מהם, שפרד סמית, העניק לצופים עצה לשעת משבר: הפחד מאבולה הוא טעות, והתאבנות מאימה היא מגוחכת. הצעד הנכון שעליכם לעשות עכשיו, אמר לצופים, הוא להתחסן בהקדם נגד שפעת. סכנת ההדבקה בה גדולה לאין שיעור – ומדי שנה מתים באמריקה משפעת וסיבוכיה, בעיקר מדלקת ריאות, לא פחות מ-52 אלף איש.
אנחנו והם
ההיסטריה התקשורתית, כמו גם אזעקות ההרגעה, אינן מפתיעות. הסוציולוג הקנדי פרופ' שלדון אונגר מצא דפוס פעילות כמעט זהה בטיפול בהתפרצות האבולה בזאיר בשנת 1995. אוגנר עוסק בחקר תרומת התרבות הפופולרית והתקשורת לידע – ולא פחות מכך לבורות – של הציבור, בנושאים כשינויי אקלים ומגפות. במאמר שפירסם בכתב-העת "The British Journal of Sociology" איבחן כיצד השתנתה "החבילה הפרשנית" ששימשה את אמצעי התקשורת בסיקור האבולה לפני שני עשורים מפאניקה להרגעה.
לפאניקה הראשונית תרמו, על-פי אונגר, גם הספרות הפופולרית והקולנוע, "הפקטור ההוליוודי", כהגדרתו. בין היתר הזכיר את ספרו של ריצ'רד פרסטון "האזור החם", שראה אור כשנה קודם לכן, ועליו כתב סופר המתח והאימה סטיבן קינג שהוא "אחד הדברים מעוררי החרדה שקראתי בכל ימי חיי". לכך הצטרפה, על-פי אונגר, גם תרומתו של הסרט "התפרצות", שהקרנתו החלה חודשים אחדים טרם ההתפרצות האמיתית בזאיר.
אחרי ימים אחדים נרגע קו הסיקור התקשורתי, בעיקר בעקבות הצגת ההתפרצות כסכנה אפריקאית מקומית, שניתן להגביל את הפצתה לרחבי העולם. האבולה חדלה אפוא להיות בבחינת סכנה עולמית שתחריד את שלוותם של האמריקאים, ונותרה מצוקתם של "האחרים", האפריקאים.
מתוך הסרט "התפרצות" (צילום מסך)
היחס בין המרכז לפריפריה, בין "אנחנו" ל"הם", מהדהד גם בדיון מקצועי שהחל בתקשורת האמריקאית בימים אלה במקביל להתמודדות עם גל הפאניקה. ה"וושינגטון פוסט" הוא אחד העיתונים שיצא לבדוק בדיעבד מדוע התקשורת התעלמה, או טיפלה בפרופיל נמוך מאוד, בהתפרצות הנוכחית של האבולה במשך כמה חודשים.
כבר ב-25.3.14 פירסם המרכז האמריקאי למחלות מידבקות (המדווח בעקביות על המגפה) הודעה ראשונה על התפרצות מחודשת של מגפת האבולה בגיניאה שבמערב אפריקה, שכבר קטלה אז 59 בני-אדם. אבל התקשורת לא התרגשה. ביוני וביולי כבר היה ברור שהמגפה התפשטה גם לליבריה ולסיירה-לאון, אך רק קומץ כתבים, בעיקר מסוכנויות ידיעות, דיווח מהשטח. זה לא היה סיפור למהדורות החדשות או לעמודים הראשונים.
רק ב-27.7.14 הוזנק הסיפור לכותרות. היה זה לאחר ששני מיסיונרים אמריקאים לקו אף הם במחלה. מאז נמצא סיפור האבולה במקום בולט בסדר היום הבינלאומי, לא רק כנגיף קטלני המאיים על תושבי אפריקה, אלא כסכנה הניצבת לפתחן של מדינות המערב, כל עוד לא נמצאו תרופה למחלה או חיסון מפניה.
סיקור ההתפרצות הנוכחית של האבולה מייצג היטב את המאפיין המוכר של יחסי מרכז ופריפריה. הוא משקף את הדרך שבה מוצגים מקומות ואנשים הרחוקים ממוקדי העוצמה, הכסף והתקשורת
האם האבולה נדחקה לשוליים פשוט משום שהעמודים הראשונים היו מלאים בחודשי הקיץ בדיווחים על העימות בין רוסיה לאוקראינה, ההתפשטות המאיימת של ארגון דאע"ש בעיראק ובסוריה, העימות בין ישראל לפלסטינים בעזה, וכמובן גם משחקי גביע העולם בכדורגל בריו דה-ז'ניירו?
"ככל שהמשאבים יהיו גדולים, עדיין איננו יכולים לכסות הכל", הסביר דין באקט, העורך הראשי של ה"ניו-יורק טיימס". "איננו יכולים לפרסם 100 סיפורים על האבולה, כאשר יש עוד 50 סיפורים חשובים אחרים לסיקור. זאת המציאות. זה לא רק עניין של משאבים, מדובר גם בתשומת לבם של העורכים". באקט אמר את הדברים לכתב ה"וושינגטון פוסט", שביקש מאנשי תקשורת בכירים לסייע בהבנת הדינמיקה של הסיקור התקשורתי.
באקט הצביע גם על בעיה מוכרת אחרת בעבודתם של עורכים: רק בדיעבד ניתן לדעת לאילו ממדים יתפתח הסיפור. ההחלטות המערכתיות מתקבלות תמיד בתנאים של אי-ודאות. "אינני חושב שמישהו חזה לאילו ממדים זה יגיע. אילו ידענו היינו קופצים על זה הרבה קודם", אמר באקט. "ועדיין, אני טוען שהעיתונות פעלה מהר יותר מאשר הממשלה. אפשר בהחלט לטעון שאנחנו השפענו על הממשל".
היסטריית אבולה בתקשורת האמריקאית (צילומי מסך מתוכנית הסאטירה "דיילי שואו")
הסבר אחר להזנחת האבולה בשלבים הראשונים השמיע ד"ר ריצ'ארד בסר, ראש דסק הרפואה והבריאות ברשת הטלוויזיה האמריקאית ABC. המכשול הראשון שנדרשנו להתגבר עליו, אמר בסר, היה מציאת דרך שתהפוך את הסיפור למעניין ורלבנטי לצופים. הוא עצמו התלווה, באחד מגלי המגפה הקודמים, לצוותי רפואה שיצאו לאפריקה, אבל הפעם נאמר לו בשלב הראשון שיישלחו רק מומחים לאיסוף מידע. "תצלומים של מישהו שיושב עם לפטופ לא ממש מתאימים לחצי דקה או שתי דקות ברשתות הטלוויזיה", הסביר ד"ר בסר.
אבל האם חלק מהעדר העניין והרלבנטיות של הסיפור אינו קשור רק למאפייני המדיום, אלא נעוץ בכך שצופה הטלוויזיה האמריקאי חונך במשך שנים, בין היתר באמצעות התקשורת, לראות באפריקה את החצר האחורית של העולם, שאינה מעניינת איש? אסונות, מלחמות, מהפכות ומגפות פורצות ודועכות באפריקה, אבל ארגוני התקשורת האמריקאיים אינם מחזיקים שם כתבים. מה שבכל זאת מגיע משם באמצעות סוכנויות הידיעות נדחק בדרך כלל לשולי העיתונים ואינו מגיע למהדורות החדשות בטלוויזיה.
סיקור ההתפרצות הנוכחית של האבולה מייצג היטב את המאפיין המוכר של יחסי מרכז ופריפריה (נושא שנחקר בישראל בהרחבה על-ידי פרופ' אלי אברהם). הוא משקף את הדרך שבה מוצגים מקומות ואנשים הרחוקים ממוקדי העוצמה, הכסף והתקשורת. אפילו מאחורי התייחסותו המרגיעה של שפרד סמית שהוזכרה כאן מסתתר לא רק המתח המקצועי בין פאניקה והיסטריה לבין הסברה, חינוך וסיקור מאוזן; עולה ממנו גם הפניית הגב לפריפריה האפריקאית. אל תדאגו, אמר בעצם סמית, האבולה קטלה בגל הנוכחי, עד השבוע, כ-4,500 אפריקאים, אבל רק אחד כאן אצלנו. בגדול זו אינה בעיה שלנו.