סחלב נדיר

בלי בג"ץ ובלי בצלם, הנה מגיע "סוף עידן הנבוט". המקומון החינמי "ידיעות תל-אביב–יפו", המצורף ל"ידיעות אחרונות", מקדיש באמצעות כתבו גלעד צוויק כתבת ראש-שנה משועשעת לעדנה שזוכה לה הקרפיון. החדשות בעניין מטופטפות זה זמן, אבל הפעם נראה שאכן מפציע שחר של עידן חדש. משרד הבריאות החליט: לא עוד בריכות דגים בחנויות וקרפיונים באמבטיה, וחסל סדר נבוט בראשו של הקרפיון. מעתה יוגש הדג המיתולוגי על מגש קלקר, עטוף בניילון נצמד ומצונן כהלכה. כמה מן השפים של המדינה והוגים אחרים נדרשו להגיב. בקהילת האמהות הפולניות שורר שקט מתוח, אך הסדר נשמר.

הטבלואיד של המדינה, כמו מתחרהו החינמי, מחזיק גם בשער גליון ערב החג את הסכין בין השיניים. "החשבון נסגר" היא בשורתו לראש-השנה של "ישראל היום", ויש גם בשורת משנה: "לראשונה מ-85': מטוס סורי הופל מעל הגולן", כאילו מדובר בסחלב נדיר שהנץ לפתע.

"ידיעות אחרונות" מגיש שיפוד לחג ועליו מושחלות שלוש בשורות, כשלושה נתחי מרשמלו תכלת-לבן. "באוויר: מטוס סורי הופל בגולן; בים: הצוללת אח"י-תנין עגנה בחיפה; ביבשה: חוסלו חוטפי הנערים". גם עורכיו בחרו לכותרתו הראשית את "החשבון נסגר". זה מזכיר אמנם את ימי האזנות הסתר בין "מעריב" של נמרודי ל"ידיעות" של מוזס, אז הופיעו מדי יום שערים זהים בשני העיתונים, אבל הפעם אין סיבה לחשוד: הנוסחה הפשטנית, הסיסמתית והחפה מכל ניסיון למקוריות מביאה את המוחות הגדולים בשני המתחרים אל נקודת האפס המוחלט ללא כל מאמץ.

בקרב הדודות

במבט ראשון, שערי החג השגרתיים אינם מסגירים את הפשיטה הדרמטית אל מעבר לקווים של "ישראל היום". "ידיעות אחרונות" אמנם מציע לקוראיו את מיטב מרכולתו של רז שכניק, ראיון חג "אישי" עם אילנית לוי וראיון עם גאולה אבן, "המשיבה אש". אבל מישהי חסרה שם בראש שורות הידוענים, ואפשר למוצאה דווקא על שער החינמון שממול: בר רפאלי מתמסרת הפעם לאבי נוסבאום וערן סוויסה ומכריזה: "זה טבעי שהשנה אכנס להריון".

בר, "הנערכת להרחבת המשפחה ולחגיגות ה-30", מככבת על שער המוסף "שישיבת" של החינמון. בשער היא עדיין נערת זוהר מפתה, מאופרת בכבדות ועטויה מעין פרווה לבנה, "פרח בר", היא מכונה שם. אבל בכתבה, על פני כפולת עמודים, בתצלומו המהורהר של אייל נבו, אפשר לגלות אשה יפה שוכבת על הקרקע בשמלה לבנה, קלילה, משפחתית, אם תרצו. צווארה פשוט לפנים, ידה המאוגרפת תומכת את לחיה ומבטה – הפעם ללא משקפיים – אל עתיד של רצינות ואחריות.

דנה ספקטור וקרן פלס כבר מזמן חיות בעתיד הזה. ספקטור יצאה לשאוב השראה משבט הודי שנשים שולטות בו, ואילו פלס חולקת נסיון חיים, כלומר מאפשרת הצצה משולבת בטיפים: "כך ירדתי 24 ק"ג בלי לסבול".

המשורר אהרן שבתאי מציג את משנתו כחלק מפרויקט האודיסיאה של מוסף "הארץ", והנה שבריר ממנה: "בקרב הדודות אני לא זוכה להערכה, הדודות אוהבות לקרוא את אגי משעול. בשנות ה-60 וה-70, כשהייתי יותר בצל, היה אתוס תל-אביבי בוהמי שהיה יותר נפוץ. אנשים לא רצו לקרוא על הנקה, על בית. היום יש יותר דבר כזה".

אבן ולפיד על עשייה ומשמעות

מתוך ראיון שנתנה גאולה אבן לרז שכניק, "7 לילות", אולי כנסיון תיקון לראיון קודם: שכניק: "יש סיכוי שנמצא גם אותך בפוליטיקה יום אחד, כמו שעשו יאיר לפיד או שלי יחימוביץ? זה משהו שעבר לך בראש?". אבן: "אין לי שום עניין בכך. אני עיתונאית, והמחירים שבהם כרוכים החיים הפוליטיים, כפי שאני חווה בחיים עם גדעון, הם קשים ביותר בעיני. מספיק אחד בבית. אני רואה את המחירים, את העבודה העצומה, כמה הוא משקיע, כמה זה חשוב לו. זה מאוד קשה. בסוף, משפחה זה הכי חשוב".

מתוך ראיון שנתן יאיר לפיד לאמירה לם, "7 ימים": לם: "יש פעמים שאתה מתגעגע לחיים הקודמים שלך?". לפיד: "אני לא מתגעגע לרגע לחיים הקודמים שלי. אני גם לא אחזור אליהם. ההגדרה שלי של 'חיים טובים' היא 'חיים בעלי משמעות', והיום אני מנהל חיים בעלי משמעות".

סקר פסימי, סקר אופטימי

על-פי סקר "ידיעות אחרונות" (מכון מדגם, מינה צמח ומנו דבש, לפי מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת של אזרחי ישראל), 56% מהישראלים "די מאושרים", 26% מאושרים מאוד. 57% מהישראלים מעריכים את מצבם כ"די טוב", 14% טוב מאוד ו-3% מצוין. 60% אופטימיים בנוגע לקיומה של מדינת ישראל לא פחות ולא יותר מכפי שהיו בשנה שעברה. 17% יותר מאשר בשנה שעברה, 23% פחות. 28% שקלו בעבר לגור במדינה אחרת. האם אפשר לטעון שהירידה באופטימיות הציבור נבלמה, או שמסתמנת בה דווקא עלייה? לא ממש. מי שרמת האופטימיות שלו שאפה לאפס, לדוגמה, ממשיך להחזיק בעמדתו גם השנה.

"מעריב" ערך סקר דומה, אבל על מדגם שונה – ניואנס המוזכר בסוף דיווחו של אריק בנדר ומיועד למיטיבי קרוא. הסקר נערך על-ידי מכון המחקר פאנלס-פוליטיקס, והשתתפו בו 500 חברים על-פי מדגם אינטרנטי מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל. הסקר מצא כי 72% מהמשיבים אופטימיים ביחס למצבם האישי בשנה, 68% מרגישים מאושרים, 28% מגדירים את מצבם האישי כטוב יותר מאשר בשנה שעברה ו-27% מגדירים כרע יותר.

לא ברור למה נמנעים הסוקרים מלדגום את שביעות רצונם של האזרחים הבוגרים הערבים. האם מחשש שיקלקלו את מצב הרוח הטוב?

הנטייה להגיש תוצאות מיופות לעיני הציבור היא מאפיוניהם המובהקים של משטרים אינדוקטרינריים. העובדה שעיתונות בבעלות חופשית בישראל נוהגת כך מעוררת דאגה למצבה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כאן התהליך הוא הפוך: העריצות השאננה דווקא עולה מהשטח ואדיה מחלחלים להיכלות השלטון.

מעשית, קל ופשוט להציג כל אחת משתי האפשרויות שמעמיד בפני המערכות "סקר כל אזרחיה", וזאת בלי לחדול מלהיות פטריוט: האפשרות האחת היא קיום מדגם ארצי מלא של האזרחים הבוגרים כפי שהוא; השנייה היא קיום מדגם ארצי מלא שניתן לפלחו על-פי קבוצות באוכלוסייה. אילו נעשה כך, היינו יכולים ללמוד משהו על הלכי הרוח בקבוצות השונות, גם אם התוצאה היתה פחות חגיגית.

בהמשך מגיש "מעריב" את תוצאות הסקר הפוליטי, שבו נשאלו הנדגמים למי היו מצביעים אילו היו מתקיימות הבחירות כעת (ללא רשימת כחלון). כאן אין מזכירים את אופן ביצוע המדגם, אבל לא ייתכן שזהו מדגם של אוכלוסייה יהודית בוגרת, שכן הנתונים על ההצבעה למפלגות ערביות מעידים על השתתפות ניכרת של נדגמים ערבים.

בוז'י הרצוג זכה בקולות 10% מהנדגמים בשאלה מיהו המנהיג האמין בעיניהם. הוא זכה גם להישג המדהים, ועל-פיו עולה מן הדירוג הטבלאי כי 74% מהנשאלים רוצים שהוא ינהיג את ישראל בשנים הבאות. אפילו גולדה מאיר במיטבה לא זכתה לשיעור תמיכה שכזה. זוהי כמובן שגגת הקלדה, שכן בטקסט המלווה את הטבלה מוצג נתון משכנע יותר בקשר למנהיגותו של יו"ר העבודה: 7% בלבד.

מה ניתן, אם כן, לעשות עם הסקר של "מעריב"? לזרוק לסל המִחזור ולהמתין בסבלנות לתוצאות השנה הבאה – בתקווה שתהיינה מהימנות ומדויקות יותר.

שירה לחג

"אַתְּ, רִאשׁוֹנָה, נִגַּשְׁתְּ, נָטַלְתְּ לְלֹא יִרְאָה/ הִגַּשְׁתְּ לִי וַאֲנִי תָּפַשְׂתִּי כְּבָר, מְלוֹא חָפְנַיִם/ מִן הַשִּׂמְחָה וּמִן הָאַהֲבָה הַמֻּפְקָרַים/ וְהוֹסַפְנוּם עַל אַהֲבַת לִבֵּנוּ; וְהִנֵּה,/ הָיִינוּ עֲשִׁירִים בִּמְאוֹד, מְאוֹד".

זהו קטע משיר ששלח ב-1945 יהודה פפויפר, חייל בצבא הבריטי בן 22, לדב שטוק (סדן, לימים), עורך הספרות ב"דבר". שיר זה, ועוד שישה שירים פרי עטו ששלח באותה תקופה לסדן, לא נמצאו מתאימים לפרסום ונגנזו בארכיון בתיק שכותרתו "אוסף תעודות וקטעים שאושרו או נפסלו על-ידי הצנזורה". סדן, בכל זאת, נמלך בדעתו ולא החזירם לשולח, אלא שמר אותם. כעבור עשור בא התיקון, כשסדן היה בין השופטים שהעניקו למשורר – שב-1947 שינה את שמו ליהודה עמיחי – את פרס שלונסקי, על ספר הביכורים שלו "עכשיו ובימים אחרים".

לצד שבעת השירים מתפרסם מאמרה של רחל סטפק, המביא רקע ביוגרפי על עמיחי הצעיר ושירתו המוקדמת, ובו שורות ממכתבו המפציר אל העורך סדן.

"הארץ" של ראש-השנה כולו ספרים. מוסף "הארץ" גייס 17 סופרים שהתבקשו לכתוב עבורו טקסט שכותרתו "האודיסיאה שלי", המוגדר כ"פרויקט חגיגי". ואילו מוסף הספרים חרג משגרת הסיקור הביקורתי והכריז על פרויקטון ובו 17 מבקרי ספרים כתבו שורות פתיחה לרומן שעדיין לא נכתב, אך שמו ידוע: "תשע"ה".

בקריאת חגים שכזאת רואים העיתונים דרך יעילה להפצת תוכן איכותי בלי לזעזע את טורי ההוצאות: מה שיותר תורמי-טקסט ידועים (רצוי בחינם), הנענים לפורמט נוסחתי. אם הכותבים מצוינים ורעיון הנושא המשותף מצית את דמיונם, יש סיכוי לחוויית קריאת חג ראויה. פנייה לסופרים יכולה להניב תוצאות קריאות, ו"הארץ" מטפח את הנישה הזאת בהתמדה, עד כדי הפרזה.

זו גם הזדמנות לתת במה חגיגית ליוצרים שלעתים סמויים מעין, כמו המשורר מוטי גלילי ("מסע שנגמר בריקוד: שלוש פואמות ועוד שירים"). פרץ יצירתו הייחודית, שירה אוטוביוגרפית מבוססת מכתבים, מניב הפעם את "מקס אסא, קולאז'", המשתרע על פני עמוד שלם ב"תרבות וספרות". ללא הפרויקטים לחג, היה גלילי מתקשה לזכות ביריעה כה רחבה, ועל יצירתו היו נגזרים המדפים העורפיים של רשתות הספרים, אם בכלל.

זו גם תזכורת טובה למנויים, שהרבו להשמיע קולות מחאה בעת האחרונה, כי "הארץ" הוא הרבה יותר מעמוד המאמרים שלו, וכי אם ייסגר, ייעלמו איתו עולמות שאין להם ממשיך.

נדל"ן זה כאן

בהמשך ל"פרויקט תשע"ה" שהוזכר כאן, איזה מוסף מיוחד לראש-השנה ראוי לכותרת "המלחמה על הבית?". נדל"ן, כמובן. המוסף הבשרני בהפקת המחלקה המסחרית של "ידיעות" מציע בגליונו המיוחד לחג מבחר מודעות של קבלנים ומשווקי דיור. בין שטחי הפרסום המניבים אפשר למצוא תכנים שבראשם כותרות הנראות כמו ראשי חץ קרביים: "לוחמה בשטח בנוי", "היום שאחרי" או "מפת הדרכים".

ברוח הזמן גם "דה-מרקר נדל"ן" עוסק ב"שיפוץ קטלני", או ב"תעריף פנורמי", ודומה לו כשתי טיפות. אבל בניגוד ל"ידיעות", שאינו מתבייש לחשוף את הכרס המסחרית, "דה-מרקר נדל"ן" עוטה גופייה ענקית של עמימות על מוספו הבשרני. ההגשה הרכה, העצות השימושיות, הטיפים, הכתבות מפרגנות, שמו של המנהל המסחרי המופיע בקרדיט, ולאלה נוספים סגנון ההגשה והתחושה הכללית שזה אינו יכול להיות אלא מוסף פרסומי.

מתוך מוספי הנדל"ן של "ידיעות אחרונות" ו"דה-מרקר"

צירוף מוסף פרסומי לעיתון הוא עניין מקובל. השתתפות עיתונאים בכתיבת חומר פרסומי היא עבירה אתית: ראו סעיף 15ג בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות. אם כך, למה אבירי השקיפות ב"דה-מרקר" נזהרים מכל הצהרה על זהות המוסף?

עולם הנדל"ן הוא יקום לשוני בפני עצמו. אם על-פי הישראליאנה בת-זמננו, הרי "בית הוא חלום" ונדל"ן הוא "הגשמת חלומות". ובדרך להגשמה סופח אליו החלום מצעד תארים וערכים רב-קומתי, פנורמי, המשלב יוקרה כפרית בבינאריות אורבנית: כלומר, גם חיים בלב הטבע הירוק וגם חצי דקה מהיציאה לכביש המהיר.

הנה תפריט טעימות מן העגה הנדל"ניסטית: מצוינות בבנייה, מפרט פרימיום עשיר, לב הטרנד, שירת השרון, סטנדרט בלתי מתפשר, הצלחה בכל פרויקט וביטחון בכל דרך, מחויבות לבנייה ירוקה, איכות חיים מושלמת, התפתחות וצמיחה בסביבה מחבקת, פיתוח ירוק המשלב בריכות נוי אקולוגיות 5 דקות מכביש 2, מעל כולם בנוף הפנורמי לים, כמו לגור על יאכטה באמצע הים, נוף אורבאני מרהיב לצד קרבה למרכזי התרבות והפנאי, שפע פינוקים ומפרט טכני, קשובים לסגנון הייחודי שלכם, בונים הרמוניה.

שנת בניית הרמוניה לכולנו.

ספטמבר 22

השופטת עדנה ארבל סיימה את כהונתה בבית-המשפט העליון ב-22 ביוני השנה. על-פי הנוהל, היה עליה לסיים את כתיבת פסיקותיה בהרכבי השופטים שבהם ישבה בתוך שלושה חודשים מיום פרישתה, כלומר ב-22 בספטמבר, שחל הפעם קרוב לערב ראש-השנה. כך זכינו לפרסום שש פסיקות כבדות שניתנו בהרכבים רחבים שבכתיבתן השתתפה, וממילא עסקו בדילמות הטעונות ביותר: בג"ץ ועדות הקבלה ביישובים קטנים, דיון נוסף בערעור אילנה דיין וטלעד נגד סרן ר', בג"ץ כליאת המסתננים, בג"ץ לימודי הליבה, בג"ץ הביציות, דחיית עתירה מינהלית של המדינה בשאלת תיקים הפתוחים בבתי-המשפט על סמך חוק חופש המידע. כל אלה שוחררו כבלוני יום-הולדת בין יום רביעי שעבר ליום שני האחרון (שלשום).

השופטת עדנה ארבל ונשיא בית-המשפט העליון אשר גרוניס (צילום: מרים אלסטר)

לא שבית-המשפט העליון צריך לתת את הדעת על יכולת העיכול של כלי התקשורת את כל אחד מפסקי הדין הללו. אבל אם שופטיו ירצו להרים עיניהם מן המקלדת הם יוכלו לראות איך הציבור מתקשה להכיל את רצף הפסיקות. וכאשר כמה מהן באות בשטף, בזו אחר זו, הזעם מתפרץ כלפי המוסד השיפוטי כמעט באופן עיוור, בלי שיהיה זמן להפנים את לבטי השופטים ונימוקי פסיקתם. כמה מן ההחלטות לא זכו  לכיסוי עיתונאי ראוי. אפילו עיתונות ערב החג הקדחתנית לא הספיקה לעבד ולעכל את פסקי הדין, וקוצר הזמן עורר בה רפלקסים מתלהמים כלפי מטרות חשופות, כמו שחרור המסתננים ומצוקת תושבי דרום תל-אביב ושכונות אחרות ברחבי הארץ.

הפרעת הקשב של העיתונות שימשה במקרה זה גם גלגל הצלה. ברגע הראשון נראה היה כי הפסיקה האחרונה, שפסלה את מתקן חולות כמתקן בידוד למסתננים, עלולה להבעיר את דרום תל-אביב. אבל שתי יממות אחרי סערת הרגשות של הכלואים המשתחררים ושל תושבי העיר המודאגים, הנושא כמעט נמחק מסדר היום.

את תשומת הלב משכה הפלת המטוס הסורי, ומיד אחריה בא סיפור חיסולם של מרואן קוואסמה ועאמר אבו-עיישה, רוצחיהם של גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח.

היום בכפולה הפותחת של "מעריב" קושר אליעזר (צ'ייני) מרום בין מותו של מייק הררי, מפקד יחידת כידון של המוסד, שחיסלה טרוריסטים ברחבי העולם, לבין הריגתם של שני הרוצחים – ובעצם חיסולם – ורואה במחסלים ממשיכי מסורת. באף אחד מהעיתונים לא מתנהל דיון בנושא החיסול מן הקרקע. איתן הבר מספק היום ב"ידיעות" כותרת האומרת הכל: "בני מוות".

ב"ישראל היום" זכתה פרשת שחרור המסתננים ל-2 טורים בעמ' 15. ב"מעריב" לעמודים 8–9, "ידיעות" ויתר על הנושא, ו"הארץ" הוריד הילוך ועבר לרמת הדיון: אייל גרוס כותב כי העובדה שהשופט עוזי פוגלמן בחר לציין שאין הוא חייב להכריע בשאלה אם החוק נפסל משום היותו לתכלית שאינה ראויה – היתה טעות. בכך שבחר לטעון כי העילה לפסילת החוק היא העדר המידתיות שבו, פתח פוגלמן, לדעת גרוס, בפני הכנסת אפשרות לחוקק חוק יותר מידתי כביכול, כפי שנעשה בסיבוב הקודם (כשהשהייה במתקן הופחתה משלוש שנים לשנה).

במאמרו הראשי בנושא קובע היום "הארץ" כי יש לדחות את רעיונותיו של שר הפנים גדעון סער לחוקק מחדש את חוק המסתננים, ומשום כך יש לראות בהחלטתו לפרוש מהפוליטיקה משום התפתחות חיובית, שתאפשר לראש הממשלה לבחון דרך חדשה לטיפול במבקשי מקלט.

ענייני תקשורת

אתמול יצאה לאור מהדורת ימי החול האחרונה של "מקור ראשון". מעתה ואילך  יופיע כשבועון.

"הארץ" מפרסם היום (עמ' 6) הודעת התנצלות על חדירתם של עיתונאיו אורי בלאו ושי גרינברג ללא רשות אל חדרי בית-מחסה לנערות בירושלים. טרם התברר אם זהו סופה של הפרשה שסוקרה כאן, או שלב בדרך לסיומה.