אני מניח שאין ישראלי יהודי שלא מבין למה אני מתכוון. תמונתו של החייל המת היא הדבר היחיד שבאמת מחבר את כל בני הדת שלנו. לכל אחד יש בראש דמות כזאת. אבא, אח, שכן, חבר מהכיתה. מישהו שמת בן 20, במלחמה, ואי-אפשר להפסיק להצטער עליו. בהמון מקרים הם היו באמת הכי יפים, הכי מוכשרים, אלה שכולם היו בטוחים שהם יגיעו הכי רחוק. זה הקורבן.

בגלל זה הדבר היחיד שישראלים לא עומדים בפניו הן עוד תמונות של חיילים מתים. זה כמו אינסטינקט פבלובי. מרגע שמתחילות התמונות, ברגע שמתפרסמות מין כוורות כאלה בעמודים הראשונים של העיתונים ואתרי האינטרנט, הכל משתנה. אצלי מה שקורה זה שהגוף נכנס לשיתוק. תמונה אחת אני עוד מצליח לשרוד, אבל כשזה בא בצרורות, ותוך יומיים הופך לעשרות, אני פשוט עובר למוד אחר" (גל אוחובסקי, בטורו הכואב והמרגש "הצער אין לו סוף", שהתפרסם ב-24.7.14 באתר mako)

אכן, מאז ראשיתו, הצילום קשור באופן הדוק להנצחת המתים. הדיווח על מותם של חיילים ממלא תפקיד מרכזי בהנצחתם, גם אם זו אינה המטרה המרכזית של מהדורות החדשות. מקבץ גדול של תמונות החיילים ההרוגים הוא אמצעי רב עוצמה לייצוג תקשורתי של המחיר הכואב של המלחמה. לכן צריכה להיות רגישות גבוהה לפרטים הקטנים אצל כל מי שעוסק בפרסום ובהפצה של תמונות ומידע על ההרוגים באמצעי התקשורת הממוסדים וברשתות החברתיות.

במלחמה הזאת, יותר מתמיד, אנו חיים בסביבת תקשורת מורכבת ומעורבת, שבה חלה זרימה הדדית של תוכני מדיה מערוצי תקשורת ממוסדים לרשתות החברתיות באינטרנט ובסלולר ולהפך. לעתים מידע המועלה על-ידי גולשים לרשתות החברתיות תופס כותרת מרכזית בעיתון, בטלוויזיה או ברדיו, אך לרוב הכיוון הפוך – מידע חדשותי משותף על-ידי גולשים ברשתות חברתיות וגם מועתק ומשולב בסטטוסים בעלי תוספות והקשרים שאינם בהכרח זהים למקור.

הצבא והמשפחות השכולות איבדו שליטה על אופן הצגת המידע על ההרוגים ועל השימושים שנעשים במידע זה ברשתות החברתיות

בעבר היתה לשלטונות הצבא שליטה טובה יותר הן על עיתוי הפרסום והן על אופן הפרסום של פרטי ההרוגים ותמונותיהם בכלי התקשורת, תוך מתן קדימות להודעה על האירוע הנורא למשפחות השכולות לפני פרסום שמות ההרוגים בכלי התקשורת ותוך תיאום עימן. כיום הפרטת התקשורת הביאה למצב שכל גולש ש"מרגיש שהוא עם" מתחיל לשתף ולהעלות תכנים בלי תשומת לב יתרה לפרטים. בסביבה זו, הצבא והמשפחות השכולות איבדו שליטה על אופן הצגת המידע על ההרוגים ועל השימושים שנעשים במידע זה ברשתות החברתיות.

בבהילות של העשייה העיתונאית בזמן מלחמה ומתוך כוונות טובות של אקטיביזם הסברתי, ששניהם מדגישים את הפגיעות שלנו, נתקלתי יותר מפעם אחת ברשת במקבצים של תמונות פרופיל של ההרוגים ללא ציון שמותיהם. מקבצים אלו משותפים הלאה ברשתות החברתיות מתוך הזדהות עם הכאב או למטרות של הסברה ישראלית ברשת. לעתים, בהעדר שמות לצד התמונות, נדחק הצדה הזיכרון האישי והייחודי של כל חייל וחייל על-ידי הזיכרון הקולקטיבי האנונימי שיוצר המקבץ נטול השמות. באופן פרדוקסלי ומעציב, ההצגה האנונימית של תמונות פני ההרוגים מוחקת את דמותם כאנשים פרטיים בעלי שם, בעלי משפחה ובעלי סיפור חיים ייחודי.

הנארטיב הקולקטיבי שלנו לא רק שלא ייפגע מפרסום שמותיהם וקורותיהם של ההרוגים, אלא אף יחוזק. כמו כן, ציון שמות ההרוגים יכול להקל מאוחר יותר על חיפוש מקורות מידע ברשת לצורך הנצחתם הפרטית והקולקטיבית.

לעתים תמונות ההרוגים נטולי השמות משותפות על-ידי גולשים מהשורה שאינם שמים לב לפרטים או אינם מודעים לבעייתיות של העדר השמות, אך כשזה קורה באתר תקשורת מקצועי וגדול כמו mako, זה מצער שבעתיים: דווקא באותו טור נוגע ללב של אוחובסקי שצוטט לעיל התפרסמה דבוקה של שש תמונות של חיילי גולני עם הכיתוב הבא: "התמונה של ששת חיילי גולני שנהרגו בנגמ"ש הכניסה אותי לשיתוק".

"הצער אין לו סוף", מתוך טורו של גל אוחובסקי באתר mako

מתחת לשש התמונות לא הופיעו שמות ההרוגים. כששמים את סמן העכבר על כל אחת מהתמונות מופיעה הכתובית הבאה: "ההרוגים ששמם הותר לפרסום". מלבד שמו של הרוג אחד שאליו התייחס הטור באופן מורחב, לא אוזכרו שמותיהם של יתר ההרוגים בתוכן הטור.

שבעה חיילים נהרגו בעקבות הפגיעה בנגמ"ש: סמל מקס שטיינברג, בן 24 מבאר-שבע; סמ"ר שחר תעשה, בן 20 מפרדסיה; סמ"ר דניאל פומרנץ, בן 20 מכפר-אז"ר; סמל שון מונדשיין, בן 19 מתל-אביב; סמל בן וענונו, בן 19 מאשדוד, וסמ"ר אורן נח, בן 22 מהושעיה. רק לאחר פרסום הטור של אוחובסקי נודע שסמ"ר אורון שאול מפוריה אינו נעדר, אלא הוכרז כחלל. אך הטור ממשיך להיות משותף ברשת החברתית ללא העדכונים. גם דבוקת שש התמונות באתר mako נותרה ללא שינוי וללא שמות. זה טבעה של סביבת התקשורת שבה אנו חיים.

מה הלקח? במציאות כאוטית ובסביבת תקשורת כה מורכבת ודינמית, כדאי שננהיג בעניינים אלו כללים מוסכמים. בין אם אנחנו עיתונאים, בלוגרים, ארגונים ציבוריים או כלל הגולשים, כולנו צריכים לגלות יותר רגישות לפרטים כאשר אנו משתפים ברשת תמונות של הרוגים ונפטרים, ללא כל קשר לנסיבות מותם ועל אחת כמה וכמה בימים טרופים אלה.

אזכור שם ההרוג ליד התמונה במקבצים של תמונות ההרוגים הוא המעט שאנו יכולים לעשות כדי לתת לפנים שמות. הלוואי שלא נזדקק לכללים אלה בהמשך.

• על תפקידי החדשות בהנצחת חיילים ניתן לקרוא במחקרה של דרורה כלפון ז"ל, "כיסוי טקסי – לוויות חיילים ב'מבט', מטרות ותפקידים", 1993, עבודת גמר לתואר מוסמך בקומוניקציה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

ד"ר אורלי מלמד היא מרצה לתקשורת דיגיטלית בבית-הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן