שגרה. חזרה לשגרה.

הנה היא מזדחלת, מתכופפת ומתמתחת, מתכווצת ומתקדמת, כמו זחל חרישי – החזרה המיוחלת לשגרה. בלי קריאות מגפון וכנראה גם ללא הכרזה רשמית, השגרה המבורכת כבר מציצה בפתח הדלת.

ושגרה? שגרה זה טוב. שגרה זה טקס יומיומי שחוזר על עצמו, מפגש עם המוכר והאהוב, הבטחה לשלווה וביטחון, לשקט. אם חוזרים לשגרה אפשר לשכוח שהיה פה לפני רגע "לא שגרה", שהיה חירום. אפשר להניח בצד את מראות ההרס בעזה, לקבור את המתים בישראל, לחבק את הפצועים, ולאט-לאט, בזהירות, לחזור לשגרה.

עבודה, מכולת, בית-ספר, גן, קייטנה, חברים, ארוחת ערב, חוף הים, בית-קפה, אבטיח, שבת אצל ההורים. אלו המלים המרגיעות שמייצרת השגרה. אם חזרנו לשגרה אפשר, אולי, אפילו לזמן קצר, להניח לאלימות שהשתלטה על הרחובות ולנשום. לנשום עמוק.

אך החזרה לשגרה אינה באמת אפשרית. השגרה של אוגוסט 2014 אינה השגרה של יוני 2014, ולא ניתן יהיה להחזיר את השגרה לאחור. לא בעזה, כמובן, וגם לא בישראל. בעזה, הפלסטינים יעסקו מן הסתם בשנים הקרובות בשיקום ההרס האדיר שנזרע מן האוויר והקרקע. בבניית בתים מלמעלה וכנראה שגם בחפירת מנהרות חדשות מלמטה, בהתחמשות והמשך המאבק. מיליונים רבים יזרמו לרצועה, מקטאר או נדבן ערבי אחר, ואפשר רק לקוות שילכו למטרות של בנייה יותר מאשר של הרס, לא יותר מכך.

אבל גם ברחובות של ישראל נזרע הרס רב, שונה בתכלית מזה שבצד הפלסטיני, אך לא פחות מדאיג מבחינת ההשלכות על העתיד. הרשימה שהתפרסמה כאן ומנתה אירועים של פגיעה בחופש הביטוי במהלך המלחמה היא תיעוד של סוּפה. סופה חזקה ואלימה שחלפה בחודש אחד במרחב הציבורי בישראל ואיימה לטלטל את השיח החופשי המתנהל בו באופן שלא חזינו בו בעבר. הרשימה הזו היא תיעוד מדוקדק של מערבולות האוויר שנקוו בה, התגלגלו ברחובות, היכו מפגינים ופיטרו עובדים, קיללו, ירקו, השמיצו, הטיחו דברי גזענות, קראו לחרם, הילכו אימים.

זוהי סופה מחוללת ידי אדם. בין מחולליה: שרים ופוליטיקאים, ראשי ערים, עיתונאים, ראשי אוניברסיטאות, מנהלי בתי-חולים, חברות מסחריות וגם ארגוני ספורט. ואחרי כל אלו: המון אדם. בריצה מטורפת או בצעדה אטית, בעיניים אדומות מזעם או במבט אטום של ניכור, באגרופים מושטים קדימה או אצבעות רצות על המקשים, שועטים ברחובות לעבר הקורבן התורן או רכונים אל עבר המסך.

ישראל של הרחוב וזו של המרחב הווירטואלי – הכל נשטף בפרץ מהמם של אלימות מילולית ופיזית שביקשה להשתיק ולרמוס את כל מי שנתפס כחוצה את קו "המחנה". אותו מחנה בלתי ברור של "הסכמה", "אחדות" ו"ישראליות", שמוגדר בדרך הטובה ביותר על-ידי תיעוב אלים של מי שאינו שייך לו באותו הרגע. כל הפוצה פה ומצפצף יכול למצוא את עצמו באחת מחוץ לגדר, מוכה וחבול, מגונה ומפוטר. ככל שמתבררת זהותם של המוצאים מחוץ למחנה, כך גוברת תחושת אחדותם של אלו שנותרו בפנים.

במסגרת החזרה לשגרה, קל יהיה להסביר את המתקפה חסרת התקדים על חופש הביטוי במצוקות הנפשיות של אומה שנמצאת במלחמה. אלה הם הקולות המוכרים של הלאומנות, יסבירו חובבי הסדר הרגיל, הם ישובו חזרה למחילותיהם כשישובו השקט והביטחון, כשתחזור סוף-סוף השגרה.

זוהי טעות. מה שנראה כאן בחודש האחרון מתבשל כבר שנים רבות, במתקפה אטית אך מתמשכת על חופש הביטוי בישראל, בנסיונות חקיקה שנועדו לפגוע בגופי תקשורת ועיתונות, בניסיון לפגוע בפעילות של גופים בחברה האזרחית שמזוהים עם מטרות הומניסטיות, בסימונם השלילי של אזרחים מקבוצות אתניות, דתיות או אידיאולוגיות ("ערבים", "מוסלמים", "שמאלנים"), בהפקרת החינוך לערכים דמוקרטיים. המלחמה בעזה חשפה את המנהרות האנטי-דמוקרטיות שנחפרות בחברה הישראלית בהתמדה בשנים האחרונות, ולוחמיהן חמומי המוח פרצו באחת והתייצבו כתף אל כתף בכיכר הבימה, בירושלים, בחיפה וברשתות החברתיות.

לעזה יזרמו מיליוני דולרים לצורך "שיקום" וספק רב אם אכן יופנו לערוצים הנכונים – הקמת תשתיות שנועדו לאפשר חיים נורמליים וראויים, במקום מאבק מזוין. אבל מה עם ישראל? מה יהיה על הרחובות של ישראל שהוכו בידי כוחות לאומניים, אנטי-דמוקרטיים, שברגע שהרימו את ראשם המכוער קשה מאוד לשכוח את מראם או להתעלם מהנשיפה המאיימת שלהם קרוב, קרוב מאוד לפנים? איך אפשר לשים את אלו מאחור ופשוט לחזור לשגרה?

בישראל מתחיל כעת הדיון על העתיד. על הפרק: ההתמודדות עם איום המנהרות, הכישלון בתפיסתן כאיום אסטרטגי, ההצלחה של כיפת-ברזל, הצורך להיערך, מבחינה הגנתית והתקפית, לסיבוב הבא, היכולת להכריע את האויב, להגיע להישגים. מערכת הביטחון תקבל, מן הסתם, חיבוק תקציבי חם ומבין. על האיום מבית איש אינו נותן את הדעת ואין לו כל שם מוגדר בסעיפי התקציב. אין דיון על התשתית הדמוקרטית שנסדקה, על חופש הביטוי שצומצם, על גילויי האלימות והגזענות שכל חברה חופשית מעוניינת למגר מתוכה, על הפחד שנזרע בלבבות.

בישראל היום אין לובי למה שבאמת נדרשת לו פעולה נמרצת: חינוך לדמוקרטיה וסובלנות, חיזוק פעולתם של כלי תקשורת חזקים, עצמאיים וביקורתיים, מלחמה בגזענות ובהסתה, ביעור סטריאוטיפים ורדיפת "האחר" בשורה של אמצעים – חקיקה, הקצאת תקציבים, חינוך, הסברה ואולי הדבר הפשוט ביותר – נקיטת עמדה חד-משמעית מצד מנהיגים.

כי מעל כל הקללות, האיומים וקריאות הגנאי לבוגדים מצד "ההמון" המבוהל, מרחפת כמו צעקה גדולה שתיקתו הרועמת של ראש הממשלה כשכל זה מתרחש מול עיניו. העיניים האלו, המופנות ללא חשש לכיוון עזה ואיראן, מסרבות לעשות פנייה קטנה למטה, ממש מתחת לאף, להתבונן מקרוב במתרחש מבית, בבקע המפחיד שמסתמן בתשתית החשובה ביותר לישראל – זו של היותה מדינה דמוקרטית וחופשייה.